על הקשר בין אובדן ובין פסיכודרמה 

מאת יפי שפירר, B.Ed M.P.A , תרפיסטית בפסיכודרמה, מנחת קבוצות, מגשרת. מנהלת שותפה במרכז מעיין המתמחה בהתמודדות יצירתית עם מצבי לחץ, קונפליקט ושינוי.
אובדן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנו מתנסים בחויות של אובדן לכל אורך חיינו., חויות אובדן מסוימות מודעות לנו וחלקן, אינן מודעות.
חויות של אובדן עשויות להיווצר כתוצאה מנסיבות שונות:
חויות אובדן הנוצרות בתהליך ההתפתחות הנורמאלי - ישנן חויות של אובדן השזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו. החויות הללו ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחותו הפסיכולוגית של האדם.
חויות אובדן הנוצרות בעקבות התרחשות אירועים בלתי צפויים - לעומת זאת, ישנן חויות של אובדן המתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר והשכיח ביותר, המחייב התמודדות עם אובדן, הוא מוות של אדם קרוב לנו. וחויה כזאת אכן נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
אולם, לעיתים קרובות, נדרשת התמודדות עם אובדן, בשל קשת רחבה למדי של אירועי חיים נוספים, כגון:
? הפסקה של קשר משמעותי - גם אם הצד השני לקשר אינו מת.
? פגיעה חמורה במצב הבריאותי, כמו נכות כתוצאה מתאונה.
? פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת.
? מעבר ממקום מגורים אחד לשני.
? שינוי קיצוני בתפיסת עולם, בעקבות התפכחות או אכזבה עמוקה, ועוד.
מהו הגורם שמשותף לכל האירועים האלה, ואשר מעצב למעשה את חווית האובדן?
גורם זה הינו העובדה, שבכל אחד מן המצבים המתוארים, הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו ועם הגוף שלנו, מגדיר את זהותנו האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כ"תחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו".
כך לדוגמא, אם תבקשו מאישה להגדיר את זהותה, סביר להניח שהיא תתייחס להיותה אם, רעיה, אחות, למקום מגוריה, לעיסוק שלה, לתחביבים, לתפיסת העולם וכולי. כאשר אישה כזאת נאלצת להתמודד עם אובדן אחד מהוריה, היא תחוש אובדן של חלק ממנה ממש. אובדן של חלק מהקיום האישי שלה כאדם.
אובדן פוגע בתחושת זהותו הפנימית והעמוקה ביותר של האדם
ואכן, ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט, או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו ואף נקרע ממנו. חויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם ומערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן.
התאבלות כדרך של התמודדות עם אובדן
היות והמציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, אזי, הוא זקוק לפסק זמן. לעיתים "ההפסקה מהחיים", תהיה מתוכננת ויזומה מראש, ולעיתים תיעשה בצורה ספונטאנית, כחלק מהקושי של האדם להתמודד עם האובדן בכלים המחשבתיים, הרגשיים וההתנהגותיים בהם התרגל לעשות שימוש בנסיבות החיים הרגילות.
לקיחת פסק זמן מאפשרת לאדם התמודדות עם אובדן בדרך של עיבוד החויות הקשות וטיפול עצמי בפגיעה שהתרחשה בזהותו העצמית. באופן זה, הוא יכול, עם הזמן, להחזיר את שיווי המשקל שאבד לקדמותו.
לרוב, מתפתח בעקבות אובדן תהליך ספונטאני שעל אף היותו בחלקו לא רציונאלי ובלתי נשלט על-ידי האדם, הריהו נורמאלי לחלוטין. יותר מכך, תהליך זה של התמודדות עם אובדן, נחוץ לאדם בכדי שיוכל לחזור לאיזון שהופר ולשגרת פעילות מרגיעה, ולכן ניתן אפילו לייחס לתהליך זה ערך הישרדותי. אנו מכנים תהליך זה בשם אבל, והוא מוכר היטב ונחקר רבות על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות.
שלבי האבלות בנסיבות של אובדן
על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית, ובכל חברה יש מנהגי אבלות האופייניים לה, מתברר שניתן לזהות דפוס משותף לאנשים שונים ולחברות שונות, אשר מורכב מרצף של מספר שלבים בהם מתנסה האדם שנחשף לנסיבות של אובדן משמעותי.
שלבים של אבל דווחו בעידן המודרני של הפסיכולוגיה על ידי בולבי, שהרבה לחקור את תהליך ההתקשרות, וכן על ידי אחרים, כמו קובלר-רוס, אולם מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז``ל, בתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל.
השלבים הללו עונים על הצרכים הפסיכולוגיים של אנשים המתמודדים עם אובדן, ומטרתם לעבד את החויה הקשה ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי והתפקודי לקדמותו. חשוב לציין שהמעבר משלב אחד לשני הוא הדרגתי, ושלעיתים חוזרים לשלב קודם אחרי שנמצאים בשלב מתקדם יותר. משך הזמן בו מתנסים בכל שלב, והעוצמה שלו, משתנים מאדם לאדם, אבל על אף כל השונות הזאת בין אנשים, הדפוס הכללי קיים ברוב המקרים.
להלן מוצגים התיאורים של השלבים בתהליך האבל:
הכחשה: אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: "לא יכול להיות","זאת בודאי טעות", "אני לא מאמין". ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי שחוו אובדן, נראית לעיתים תמוהה לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם. פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון.
תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח הצורך של התמודדות עם אובדן. ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית, הפורמאלית, של האירוע שהתרחש, לבין קליטת מלוא המשמעות הרגשית של האירוע עבורו.
לו היינו קולטים בבת אחת את מלוא המשמעות הרגשית של האובדן, המערכת הנפשית הייתה נתונה לאיום חזק מידי. הכחשה היא מנגנון הגנה שאינו מודע, כלומר האדם אינו מפעיל אותו באופן מכוון, אלא מגיב להנחיות שמקורן בתת מודע. מטרת ההכחשה היא למתן את התהליך של קליטת המשמעות הרגשית של האובדן ולאפשר לנו לעבור בשלום את הגל הראשון והבלתי צפוי לחלוטין של הכאב.
כעס וביטויים רגשיים אחרים :עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עימה. הרגשות החזקים שממלאים את הגרעין הפנימי הפגיע שלנו מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס במהלך התמודדות עם אובדן.
הכעס יכול להיות מכוון כלפי מגוון רחב של מקורות, אנושיים ולא אנושיים. כועסים על דמויות הקשורות במוות של האדם הקרוב, (למשל, רופאים, במקרה של מחלה), כועסים על אובייקטים (למשל, מכונית, במקרה של תאונה), כועסים על הגורל, כועסים על מוסדות (למשל, הצבא, במקרה של מוות בשרות הצבאי), וכועסים אפילו על הדמות שאיבדנו, על כך שהשאירה אותנו לבד. במקרים רבים אנו כועסים על עצמנו, ומפתחים רגשות אשמה, על כך שיכולנו אולי לעשות משהו על מנת למנוע את המוות, ולא עשינו.
גם הכעס, בדומה להכחשה, אינו רציונאלי ואינו לגמרי נשלט. גם הכעס, בדומה להכחשה, מהווה חלק מהמאמץ הלא מודע שלנו להיאבק נגד המציאות הכואבת של חוויית אובדן, שפלשה להוויה שלנו ללא כל הודעה והכנה, אם כי בדרך שונה. בשלב ההכחשה אנו מתעלמים מהמשמעות הרגשית של האובדן, ובשלב הכעס אנו מביעים מחאה והתרסה כנגדו ומנסים ``לפגוע`` בו.
התמקחות: אובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. אנו מרגישים שאיננו שולטים בהתרחשויות שמשפיעות על המצב הנפשי שלנו, וקשה מאד להתמיד בתחושה כזאת. בתגובה לכך אנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות הפעלה של מנגנון נוסף, גם הוא לא רציונאלי - התמקחות.
תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו ``אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות", "אם היינו מבקשים חוות דעת מרופא אחר היינו מצליחים להציל אותה", "אם היינו נותנים לה יותר תשומת לב, אולי ההתאבדות הייתה נמנעת". גם ההתמקחות - בדומה להכחשה ולכעס - מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת של התמודדות עם אובדן.
דיכאון: שלב הדיכאון מגיע מספר שבועות אחרי שהאדם חווה אובדן. כאשר אנו מתחילים לחוש את החלל שנוצר בעולמנו עם ההסתלקות של הדמות האהובה, מתחילים לחוש געגועים, מתחילים להתעמת עם החויה הכואבת של האובדן, אבל עדין לא מוכנים לקבל אותה.
הדיכאון מתבטא בתחושות של עצב, געגועים, כאב, הסתגרות, ירידה ביוזמה ובאנרגיות הפנימיות שלנו. על אף העובדה שחלק מסימני הדיכאון בתהליך האבל, חופפים לסימנים של דיכאון קליני, אין מדובר בתגובה פתולוגית.
ההבדל בין אבל לבין דיכאון שימש נושא למאמר מפורסם שכתב פרויד בתחילת המאה העשרים, בשם ``אבל ומלנכוליה``. לטענתו של פרויד, האדם הלוקה בדיכאון, (מלנכוליה), סובל מהערכה עצמית ירודה ומרגשות אשמה, בנוסף על הצער והעצב. בעוד אשר אצל האדם המתאבל, הצער אינו מלווה בערך עצמי נמוך.
ניתן לראות את שלב הדיכאון בתהליך האבל, כביטוי נוסף להתנגדות של האדם האבל, להשלים עם אובדן מה שהיה כה משמעותי עבורו. אם בשלבים הקודמים הוא הכחיש את משמעות האובדן, הביע מחאה והתרסה, וניסה להתמקח כדי להחזיר את הגלגל אחורנית, בשלב הדיכאון הוא נמצא בנסיגה, לוקח פסק זמן משגרת ההתנהלות היומיומית ומקיום קשרים מלאים עם הסביבה, והוא בעיקר שקוע בעצמו. שלב זה דרוש, כנראה בתהליך של התמודדות עם אובדן, כדי להגיע לשלב האחרון, שמציין את המעבר מתקופת האבל, לשגרת הפעילות.
התמודדות עם אובדן באמצעות פסיכודרמה
הטיפול הפסיכו דרמטי מקל על האדם להתמודד עם אובדן, ועם כל אחד מהשלבים בתהליך ההתאבלות שהוצג, שכן, הוא מספק חויה ממשית של "כאן ועכשיו", החיונית להתמודדות.
שיטת הפסיכודרמה נשענת נשענת על מספר עקרונות של הפסיכודרמה הקלאסית ומרחיבה אותם (Kellerman, 2000):
א. פסיכודרמה מאפשרת שחזור של רגשות ושל אירועים טראומתיים בסביבה בטוחה. השחזור מאפשר לחזור ולבצע פעולות שלעתים לא ניתן לבטאן במילים באמצעות הפגן (acting out). השחזור מאפשר לחזור לאותם רגעים בהם המטופל רצה לעשות או להגיד משהו ולא עשה זאת.תוך כדי פעולה, המטופל מתמודד שוב עם הסיטואציה תוך כדי חיפוש פתרונות חדשים ונוספים לאלו שהיו באותו רגע.
כך לדוגמא, כשהאדם האבל בעקבות אובדן, מכה על חטא "מדוע לא עשיתי מאמץ נוסף לעזור לאהוב שאיבדתי", ו"אילו הייתי עוזר יותר אולי הוא היה עדיין כאן עימי", אזי, הפעולה הפסיכודרמטית נותנת לו הזדמנות נוספת להתמודד עם נסיבות מורכבות אלו תוך כדי השגת תובנות חדשות.
ב. כתוצאה מן העבודה הפסיכו-דרמתית מתרחש תהליך קוגניטיבי של עיבוד האירועים הטראומתיים, המאפשר הבנה חדשה של מה שהתרחש והתייחסות לקונפליקטים לא מודעים הקשורים לאירוע. לרוב, האירוע הטראומתי של אובדן קשה לעיכול רגשי, ולכן יש קושי לאחסנו בזיכרון. קושי זה בא לידי ביטוי בסיוטים, במחשבות טורדניות ועוד. התהליך הקוגניטיבי מקביל לתובנה הנרכשת בעקבות הפעולה הדרמתית (action insight). מרכיב זה מאפשר לנפגעי טראומה בתהליך של התמודדות עם אובדן, למצוא היגיון בעולם שאיבד לזמן מה את שפיותו.
ג. הטיפול באמצעות פסיכודרמה נותן במה לפריקה ולניקוז של המשקעים הרגשיים שנותרו מן הטראומה וחוויית האובדן. שלב זה תואם את הקתרזיס הרגשי (emotional catharsis) הנמצא בשיאו של המפגש הדרמתי.
ד. אלמנטים דמיוניים הקשורים בעבודה באמצעות טכניקה של מציאות עודפת מקבילים למציאות הדמיונית של הפסיכודרמה הקלאסית (as if). אלמנטים אלו מסייעים לפרוטגוניסט להרחיב את ראיית עולמו והשקפתו, הכלואה לעתים בזיכרונות של טראומה וגם של אובדן. לעתים קרובות, המוות או הפרידה הפתאומיים, לא מאפשרים ליישר סכסוכים או קונפליקטים. השחזור הפסיכו דרמטי מאפשר לחזור ל"אז ושם" ולתקן את הסיטואציה, ברור לכל שהסצנה היא דמיונית , מציאות פסיכו דרמטית זו לא מחזירה את הזמן האמיתי לאחור, אך בהחלט מאפשרת תהליך של התמודדות רגשית משחררת ומפייסת.
ה. טקסים וריטואלים טיפוליים מבוצעים במטרה לתרגם את האירוע הטראומתי הכרוך בחויה של אובדן, לחוויית חיים משמעותית ולהגדירו. טקסים אלו נקשרים לקסם (magic) המטפורי שבפסיכודרמה, המאפשרת חיבור לכוחות מעולם הדמיון ומעולם הפנטזיה, ותרגומם לכלים בעלי יכולת ריפוי במציאות.
ישנם מקרים בהם המטופל שנשאר בחיים, חווה חווית "לא הספקתי להגיד לו ש..." תחושה זאת של פספוס מתסכלת וממלאת אשמה. הפעולה הפסיכו דרמטית מאפשרת להשלים את החסר, אפילו אם זה קורה רק במציאות הטיפולית. לאקט הזה יש השפעה טיפולית חיובית רבת עוצמה, על מי שמתמודד עם אובדן.
ו. כאשר הטראומה המעובדת בקבוצת הפסיכודרמה משותפת לחברי הקבוצה, אפשר להשתמש בסוציודרמה לצורך יצירת איזון חברתי מחודש. חויה של עיבוד קבוצתי מאפשרת נירמול של החויה, האדם מבין ומרגיש שהוא לא היחיד שחווה חויה קשה זו, ישנם בקבוצה עוד חברים שחוו חויות דומות של התמודדות עם אובדן.
לסיכומו של דבר, אובדן הוא לרוב חוויית חיים המטלטלת את האדם ומערערת את כל מה שהכיר עד להיווצרות נסיבות האובדן. תהליך של אבל בשל אובדן זה - על שלביו השונים וכל קשת הרגשות הכרוכה בו - הינה צפויה, נורמאלית ואף טבעית.
ניתן לעבור תהליך זה של התמודדות עם אובדן ביתר קלות, באמצעות היעזרות בשיטת פסיכודרמה, על שלל יתרונותיה ואיכויותיה התרפויטיות.