דרך המשי 

דרך המשי - אוזבקיסטאן
כתב: יצחק שפילמן

בתקופה קדומה היתה חשיבות רבה לדרכים. תנאי השטח קבעו את כיוון הדרכים . את כיוון הדרך קבעה ההתפתחות הכלכלית של האזור כולו.
אנחנו מכירים דרכים שעברו דרך ארץ ישראל: דרך הים, דרך הבשמים, דרך פלישתים, דרך המלך. מי ששלט בדרכים שלט באזור כולו. תהליכים דומים עברו באזורים של אסיה התיכונה..

וכך, הסוחרים והנוודים הם שקבעו את הדרכים באזור במרכז אסיה: דרך המשי, דרך העינבר, דרך היין, דרך התה, ואחרות. בדרכים עברו לא רק סחורות. זאת היתה גם דרך להעברת תרבות, וידע .
השיגשוג שהביאה דרך המשי לאזור, השפיעה על פיתוח האזור כולו בתחומי המתמתיקה, פיסיקה, אסטרונומיה, כימיה ותחומים אחרים.

לכן, בנוסף למלחמות של השליטים לשלוט בעושר של האזור, הם שאפו לשליטה על הדרכים, על מקורות מים, מעברים בהרים, מעברים בין נהרות, אגמים וימות.

בשטחים מדבריים, השליטה במים אומרת שליטה בשטח כולו. הנוודים הבדווים, חופרים בורות במרחקים נאותים ובשיטות מתוכמות. הם מנקזים מי נגר עילי או תחתי לבורות מוסתרים.
גורם זה נתן להם יתרון על עמים זרים, וכך הם שלטו ביד רמה באזור זה שבו הם מוגנים מכל סכנה. לא פעם השיירה עברה בתוואים קשים דבר שהיקשה על תקיפת שיירותיהם.
נושא אחר הקשור קשרהדוק למושג - שיירה, הוא נושא הניווט.

מובילי שיירות הכירו היטב את המדבר, את נאות המדבר ומקומם של מקורות מים. יחד עם זאת, לא פעם הטבע גרם לטישטוש שבילים.
סופות חול גרמו להסתרת מעברים, ואז הם היו זקוקים לכלים נוספים לניווט. השיירה היתה עוצרת עד חשיכה, ואז על פי הכוכבים היו מגדירים את המשך התקדמות השיירה. למובילי השיירות היה חשוב שהשיירה תגיע בשלום לנמל היעד. לכן, על פי הכוכבים הם היו מסמנים מעברים בטוחים ומיקומם של שודדי מדבר.
לכן, המכשירים הראשונים לניווט התפתחו כצורך בהגדרת מיקום של שודדים ומיקום מקורות מים. אותם קשיים פגשו גם גדולי מגלי העולם - מרקו פולו, קולומבוס ואחרים.

מסע "דרך המשי" התחיל בסין, ומשם, דרך מעברים קשים שהיו חסומים ברובם בתקופת החורף, חצה את רכסי הרי ההימליה והרי פמיר בשלושה נתיבים שונים, שהתאחדו כולם במישורי המדבריות הגדולים של מרכז אסיה, בעמק פרגנה הנמצא מזרחית לטשקנט. התחנות הבאות של בוכרה וסמרקנד היו למעשה "אמצע הדרך" ובהן מרבית השיירות החליפו מובילים וסחורות. משם המשיכו השיירות את דרכן מערבה לכיוון חופי הים התיכון, תוך שהן מתפצלות שנית לשתי דרכים עיקריות, האחת- לכיוון דרום, דרך בגדד, והשניה - לכיוון צפון ודרך תורכיה שהגיעה ליעדה במדינות אירופה. המסלול היה דו כיווני, כשהשיירות המגיעות מהמזרח מביאות איתן למערב בדי משי, תבלינים, צמחי מרפא, תה, בשמים וכלי קרמיקה. הסחורות החליפו ידיים וחזרו למזרח כשהן נושאות זהב, כסף, שנהב, סוסים גזעיים, כלי חרסינה ופורצלן, ויין.
דרך המסחר, שאינה אגדה, קישרה בין שתי תרבויות גדולות, האחת במזרח והשניה לאורך חופי הים-התיכון במערב. עדויות על דרך מסחר זו קיימות כבר במאה השלישית לפני הספירה. הדרך זכתה לתאוצה רצינית בתקופת שלטון הרומאים, אוהבי "החיים הטובים", שפיתחו את ענפי בדי המשי והבשמים. סיומה ה"רשמי" של דרך המשי בא במאה ה- 19, עם השתלטות הרוסים על מדינות מרכז אסיה. לאורך המסע, שנמשך בדרך כלל כ-200 - 250 ימים, חצו שיירות של בהמות, גמלים וסוסים אזורים גאוגרפים נרחבים, כשהם נחים בין מסע-יום למשנהו בתחנות מיוחדות - קרוואנים של סראי, שסיפקו להם אירוח ובטחון מפני שודדי הדרכים, ששלטו בחלקים נרחבים של הדרך. תרומתן הגדולה ביותר של שיירות המסחר הייתה לא רק במוצרים עצמם, אלא בחילופי ידע והעשרת הידע בין התרבויות המפותחות והשונות כל-כך, הדתות (מהנצרות לבודהיזם ליהדות ועד האיסלם), בפילוסופיות החיים השונות, תרבויות המוסיקה השונות, שירה, ספרות, מחול ורעיונות טכנולוגיים.
שיירות במדבר

מושגים בסיסיים

המנהיג - ("באשי"- בערבית) על פי רוב נבחר בידי הגורם היוזם: ממלכתי, שבטי, איגוד סוחרים וכו'. אחריותו היתה כוללת: משלב התארגנות השירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שייח' בדוי חזק וידוע במרחב.

השיירה הולכת בין התחנות והחניונים. הגמל כבהמת משא עיקרית, נשא כ- 150 - 200 ק"ג של משא . ערכו של משא זה- בחישוב של ליברות (327 גרם לליברה) מדובר ב- 460 - 600 ליברות של סחורה הוא בעל ערך רב. כל גמל עמוס בסחורות (קטורת, מור, לבונה, תבלינים ,חומרי צביעה, אבנים יקרות, דברי קישוט, פנינים ועוד.
כל גמל היה מובל ע"י מטפל שהלך לצידו ברגל. צרוף כמה גמלים לכדי שיירה של כ- 20 -30 גמלים יצרו שיירה נוחה לתפעול,הובלה, ליווי, אספקה, אבטחה ופיקוח. במהלך טיפוס או ירידה במעלה תלול ומדורג, נדרש הפרש של 2-3 דקות בין כל שני גמלים.

הגמלים - סופקו ע"י היוזם או על-ידי שבטים מגדלי גמלים, במרחב הסמוך לעיר המוצא. אל השיירה צורפו גמלים ללא מטען לצורך ההחלפה. לעתים, שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק את הגמלים ואיבטח את השיירה במעין סוג של בלעדיות, מונופול.

תודות למבנה גבו הקמור, יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס, הפרד או החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו - הוא לא יוכל להתרומם על רגליו האחריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות. בקורפוס הגמלים הבריטי במלחמת- העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ- 200 ק"ג. גמלי הנוודים בסהרה נושאים כיום, בדרך- כלל עד 150 ק"ג. גמלי- משא גדולים שמשקלם כ- 600 ק"ג יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב מסע רגיל.

הגמל - ספינת המדבר, עיקר התאמתו לחיים במדבר קשורה במערכות פיסיולוגיות יעילות של ויסות חום הגוף וויסות משק המים. גמל יכול לנוע במדבר שבוע ויותר מבלי לשתות מים. תוך 10 דקות שתיה הוא מסוגל לשתות כרבע ממשקלו - 100 ליטרים ויותר




כותב המאמר הוא מדריך לאוזבקיסטאן. כתבה זו היא פרק מספרו של יצחק שפילמן "חזרה לפרגנה...".
http://www.bestguide.co.il/main.asp?cat=members&scat=member&member_id=41
טל 03-9331156 , 054-4299937