טיפול זוגי - תאור מקרה 

רקע משפחתי:

נעמה, בת 32, ילידת הארץ, בת למשפחה ממוצא מזרחי, המונה שש נפשות, זוג הורים וארבעה ילדים. נעמה היא הבת הצעירה במשפחה, בוגרת 12 שנות לימוד. בתום שירותה הצבאי החלה לעבוד כמזכירה במוסד צבורי, שם עובדת עד היום.

אייל, בן 42, יליד הארץ, בן למשפחה ממוצא מזרחי המונה שבעה נפשות, אייל הינו הרביעי במספר הילדים, בוגר 12 שנות לימוד. אייל עובד כפקיד במסגרת ציבורית.

לבני הזוג שני ילדם: בן בכור בן שבע, לומד בכיתה א' ובת בת שלוש וחצי בגן.

בני הזוג הכירו באמצעות חברה משותפת, לאחר כשנה החליטו להנשא. הם לא התגוררו יחד לפני הנשואין משום שהדבר לא היה מקובל על הוריהם. יחד עם זאת, החליטו השניים לחכות שנתיים עד הולדת ילדם הראשון, על מנת לחוות מגורים משותפים לפני כניסתם לתפקיד ההורי. תקופה זו מתוארת על ידם כ"ירח דבש". בפניתם לטיפול הם מתארים געגועים לתקופה זו לרצון לחזור לאותה חוויה.

משפחות המוצא: אמא של נעמה בת כ-60 . מתוארת על ידי נעמה כ"פריארית" גדולה, "אשה טובה מידי" בכל מה שקשור ליחסיה הזוגיים. נעמה מגדירה אותה כחברה, יחסיהן מאד קרובים, מספרת לה הכל והיא מעורבת מאד בחייה. אביה, כבן 80, מתואר כאדם קמצן, נרקיסיסט, קשה מאד, שלא העניק ולא מעניק כלום למשפחתו. נעמה לא מדברת עימו מאז היתה בת 18, כשסיבת המריבה הספציפית איננה זכורה לה. נעמה אומרת כי מאז ומעולם לא העניק לה כלום, ולא הרגישה כי הוא מחוייב למשפחתו.

לשני ההורים אלה נישואים שניים. אביה התאלמן והגיע לנישואין עם בתו. אמה התגרשה והגיע למערכת החדשה עם בן מנישואיה הקודמים. לזוג נולדו שני ילדים משותפים נעמה ואחיה הגדול ממנה בשלוש שנים. שני הילדים הבכורים הוצאו בשלב מסוים מהבית, לנעמה לא זכור מתי זה קרה, ומדוע והיא איננה יכולה לדבר עם מי מבני משפחתה על כך. נושא זה, כמו גם נושאים רבים אחרים אינם מדוברים במשפחתה. לנעמה אין כל קשר עם אחותה הבכורה, בתו של האב. לעומת זאת, לנעמה קשר קרוב לשני אחיה מצד אמה. נעמה מתארת העדר קשר בין ההורים, למעשה הם נמצאים בנתק מוחלט, מנהלים חיים נפרדים תחת אותה קורת גג, כאשר האם בקשר עם ילדיה והאב בקשר עם בתו מנשואיו הראשונים.

אמו של אייל בת 66, עבדה בניקיון, מתוארת כאשה מאד פשוטה, טובה שתמיד דאגה לצרכי ילדיה. יחד עם זאת היא מעולם לא הייתה מעורבת בקורה עימם מבחינה חוויתית ורגשית. אייל טוען שלא שיתף את האם משום שהיא "פרימיטיבית, יודעת רק לבשל ולנקות". האב, בן 72, פקיד, מתואר כאדם נפלא, לא יודע להגיד לא. אייל טוען כי האב לא היה מעורב בטיפול בילדיו כלל, כי עבד מאד קשה והשאיר את "הפיקוד" לאם. מערכת היחסים בין ההורים מתוארת כ"בסדר", אייל אינו מנדב פרטים נוספים. אייל מתאר כי בילדותו לא היתה בינו ובין אחיו מערכת יחסים קרובה שהיוותה עבורו משענת. כל אחד היה בעינייניו. הדבר בולט במיוחד על רקע הפער התרבותי הגדול שאייל חווה בינו ובין הוריו, שלא איפשר לו לדבריו לשתף אותם בחייו.

סיבת הפניה: בני הזוג תיארו את הקשר בינהם הנמצא במבוי סתום. הם רבים בתדירות גבוהה. נעמה מאד עצבנית, יש לה התפרצויות זעם שהיא מפנה כלפי אייל. לדברי נעמה, אייל אינו שותף במטלות הבית על אף ששניהם עובדים מספר שעות זהה מחוץ לבית. לדבריה הדבר גורם לעצבים שלה ולהתפרצויות. אייל מצידו מגיב בתוקפנות רבה להתפרצויות של נעמה שמגיעה לעתים עד לידי קללות. לאחר המריבות, בני הזוג עושים "ברוגז" מתמשך של מספר שבועות.

משך הפגישות דרך התקשורת של הזוג מאופיינת בהאשמות הדדיות, התקפות, דיבור על האחר ולא על החלקים שלי במערכת היחסים וחוסר יכולת להקשיב האחד לשני. כל אחד מהם נותן "נאום" מבלי לשמוע את האחר. בין בני הזוג אין הידברות במישור הרגשי. התוכן הינו תמיד סביב המעשים, ההתנהגות ולא סביב הרגשות. כשאחד מהם נעלב או פגוע הוא לא יביע זאת כי עם יחפש את הנקמה, להוכיח שהוא "בסדר" וביטול בן הזוג.

במשפחת המוצא של נעמה קונפילקט מתורגם למעשה למצב של ניתוק רגשי - הניתוק מאביה, מאחותה הבכורה. כשסיפרה כי אינה מדברת עםאביה מזה שנים רבות, היא דיברה על הרווחים הרציונליים שבניתוק ולא הצליחה להתחבר לכאב של אבדן מערכת היחסים עם האב. גם אצל אייל מתוארת מידה מסויימת של נתק בין חברי המשפחה (אם כי לא קוטבי כמו אצל נעמה) אשר לא מהווים מקור תמיכה האחד עבור השני.

במהלך השיחות הסתמן כי גם אצל בני הזוג, במצב של מתח וקונפליקט, יש נטייה להגיע לנתק רגשי - המשפחה כמעט לא מבלה רגשית ופיזית יחד. אייל "בורח" לחבריו ומבלה שעות רבות מחוץ לביתו ואילו נעמה מתכנסת בעצמה ובטיפול בילדיה ומאיימת על אייל בעזיבת הבית. כל אחד מוצא מפלט מחוץ למסגרת המשפחתית - אייל משתף את חבריו בקונפליקט ואילו נעמה משתפת את אמה.

מתוך מה שעלה מבני הזוג נראה שהיה צורך בשיפור מיומנויות התקשורת בין בני הזוג, ביסוס אמון בסיסי במערכת הזוגית ויצירת גבול שיאפשר "דיבור רגשי" ישיר במצבים קונפליקטואליים. בנוסף נראה כי יש להתייחס בטיפול לרמת הנפרדות המשפחתית וההעברה הבינדורית המתקיימת בכל אחת מהמשפחות. לדוגמא: הדפוס שאמה של נעמה נוהגת כאשר קיים קונפליק במשפחה - ניתוק מהבעל ובתו.

לכן, יש לאפשר לבני הזוג לעבור תהליך של עבודה על רמת המובחנות שלהם בהקשר של משפחת המוצא. זאת במטרה לאפשר מובחנות מאוזנת יותר של המערכת הזוגית. דהיינו, הם הם לא הוריהם אלא יחידה זוגית ומשפחתית נפרדת. מטרה נוספת הייתה יצירת אינטימיות רגשית. היעדר אינטימיות כזו קשורה להעדר אמון בסיסי בין בני הזוג. אינטימיות רגשית שורה בין אנשים כל אימת שיש בידם להביע בגלוי את מחשבותיהם, רגשותיהם ומשאלותיהם.

לבני הזוג מוטיבציה לשינוי. הם הגיעו לטיפול לאחר ששקלו אפשרות פרידה, ששניהם למעשה לא רצו בה. הם חוזרים ומציינים שרצונם לחיות ביחד והם נכונים לשתף פעולה עם כל מה שיסייע בידם לעשות כן. הם מגלים פתיחות ומידה של מודעות עצמית, משתפים במריבות הקשות שמנהלים סביב חלוקת התפקידים בבית, התפרצויות הזעם של נעמה וחוסר האמון והחשדנות ההדדית.

בשלב זה נערכה על ידי בדיקה של העמדות, והתפיסות אודות היווצרות הבעיה, המלווה במיתוסים של כל אחד מבני הזוג לגבי התפקיד הג'נדריאלי של האחר.

בשלב זה אייל הביע אמביוולנטיות לעצם הפניה לעזרה, תוך שהוא טוען שוב ושוב כי הם היו צריכים לנסות ולפתור את בעיותיהם לבדם. זהו חשש לגיטימי וטבעי להיפתח לגורם זר ולהכניסו לתוך המערכת הזוגית. היה חשוב לי בשלב הזה ולאורך התהליך כולו לשדר לאייל מסר כי מכיוון שהוא "המומחה" לגבי עצמו חשוב מאד שידע לשמור על עצמו ולאפשר לי כניסה, רק במקומות שבהם הוא חש מוגן ובטוח. מסר זה לווה תוך מתן התייחסות לאורך כל התהליך לקורה בחדר בין בני הזוג לביני. בהתאם לכך, שאלות אודות יכולותי כמטפלת, עד כמה אוכל לסייע בידם, מהו ניסיוני, כיצד אגיב למצוקותיהם וכיוצ"ב קיבלו את מלוא הלגיטימיות ולא נותרו בלא התייחסות.

נערך ביני לבין בני הזוג חוזה טיפולי אשר מהותי בתהליך הטפול. החוזה הטיפולי עם אייל ונעמה היה חשוב לי מאד, כיוון שהוא איפשר לי להעביר מסר של אחריות לשני בני הזוג ככלל ולאייל בפרט. בתחילת הדרך היתה לי תחושה כי אייל מצפה ממני "לפתור" את בעיותיהם בתור "מומחית" לזוגיות. הרגשתי כי מאחרי ציפייה מעין זו אייל מביע את חרדתו וספקותיו מפני יכולתם שלהם לערוך שינוי. החוזה איפשר לפתוח את הנושאים הללו ולהחזיר לשני בני הזוג את האמונה, כי התשובות הנכונות להם נמצאות אצלם והתהליך הטיפולי יאפשר להם למצוא את האיזון הנכון להם.

העבודה הטיפולית עם אייל ונעמה התייחסה למעשה לארבעת המעגלים: ההתנהגותי-קוגנטיבי, תפיסותיהם המגדריות, המעגל הבידורי והסיפור הנרטיבי. בתחילה היה צורך להתייחס לנושא התקשורת והתגובות ההדדיות. המפגשים הראשונים לוו בטונים גבוהים, התפרצויות והאשמות אשר היקשו על קיומו של דיאלוג זוגי בונה. התכנים, בתחילה, רובם ככולם, עסקו בהאשמות הדדיות של כל אחד מבני הזוג ללא יכולת להקשיב האחד לדברי האחר. לא היה כל נסיון להבין מה האחר התכוון, מרגיש וחושב, אלא עסוקים בלהוכיח את צדקתם ובטוחים כי כל אחד מהם אינו טועה בגישתו. לכן, העבודה כללה התערבויות של "כאן ועכשיו" סביב נושא התקשורת ונסיון ליצור ערוצי תקשורת ישירים ובהירים: אייל נוטה להאריך מאד בדבריו כשהוא חש לא מובן על ידי נעמה, היא מצידה מרבה להתלונן ולהתקיף אותו על כך שאינו עוזר לה בעבודות הבית. בסופו של דבר שני בני הזוג, החשים לא מובנים האחד לשני עוברים לתקשר דרכי.

בנוסף, היה צורך לעבוד על המיתוסים עמם הגיעו כל אחד מבני הזוג. לאורך השיחות אייל חוזר ואומר: אין סיכוי שנעמה תשתנה כי ככה היא, זו האישיות שלה, היא אשה "כבדה", אובססיבית לסדר. בנוסף, הוא מאמין, כי לגברים ונשים צרכים שונים. אייל מאד נרתע מהמריבות, אומר שבני זוג לא צריכים לריב אלא להבין האחד את השני. נעמה לעומתו טוענת כי אם באמת היא היתה חשובה לו אז היא לא היתה צריכה לבקש ממנו עזרה, אלא הוא היה רואה לבד כמה קשה לה. יש כאן הנחה סמויה של כל אחד מבני הזוג: אייל חושב כי קונפליקטים אינם דבר טוב לזוגיות וצריך להמנע מהם ככל האפשר ואילו נעמה חושבת כי אהבה מתבטאת בכך שהאדם האוהב אמור לדעת למה היא זקוקה, מבלי שהיא תצטרך לדבר על כך. כלומר, בן הזוג אמור לקרוא את מחשבותיה ולספק לה את צרכיה. הבדיקה של המיתוסים בתוך הטיפול איפשרה לשפר באופן ניכר את מידת הבהירות והישירות של התקשורת הזוגית.

תוך כדי התהליך היתה התייחסות למימד המיגדר אצל בני הזוג. אייל בא מבית בה התפיסה היא שעבודת האשה נתפסת "כתוספת" או ככסף כיס, בעוד הגבר נוטל על עצמו את כל הדאגה לכסף. חלוקת התפקידים בין בני הזוג הינה חלוקה מסורתית. נעמה אחראית על עבודות הבית, טיפול בילדים ופעילות "פנים ביתית". אייל אחראי על הפעילות בחוץ, חשבונות הבנק וניהול הכספים. אייל היה מאד מעוניין להמשיך את הדפוסים הקיימים במשפחתו. נעמה מצדה הגיעה ממשפחה שבה הוריה חיו בנתק, ומערכת היחסים ביניהם היתה מאד קשה. אמה הרגישה קורבן במערכת היחסים הזו ונעמה מרגישה כי היא היתה "פריארית" כל השנים כששירתה את בעלה, מבלי שזה האחרון יחלוק לה "טיפה של כבוד". את הפחד משיחזור מערכת יחסים זו היא מביאה לתוך הזוגיות כשהדבר בולט מאד על רקע חלוקת התפקידים בינה ובין אייל. מחד נעמה מאמינה כי אשה צריכה להיות אחראית על גידול הילדים והטיפול בהם. מאידך, נעמה לא רוצה להרגיש קרבן כאמה ולכן היא מצפה מאייל לשאת בנטל מבלי שתצטרך לבקש ממנו. נראה כי נעמה חשה בילבול רב, המייצג למעשה את ליבו של הקונפליקט הנשי בחברה המודרנית.

מסגרת הטיפול אפשרה עיבוד תחושות הכעס והקיפוח ולבחון כיצד ניתן לכל אחד מבני הזוג את המקום שלו בתוך מערכת התפקידים בבית והרגשה של שותפות בעשייה המשפחתית.

בשלב בו התאפשרה הידברות טובה יותר בין בני הזוג, ניתן היה להתייחס להעברות הבידוריות ולמשפחות המוצא. במהלך הטיפול נתנו מקום למערכת היחסים המורכבת של כל אחד מבני הזוג עם משפחת המוצא ולבחון מהו המשמעות של קונפליקט עבור כל אחד מבני הזוג ואילו רגשות מתעוררים בהם כתוצאה מהעליה במתח, המביאה איתה חרדה וניתוק. העבודה על חומרים אילו היוותה מנוף לצמיחה אישית ולצמיחה זוגית.

הדימוי העצמי והנשי של נעמה התחזק מאוד לאורך המפגשים. נעמה הבינה כי חששה "להיבלע" על ידי אייל כמו שאימה "נבלעה" על ידי אביה הוא יצירה של העברה והשלכה של חייה של אמה ולא בהכרח חייה שלה. היכולת שלה להכיר בכישוריה הפחית במידה ניכרת את רמת החרדה "מבהיבלעות" בתוך המערכת הזוגית. במהלך השיחות הבנו כי הניתוק של נעמה, כמו גם חוסר הרצון שלה לדבר על הדברים,"שומר" עליה מפני הכאב. בהמשך, ניתן היה להחצין את הבעיה ולראות מתי מופיע הניתוק, איך הוא משפיעה, על מי וכד'. העבודה הנרטיבית על הניתוק והכאב גרמה לנעמה להיות מודעת מאד לתהליך שעובר עליה בתוך הקונפליקט ולנסות להידבר עם אייל על הכאב במקום להתנתק ממנו.

אייל סיפר את סיפור חייו באמצעות אנקדוטות מילדותו המוקדמת והמאוחרת. באמצעות אותם סיפורים הוא מספר על בדידות קשה וחוסר אונים אשר לימדו אותו לסמוך בעיקר על עצמו. לתחושתו לא היה לו למי לפנותץ לאורך כל השיחות, מתוך הסיפורים שאייל הביא על ילדותו, היתה מנגינה שחזרה על עצמה והיא התחושה כי בכל פעם שאייל מרגיש שהכאב או החרדה מציפים אותו, הוא נותן לדברים להשתמט מבין ידיו. כך בעבודה כשהוא מסרב להילחם על הקידום שכה מגיע לו, כמו גם ביחסיו עם נעמה המביאים אותו לתחושת הבדידות והתחושה כי אינו מובן על ידי הסביבה.

כתוצאה מהתחזקות הקשר הטיפולי, אייל עבר תהליך אשר הפחית את הצורך שלו "לברוח" מהמערכת הזוגית. ניתן לומר כי ההכרה והתובנה כי הוא גדל בתחושה שאף אחד מבני המשפחה לא היה יכול לשמש לו משענת ולהבין את תחושותיו, גרמה לו לחוסר יכולת לסמוך עם נעמה שתדע לעשות זאת, כפי שאמו לא ידעה. ההתפתחות שלו ביכולת שלו להעזר בי ולסמוך עלי, גרמה בתהליך מקביל להתפתחות ביכולת שלו לסמוך על אשתו שתשמש לו לעזר ותהווה עבורו חברה ומשענת.

בטפול נעשה מאמץ להעניק משמעות לחיים. הדבר חייב לארגן את האירועים בחיים ברצף מתמשך על פני הזמן, באופן שיאפשר להגיע לתיאור מגובש (קוהרנטי) של עצמנו ושל העולם הסובב אותנו. כדי לפתח תיאור כזה יש לקשור ברצף אירועים מסויימים מהעבר, מההווה ומאלה הצפויים להתרחש בעתיד. תיאור זה הינו סיפור או נרטיב אישי. הסיפורים שאנשים חיים על פיהם קובעים את אופן התארגנותם ואת יחסי הגומלין שלהם.

במפגשים האחרונים שלנו היה ניסיון להעביר לבני הזוג את ההוויה שחיינו הרציפים מילדותינו דרך ההווה וכשפנינו לעתיד, הם אלה המעניקים משמעות של השלם. שלל הסיפורים שסופרו במסגרת הטיפולית והניסיון לבנות דגם סיפורי קונסטרוקטיבי יותר מהווים גורם מכריע ליכולת של כל אחד מבני הזוג להיות ולו במעט יותר שלם עם עצמו. כיום אנו מדברים על כך כי יש בידינו הברירה כיצד לארגן ולהתוות את הדגם הסיפורי הרצוי בעבורינו כאינדוידואלים וכבני זוג.

לקראת סיום הטיפול שידרתי לבני הזוג כי הם נמצאים בעיצומו של תהליך וכולי תקווה כי הם יוכלו להמשיך ולעבוד עליו לאורך חייהם. ניכר כי בני הזוג מנהלים כיום תקשורת בהירה וישירה ישנו ניסיון של שניהם ליצור ערוצי תקשורת ישירים ופתוחים המאפשרים שיתוף וחילוקי הדעות בין השניים אינם מתלקחים לכדי מריבות והתפרצויות הנותרות בלא מענה. בנוסף, ניכרים ניסיונות ליצירת אינטימיות וקשר רגשי הדדי, תוך מתן מרחב אישי לכל אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. הצורך במרחב הרגשי אינו נתפס כבעבר, כאקט של ניתוק אלא צורך במובחנות אישית. ישנו תהליך של ביסוס האמון בין השנים שמדווחים כי כיום פחת חששם להביע את כאבם וחולשותיהם האחד בפני השני. ביסוס האמון התאפשר כאשר מערכת היחסים פסקה מלהיות "זירת קרב" ותחרות על מאזן הכוחות בינהם. היכולת שלהם לחשוף את מכאובם החזירה את התחושה כי השניים מסוגלים להוות מקור לתמיכה ולעזר האחד כלפני רעהו. מתוך כך פחת גם הצורך לניתוק במצבים קונפליקטואלים אשר עוררו בעבר חרדה גדולה הן אצל אייל והן אצל נעמה. ההערכה כי מטרות הטיפול הושגו משותפת הן לי והן לבני הזוג, כאשר כיום השניים מעוניינים בביסוס השינוי שעברו.