פילוסופיה מדינית [הגדרת המדינה ]על פי החוק 

האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל

- נגד -

ממשלת ישראל

תקציר

העתירה דנה בבקשתה של העותרת ממשלת ישראל בכך שתעשה שימוש בסמכותה על פי סימן 2 לדבר המלך ומועצתו על ארץ ישראל 1922 ותכריז עליה כעדה דתית מוכרת כמשמעות הסימן.

בקשתה נדחתה, העותרת טענה כי ההענות לבקשתה מתחייבת מעקרון חופש המצפון.

בפסק הדין השופט אור הותיר את השאלה אם חופש המצפון כלול בחוק היסוד "בצריך עיון", ולא הכריע בה, כמו כן ציין השופט כי סעיף 10 לחוק היסוד משמר את הדין כפי שהיה קודם לחקיקת חוק היסוד כך שקביעה בנושא לא תביא למשמעות אופרטיבית לגבי העותרת.

פסק דין

לחץ כאן לצפיה בקובץ

פסק-דין

השופט ת' אור

1.העותרת, האגודה ההומניסטית החילונית, היא עמותה הרשומה מאז שנת 1980. מטרותיה העיקריות של העמותה הן "קיום פעולות למען הפרדת הדת מהמדינה, זכויות האדם, חינוך הומניסטי חילוני ושלום". העתירה הנוכחית מכוונת כנגד סירובה של ממשלת ישראל להפעיל את הסמכות שהוקנתה לה בסימן 2 לדבר המלך במועצתו 1947-1922 (להלן - דבר המלך), להכריז על העותרת כעל עדה דתית מוכרת.

הרקע העובדתי

2.הבקשה הנוכחית אינה הבקשה הראשונה שבה מתבקשת הכרה בגוף חילוני כעדה דתית. קדמה לה בקשה דומה, אשר הוגשה במהלך שנת 1991, על-ידי "השירות החילוני, עמותה לשירות הציבור החופשי". באותה בקשה נתבקשה הממשלה להכריז על ה"עדה החילונית" כעל עדה דתית מוכרת. במארס 1992 דחתה הממשלה, בראשותו של מר יצחק שמיר, את הבקשה. במכתבו מיום 11.3.1992 ציין עורך-דין ארן, היועץ המשפטי במשרד ראש-הממשלה, כדלקמן:

"'העדה היהודית' כמשמעותה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה, 1947-1922 - כמו שאר העדות הנזכרות בתוספת האמורה והעדות שהוספו לה לפי סימן 2 לדבר המלך, וכן כמו העדה המוסלמית והעדה הדרוזית - כוללת במסגרתה אזרחים מכל הסוגים - דתיים חילוניים ואחרים. מטרת הבקשה הינה, אפוא, לא הכרה בעדה דתית מיוחדת קיימת, אלא יצירת עדה חדשה, חילונית במהותה ודתית במסגרתה, שלא היתה קיימת עד עתה, על ידי הוצאת מיגזרים שונים ממסגרות העדות הדתיות המוכרות.

לבקשה אין יסוד מבחינה משפטית והיא בחינת תרתי דסתרי, מבחינה הגיונית, כי אם המדובר בעדה חילונית, מדוע תנתן לה הכרה כעדה דתית? יתרה מזו, מאז קום המדינה אין הכרזה על עדה דתית ללא הקמת בית-דין דתי על פי חקיקה מיוחדת; במקרה דנן משמעות הדבר היא חקיקת חוק נישואים אזרחיים והקמת בית-משפט אזרחי למעמד אישי. דבר זה החורג כליל מן הסטטוס קוו הקיים מאז הקמת המדינה, מצוי בתחום האידיאולוגי-פוליטי. הרשות כמובן בידי העמותה להיאבק על ההכרזה בדרך ציבורית, אך אין לה זכות משפטית עליה" (נספח ד' לעתירה, ההדגשות במקור).הנה לפי מה שכתבנו לעיל לעניין הגדרת העדות אשר מרכיבות את פסיפס הזהות הישראלי יתכן כי יש ללמוד מפס''ד זה כי יש זכות לכל עדה ומנהגיה זכות הגדרה,וכפי שיטת הגאון ר' יצחק ראצאבי,קמעא קמעא לא בטיל,ישומו של פסק דין שכזה יוכל להתממש במחוז האוטונומי ,וכפי שהזכרנו לעיל באריכות,בכאן חוברים יחד כמה עניינים האחד הוא חיבור עניין הגדרת המדינה ,ומהו חוק ומתקבל מושג חדש ''מדינה על פי חוק''כמו כן ,תתבטל הסתירה הקיימת במערכת המשפט הסותרת את סעיף 3 של אמנת מונטווידאו ,אשר בעצם סותרת במהותה את קיומה הפוליטי העצמי של מציאות המדינה,השני חוברים יחדיו מושג ה''מדינה ע''פ חוק'' עם שיטת שלשת החוקות ברמה הפרטית,וכהכנה לשיטה הכוללת הנז' בפארדיגמת המשפט הנבדל,שלשת מושגים אלו יחדיו מולידים מושכל חדש, והוא עניין שינוי שיטת המשטר ,אשר בסופו של יום יניב את הקרקע הדרושה לרעיון המובא בעניין יוזמת השלום ''נוסחת ירושלים ''

3.לאחר חילופי השלטון בשנת 1992, פנתה העותרת לממשלתו של מר יצחק רבין ז"ל בבקשה להכריז על ה"עדה ההומניסטית-חילונית" כעל עדה דתית מוכרת. על-מנת להצדיק את הפנייה החוזרת באותו עניין, הטעימה העותרת כי היא עוסקת בהיבטים הדתיים והפילוסופיים של העדה, בעוד שעמותת השירות החילוני, אשר פנתה לממשלה הקודמת, עוסקת בהיבטים היישומיים הכרוכים במטרותיה של העדה ההומניסטית החילונית.

על פנייתה של העותרת השיב עורך-דין הולנדר, מחליפו של עורך-דין ארן בתפקיד היועץ המשפטי במשרד ראש-הממשלה. במכתבו מיום 9.10.1992, הודיע עורך-דין הולנדר כי ראש-הממשלה לא יוכל להענות לבקשה, להביא בפני הממשלה הצעה להכריז בצו על העותרת כעל עדה דתית מוכרת. עורך-דין הולנדר הפנה לנימוקים שפורטו במכתבו של קודמו לתפקיד, וציין כי "השוני בשמות ובתחומי העיסוק של שתי העמותות אין בהם לשנות ממהותו של העניין". כמו כן, הוסיף וציין, כדלקמן:

"2. בהקשר לכך אני מבקש לציין ולהוסיף שכדי ש"עדה דתית" תוכר ככזו, עליה למלא שני תנאים הכרחיים; עליה להיות 'עדה', היינו קבוצת אוכלוסיה ידועה ומוגדרת, ועליה להיות 'דתית', כלומר לדגול באמונה דתית כלשהי.

3. במקרה דנן לא התמלא אף אחד משני התנאים שבחוק; אין המדובר ב'עדה', אלא בעמותה, נכבדה ככל שתהיה, שחרטה על דגלה אידיאולוגיה מסויימת. שאם לא תאמר כן _ כל מספר זעום של יחידים בעלי מצע רעיוני משותף יוכלו לבקש להכריז על עצמם כ'עדה' ובוודאי שלכך לא התכוון המחוקק.

4. ואם אמרנו שאין המדובר ב'עדה', על אחת כמה וכמה שאין היא 'דתית'. יתרה מזאת, אף שמה של העמותה מעיד עליה שאינה דתית, שכן 'חילוניות' היא היפוכה של הדת. בעניין זה יורשה לי להפנות אותך להגדרת 'חילוני' במילון אבן שושן: 'לא קדוש, שאינו קשור בדת או בקדושת האמונה וכדומה'".

4.מכתב זה לווה בהתכתבויות נוספות בין בא-כוח העותרת לבין עורך-דין הולנדר, ובסיומן הוגשה העתירה הנוכחית. על יסוד העתירה, ניתן ביום 27.12.1992 צו-על-תנאי המורה לממשלת ישראל לנמק:

"1. מדוע אין היא מכריזה בצו על העותרת כעל עדה דתית מוכרת על פי סעיף 2 לדבר המלך במועצתו 1947-1922 ו/או

2. מדוע לא תפרסם את הקריטריונים, אם הינם קיימים, אשר על פיהם נוהגת להכריז על עדה דתית לצורך דבר המלך 1947-1922".

5.בעקבות הגשת העתירה הובאה בקשת העותרת לדיון בממשלה, וביום 11.7.1993 התקבלה פה אחד החלטת ממשלה מספר 1453, כדלהלן:

"מחליטים: בהתאם לסימן 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922, לדחות את בקשתה של האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל להכריז עליה בצו כעל עדה דתית מוכרת".

המסגרת הנורמטיבית

6.סימן 2 לדבר המלך במועצה כפי שתוקן בשנת 1939 מגדיר את המונח "עדה דתית", כדלקמן:

"Religious community _ means any community mentioned in the Second Schedule of this order and any community which may be declared by the High Commissioner by order to be a religious community".

התוספת השניה לדבר המלך כוללת 11 עדות דתיות. ברם, דבר המלך אינו מבאר מהי עדה דתית, ובאילו נסיבות ניתן יהיה להכריז על קבוצת פרטים כעל עדה דתית. מכל מקום, הסמכות להכריז על "עדה דתית" שהוקנתה בדבר המלך לנציב העליון, הועברה לאחר הקמת המדינה לממשלת ישראל.

7.אשר לתוצאותיה של ההכרה בעדה דתית, קובע סימן 83 לדבר המלך כי עדה דתית שהוכרה על-ידי הנציב העליון (וכיום, הממשלה) זכאית ליהנות מאוטונומיה בניהול ענייניה הפנימיים:

"...Each religious community shall enjoy autonomy for the internal affairs of the community subject to the provisions of any ordinance or order issued by the High Commissioner".

פקודת העדות הדתיות (ארגונן) (להלן - פקודת העדות הדתיות) הסמיכה את הנציב העליון לקבוע כללים לגבי ההכרה בעדות דתיות, ולגבי ארגונן. סעיף 2 לפקודה, כפי שתוקן בשנת 1934, קובע:

"(1) אם עדה דתית בפלשתינה (א"י) הגישה בקשה על פי פקודה זו, יכול הנציב העליון באישורו של מזכיר הממלכה להתקין תקנות להתארגנותה כעדה דתית ולהכרה בכך ע"י ממשלת פלשתינה (א"י).

(2) לכל עדה ועדה יתקינו תקנות מיוחדות שתהיינה מתאימות למסיבות מיוחדות ולארגונה של אותה עדה.

(3) כל תקנות כאלו תוכלנה לקבוע הוראות בעניין יסוד מועצות דת ומועצות תרבות של העדה, שתהיה להן הסמכות לרכוש ולהחזיק מקרקעים ומטלטלים מכל מין, להתקשר בחוזים ולקבל הלוואות ולחתום כל מיני שטרות, להופיע במשפט כתובע ונתבע בשמות שניתנו להם...".

על-פי סעיף 14(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, הועברה הסמכות להתקין תקנות על יסוד פקודת העדות הדתיות לממשלה הזמנית, וזו החליטה בהתאם לסעיף 2(ד) של אותה פקודה להעניק את הסמכות לשר הדתות (ע"ר תש"ח עמוד 23). שר הדתות נוהג להפעיל סמכות זו, מפעם לפעם, בקביעת הסדרים לניהולם של העדות השונות (ראו לאחרונה: בג"ץ 7351/95, 7523, 7649, 7765, 146/96, 365 נבואני ואח' נ' השר לענייני דתות ואח' [1]).

נושא נוסף הקשור להכרזה על עדה דתית הוא הקמת בתי-דין דתיים. סימן 51 לדבר המלך מ1922- העניק סמכות לדון בעניינים של המעמד האישי:

"לבתי הדין של העדות הדתיות שהיו קיימים והפעילו סמכות שיפוט בתאריך של מתן דבר מלך זה".

סימן 51(2)(א) לדבר המלך, אשר הוסף בשנת 1939, קובע כי ניתן להורות בפקודה על הקמתם, על ניהולם וארגונם של בתי-דין של העדות הדתיות, ובהתחשב בהוראות דבר המלך, לקבוע את סמכותם של בתי-דין כאלה.

טענות העותרת

8.העותרת טוענת כי היא עדה דתית ולפיכך זכאית היא להכרה ככזו מצד הממשלה. לפי טענתה, האגודה ההומניסטית-חילונית, שמספר החברים הרשומים בה הוא שלוש מאות ושלושים, מייצגת לא רק את חברי העמותה עצמם, אלא ציבור רחב בישראל. מטרות האגודה ההומניסטית-חילונית מפורטות במסמך המהווה, לדברי העותרת, מעין עשרת הדיברות שלה, ובו שני חלקים: ה"אני מאמין" וה"אני מגשים". מסמכים אלה מביעים הזדהות עם רעיונות הומניסטיים חילוניים, כמו היות הבריאה מעשה של הטבע, תמיכה במדע כאמצעי בידי האדם להבין את עצמו, זולתו וסביבתו, שוויון בין כל בני-האדם, אהבת האדם, קדושת החיים וצדק חברתי. העותרת רואה בהכרזה העולמית בדבר זכויות האדם שניתנה על-ידי העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות ביום 10.12.1948 "קודכס חילוני הומניסטי להתנהגות ולהתייחסות בקרב בני האדם, בין האזרחים לבין ממשלים ובין הבריות כולם לבין הסביבה והחברה ברחבי תבל". לטענת העותרת "אמונה זו מתאפיינת במקומו המרכזי של האדם וזכויותיו בסולם ערכיה - כאשר ערך זה חופף בדרגת חשיבותו את מקומו של האל המקובל בדתות המסורתיות":

העותרת מתייחסת לחובות לקיים את מטרותיה וליישמן כאל "מצוות". לטענתה, למטרות אלה אופי דתי, הגם שלא במובן המסורתי של המילה. את זכותה לקבל הכרה כעדה דתית מוכרת מבססת העותרת על חירות המצפון.

9.לטענת העותרת, שאיפתה לקבל הכרה כעדה דתית אינה מונעת ממניעים אופרטיביים. היא אינה מעוניינת בקבלת יתרון חומרי כלשהו בעקבות הכרה זו, ואף מכירה בכך שהכרה בה כעדה דתית לא תגרור אחריה בהכרח הקמתו של בית-דין לענייני מעמד אישי. עם זאת, טוענת העותרת, כי:

"העדה ההומניסטית החילונית שואפת להנהגת נישואים הומניסטיים-חילוניים ולהקמת בית דין לענייני משפחה עבור בני עדתם ועבורם בלבד. שאיפה זו אינה ברת נפקות משפטית אפשרית במסגרת של עמותה. בעוד שבמסגרת של עמותה אין לעדה זכות לפנות לכנסת הרי כעדה היא זכאית לפנות למשיבה ולבקש ממנה שהיא תיזום את החוק הדרוש לסיפוק צרכי העדה במסגרת דבר המלך הנ"ל" (סעיף יא' לעתירה).

בנוסף, לטענת העותרת, הכרה בה כ"עדה דתית" עשויה להוסיף משקל למעמדה הציבורי ולמאבק על השגת יעדיה. היא "תאפשר לה להגשים את מטרותיה הדתיות והחברתיות". בין השאר, מבקשת העותרת לשנות את הדין החל בענייני נישואין וגירושין:

"... כנימוק מסד לעתירה, טוענת העותרת שהעדה ההומניסטית החילונית נמצאת זה עשרות שנים שקועה בביצה הטובענית של כפיה דתית, שנכפתה עליה מכוח הסכמים קואליציוניים-מדיניים אשר רוב הציבור אינו משלים עמה, ואם בגין אותם הסכמים אין בכוחה של המשיבה לשנות את המצב הקיים, הרי אין זו סיבה המצדיקה את הסירוב להכיר בעותרת כעדה דתית, שתוכל לספק לחבריה שירותים אזרחיים על פי השקפותיה _ כפי שהעדות הדתיות האחרות מספקות על פי השקפותיהן, בהתאם לחוק ועל פי הכרת הרשות האזרחית _ ושתוכל להאבק את מאבק חבריה לשיוויון זכויות עם עדות אחרות" (סעיף י"ח לעתירה, ההדגשה במקור).

טענות המשיבה

10.המשיבה הדגישה בטיעוניה את אופייה השיקול-דעתי של סמכות הממשלה להכיר בקבוצה כעדה דתית. היא הדגישה את המשמעות הרגילה של המונחים "דת" ו"חילוניות" וחזרה על הטיעון המופיע במכתביהם של היועצים המשפטיים במשרד ראש-הממשלה, ולפיו עדה חילונית לא יכולה להיחשב דת, הואיל ו"חילונות דתית" היא בבחינת תרתי דסתרי.

התזה המרכזית של המשיבה לגבי פרשנות המונח "עדה דתית", כפי שהיא עולה ממכתבי הסירוב של היועצים המשפטיים במשרד ראש-הממשלה ומכתב התשובה שהוגש בבית-משפט זה, היא שעדה דתית מוכרת חייבת להיות "עדה דתית נבדלת". לפי תזה זו, כדי שקבוצת אנשים תוכר כעדה דתית, עליה למלא שלושה תנאים: ראשית, עליה להיות עדה; שנית, עליה להיות דתית ושלישית, עליה להיות נבדלת. כך מציינת המשיבה בסעיף 13 לכתב תשובתה:

"לא די בכך שלקבוצת אנשים תהיה אמונה דתית משותפת כדי לראות בה עדה דתית. תכליתה של ההכרזה על פי סעיף 2 לדבר המלך היא להבדיל את העדה הדתית מהכלל בתור קולקטיב נבדל בעל דת יחודית. לפיכך הכרח הוא לבחון אם העדה הדתית המבקשת הכרה, היא עדה דתית נבדלת.

מבחינה עיונית ניתן אולי לראות את תנאי הנבדלות כנכלל בעצם הביטוי עדה דתית, אולם לגופו של עניין יש לפנינו שלושה תנאים" (ההדגשה במקור).

הצורך של העותרת בהתערבות בהחלטת הממשלה

11.בבואנו לפסוק בעתירתה של העותרת יש לברר תחילה לשם מה נחוצה לה ההצהרה המבוקשת, ומהי עוצמת האינטרס העומד בבסיסה של העתירה הנוכחית. העותרת הדגישה בפנינו את הפן העקרוני שבעתירתה, והודתה כי קבלת ההצהרה המבוקשת לא תניב יתרונות אופרטיביים כלשהם בעבורה. לטענתה, רואה העותרת את הכרזתה כעדה דתית מוכרת כשלב במאבק ציבורי. עם זאת, סבורה העותרת כי בתור עדה יקל עליה לפנות לכנסת ולדרוש הקמת בית-דין לענייני המעמד האישי של חבריה, וכן לפעול להנהגת נישואים חילוניים.

למידת הפגיעה בעותרת ובחבריה יש משקל רב בהחלטת בית-המשפט, אם להתערב בהחלטתה של הרשות. על כך עמד פרופ' א' רוזן צבי בספרו דיני המשפחה בישראל _ בין קודש לחול [9], בעמ' 340, בציינו:

"ככל שהמעורבות מחייבת יותר הכרעה אידיאולוגית ותוצאתה היא יותר במישור העקרוני, הנטיה של בית-המשפט תהיה לצד הריסון וההתאפקות השיפוטית. לעומת זאת, ככל שניתן לצמצם את המעורבות השיפוטית לתוצאות המשפטיות ולהפריד בין ההכרעה הפסוקה לבין התערבות ישירה במחלוקת האידיאולוגית בתחומים העקרוניים והעיקריים, ייטה בית-המשפט להתערב ...".

אכן, טיב האינטרס של העותרת בעתירה יכול שינחנו בשאלה, אם ראוי שבית-משפט זה יתערב בהחלטות הממשלה למען הצדק. ככל שיוברר שאין במתן הסעד המבוקש כדי להושיט לעותרת סעד אופרטיבי כלשהו, וכי עיקרו של הסעד הוא בעל אופי אידאולוגי תאורטי, כן תגבר הנטייה של בית-המשפט שלא להושיט לעותרת את הסעד המבוקש.

אין בית-משפט זה משמש במה להכרעות אידאולוגיות, החסרות נפקות משפטית. לא כל שכן, כשהרשות שמדובר בה היא ממשלת ישראל, וכאשר הסמכות שמדובר בה אינה סמכות חובה, כי אם סמכות רשות, אשר הפעלתה כרוכה בשקילת שיקולים של מדיניות. עמד על כך השופט לנדוי, בעניין בג"ץ 866/78 מורד ואח' נ' ממשלת ישראל (להלן - עניין מורד [2]), בעמ' 664, שם ציין כדלקמן:

"ההכרה בתור עדה דתית על פי סימן 2 של דבר המלך אינה חייבת להנתן כדבר שבשגרה לכל קבוצת אנשים הרואים את עצמם כעדה דתית, ואפילו יש לקבוצה סימני היכר אובייקטיביים של עדה דתית, אלא הדבר נתון לשיקול דעתה של הממשלה. ההחלטה על כך תלויה לא רק בשיקולים משפטיים טהורים אלא גם בשיקולי מדיניות, וכמנהגו יתערב בית-משפט זה בסירוב לתת החלטה מעין זו רק כאשר קיימים טעמים משכנעים לכך".

אך לאחרונה, חזר בית-משפט זה ועמד על הריסון העצמי הנדרש בביקורתו השיפוטית על הפעלת סמכויות מסוימות של הממשלה, כגון הסמכות למנות ועדת חקירה ממלכתית (ראו: בג"ץ 2624/97, 2827, 2830 רונאל ואח' נ' ממשלת ישראל; שגב נ' ממשלת ישראל ואח'; סעדיה נ' ראש-ממשלת ישראל ואח' [3]). דברים אלה יפים גם ביחס להפעלת הסמכות שבענייננו.

12.מהו אפוא האינטרס של העותרת בהצהרה המבוקשת? ראוי להדגיש כי אף אם יתברר שהאינטרס היחיד העומד בבסיס עתירתה של העותרת הוא האינטרס בדבר קבלת הכרה ציבורית, לא נמצא בכך כל פגם. אולם ספק אם באינטרס זה לבדו יהיה כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטתה של הממשלה, אם לעשות שימוש בסמכות המוקנית לה על-פי סימן 2 לדבר המלך. ברור כי עוצמתו של האינטרס להכרה ציבורית הינה פחותה מעוצמתם של אינטרסים אחרים, שהיו עשויים להצדיק את קבלת העתירה, כדוגמת הגנה על חופש הפולחן ועל חופש המצפון של חברי אותה עדה, אשר העותרים טוענים לקיומה.

13.ראשית, יש לציין כי במצב החוקי הקיים, הכרה בעדה דתית אינה תנאי הכרחי, ואף לא תנאי מספיק להקמת בית-דין דתי בעבור חברי העדה (ראו עניין מורד הנ"ל [2], בעמ' 660). אין המדובר בתנאי מספיק, שכן לפי סימן 51(2)(א) לדבר המלך, הקמת בתי-דין דורשת חקיקה מפורשת של הכנסת. כך, מציין פרופ' שאוה, כי:

"... כאשר הממשלה עושה שימוש בסמכותה לפי סימן 2 לדבר המלך ומחליטה להכיר בעדה דתית (בלתי מוכרת) חדשה ולהוסיפה לרשימת העדות הדתיות המנויות בתוספת השניה לדבר המלך, אין הכרה זו גוררת באופן אוטומטי הענקת סמכות שיפוט אוטונומית לאותה עדה דתית. לצורך הקמתם של בתי דין דתיים לאותה עדה דתית ומסירת סמכות השיפוט לאותם בתי דין על חברי אותה עדה דתית, יש צורך בחקיקת חוק מפורש, כאמור בסימן 51(2)(א) לדבר המלך".

(מ' שאווה "על סמכות השיפוט בעייני המעמד האישי של כפול-דת ועל היקף תחולת פקודת המרת הדת על יהודים ומוסלמים" [12], בעמ' 328. ראו גם מ' שאווה הדין האישי בישראל [10], בעמ' 163-162; א' רוזן צבי בספרו הנ"ל [9], בעמ' 27; ב' ברכה "מעמדם האישי של חסרי עדה דתית מוכרת" [13], בעמ' 165; B. Bracha "Personal Status of Persons Belonging to no Recognized Religious Community" [14] at p. 98).

כך, הוכרה העדה הדרוזית כעדה דתית בשנת 1957 (ראו תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשי"ז1957-, ק"ת 1280), אך בתי-הדין של העדה הוקמו רק בשנת 1962 (חוק בתי הדין הדרוזיים, תשכ"ג1962-). העדה הבהאית והעדה האוונגלית-אפיסקופלית הוכרו כ"עדות דתיות", אך לא זכו להקמת בתי-דין דתיים משלהן עד היום (ראו צו עדה דתית (האמונה הבהאית), תשל"א1971-, ק"ת 628, וצו הכרזה על עדה דתית (הכנסיה האוונגלית אפיסקופלית בישראל), תש"ל1970-, ק"ת 1564).

הכרה בעדה הדתית אף אינה תנאי הכרחי להקמת בית-דין דתי. "העדה היהודית" חדלה להתקיים כעדה דתית כמשמעותה בדבר המלך, עם הקמת המדינה. למרות זאת, שרירים וקיימים בתי-הדין הרבניים (ראו: עניין מורד הנ"ל [2], בעמ' 660, וכן ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל [4]). אף המוסלמים אינם כלולים במסגרת עדה דתית מוכרת, ואף-על-פי-כן נהנים הם מאוטונומיה שיפוטית בענייני המעמד האישי (בג"ץ 238/75 מזרחי נ' בית הדין השרעי נצרת [5], בעמ' 378).

מדבריי עד כאן עולה, כי מהבחינה המשפטית (בשונה אולי מהאספקט הציבורי), הכרזה על העותרת כעל "עדה דתית" לא תסייע למימוש שאיפתה של העותרת להקים בתי-דין חילוניים לענייני המעמד האישי. עם זאת, היעדר ההכרה בה כעדה דתית אינו מקפח אותה בתחום השיפוט בענייני המעמד האישי, ואינו שולל את אפשרות הקמתו של בית-דין משלה.

14.באשר לחופש המצפון ולחופש לקיים פולחן דתי על-פי השקפותיה של העותרת, אף אלה מובטחים לה גם אם לא תוכרז "עדה דתית". עמד על כך השופט לנדוי בעניין מורד הנ"ל [2], בעמ' 663, בציינו:

"אינני רואה שההכרה בעדה לפי סימן 2 של דבר המלך דרושה לה כדי להבטיח לה את חופש הפולחן הדתי לפי מנהגי העדה. אף אין טענה לפנינו שחופש זה הופר בעבר במידה כלשהי. להלן נאמר בסעיף 83 (לדבר המלך _ ת"א) כי 'כל עדה דתית תהנה מאוטונומיה בענייניה הפנימיים, בנתון להוראות פקודה או צו שניתן על ידי הנציב העליון'. פירוש הדבר הוא שעדה דתית, כלומר עדה דתית מוכרת, תוכל עקרונית לנהל את ענייניה הפנימיים כרצונה ללא התערבות מבחוץ על ידי מישהו אחר זולתה. אבל לשם זה אין צורך בהכרה רשמית של העדה. ... חופש הדת והמצפון מובטח לכל ממילא בעקרונות היסוד של משטרנו המשפטי הטבועים במגילת העצמאות ואף לא שמענו שמישהו ביקש להתערב בענייניה הפנימיים של העדה הקראית".

15.אכן, למרות חופש המצפון המובטח לה, יוצאת העותרת כנגד הדין החל בענייני נישואין וגירושין, ומדגישה כי להשקפתה, העדה ההומניסטית החילונית "נמצאת זה עשרות שנים שקועה בביצה טובענית של כפיה דתית, שנכפתה עליה מכוח הסכמים קואליציוניים-מדיניים אשר רוב הציבור אינו משלים עימה". בכתב-העתירה מביעה העותרת את שאיפתה "לספק לחבריה שירותים אזרחיים על-פי השקפותיה". אולם, כידוע לא רק חברי העותרת, שהם הומניסטים חילונים, רואים את עצמם נפגעים מהמצב המשפטי בנוגע לסמכות השיפוט ולדין החל בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. השיפוט בעניינים אלה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-הדין היהודי הדתי, השייך לזרם האורתודוקסי. כך, יהודים חילוניים שאינם מזדהים עם זרם זה רואים עצמם נפגעים מן הכפיפות לשיפוט האמור, ואף יהודים הרואים עצמם שייכים לזרם הרפורמי, הקונסרבטיבי או הרקונסטרוקטיבי, רואים בכפיפות זו פגיעה בחופש מצפונם.

אולם, המצב המשפטי בישראל, אף שהוא פוגע, לכאורה, בחופש המצפון, הוא תוצאה של הוראת חוק מפורשת הקבועה בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-. הוראה זו חלה על כל יהודי, בלי כל קשר לקיומה או לאי-קיומה של "עדה יהודית" במובן דבר המלך. באופן דומה חל הדין המוסלמי על מוסלמים, והדין הדרוזי חל על דרוזים, מכוח חקיקה מפורשת של הכנסת, ולא בשל היותם שייכים לעדה דתית מוכרת כמשמעה בדבר המלך.

על-פי חוק שיפוט בתי-דין רבניים, הדין היהודי הדתי אינו חל על שומרי מצוות בלבד, אלא על כל אדם הנחשב יהודי לפי ההלכה היהודית "יהיו אשר יהיו השקפותיו הדתיות או הלא דתיות" (בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל [6], בעמ' 629). בעניין בג"ץ 450/70 רוגוז'ינסקי נ' מדינת ישראל [7], הדגיש השופט ברנזון כי סימן 83 לדבר המלך המבטיח חופש מצפון לעדות דתיות מוכרות, והעיקרון הכללי של חופש המצפון הקבוע בהצהרת העצמאות נסוגים בפני חקיקתה המפורשת של הכנסת. בעמ' 135, ציין השופט ברנזון, כדלקמן:

"... חוק המדינה אשר מסר את ענייני הנישואין והגרושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה ותושביה, לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, והורה שנישואין וגירושין כאלה יערכו לפי דין תורה, עדיף על עקרון חופש המצפון...".

אפילו תאמר שהוראת סעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-, יש עמה פגיעה בחופש הדת והמצפון, וכי פגיעה כזו כמוה כפגיעה בזכותו של האדם לכבוד (ראה א' ברק פרשנות במשפט כרך ג פרשנות חוקתית [11], בעמ' 430) - בלי שיש צורך שאכריע בכך - סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו משמר את הדין כפי שהיה קודם חקיקת חוק היסוד.

עולה מכך, כי על-פי הדין הקיים, הכרה בעותרת כעדה דתית לא תשנה דבר לעניין הבטחת חופש המצפון וחופש הפולחן של העותרת וחבריה. גם אם תוכר העותרת כעדה דתית, יהיו חבריה כפופים להוראות סעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). מתן ההצהרה המבוקשת על-ידי העותרת לא ימנע אפוא את הפגיעה בחופש המצפון, אשר לקיומה היא טוענת.

16.מהאמור עד כה עולה כי להכרה בעותרת כעדה דתית אין משמעות אופרטיבית. העותרת אינה יכולה להשתית את זכאותה להכרה זו על הטעם שההסדר החוקי הנוכחי בנוגע לסמכויות השיפוט ולדין החל בענייני נישואין וגירושין פוגע בחופש המצפון של חבריה, או על הטעם שאין היא יכולה לפעול להקמת בית-דין דתי בעבור חבריה, ללא ההכרה בה כעדה דתית.

נותר אפוא הטיעון שלפיו זכאית העותרת להכרה רשמית כעדה דתית מאחר שהממשלה מחויבת להכריז כעל עדה דתית מוכרת על כל קבוצה המהווה עדה דתית, ומעוניינת בהכרה מעין זו, וכי העותרת אכן מהווה עדה דתית המעוניינת בהכרה כאמור. הצהרה של הממשלה על העותרת כעל עדה דתית מוכרת, כך נטען, תזכה אותה בהכרה ציבורית, ותסייע לה במישור הציבורי, במאבק לקידום רעיונותיה.

ציינתי לעיל, כי אין כל פסול בטיעון מעין זה. עם זאת, אף אין בו כדי להצביע על פגיעה קשה בעותרת, הנגרמת לה עקב סירובה של המשיבה לתת את ההצהרה המבוקשת. מדובר בעתירה, אשר על-פי מונחיו של פרופ' רוזן צבי, דורשת "הכרעה אידיאולוגית" שתוצאותיה הן בעיקר "במישור העקרוני". לא ניתן, במקרה הנוכחי, "לצמצם את המעורבות השיפוטית לתוצאות המשפטיות". יתרה מזאת, כפי שראינו, לקבלת העתירה לא תהיינה "תוצאות משפטיות" ניכרות, אם בכלל.

מאחר שהעתירה שבפנינו איננה מצביעה על פגיעה אופרטיבית ישירה בעותרת, או במי מחבריה, ייתכן שניתן לומר, כי כבר מטעם זה אין זה מן הראוי שנתערב בהחלטת הממשלה לדחות את בקשתה של העותרת להכיר בה כ"עדה דתית".

מכל מקום, בנסיבות המקרה דנן, אף בחינת טענותיה של העותרת לגופן תביא לתוצאה כי אין היא זכאית להצהרה המבוקשת על-ידיה. לעניין זה נפנה כעת.

התנאים להכרה בעותרת כעדה דתית _ דיון ומסקנה

17.המשיבה עמדה על שלושת התנאים הדרושים לשם הכרה בעותרת כ"עדה דתית": היותה "עדה", היותה "דתית" והיותה "נבדלת". לטענת המשיבה לא מתקיים בעותרת אף אחד מן התנאים.

בהיעדר הגדרה כלשהי בחוק, העשויה להיות רלוונטית לענייננו, בחינת "דתיותה" של העותרת מעוררת שאלה גדולה ונכבדה בדבר מהות הדת. מדובר בסוגיה בעייתית, מורכבת ומעוררת מחלוקת, אשר קשה לתת לה פתרון הולם בתחומי המשפט. בעיקרו של דבר, מדובר בשאלה פילוסופית ולא בשאלה משפטית. ברוח זו נאמר, כי:

"Because the problems of formulating a legal definition of religion are so complex, it is especially helpful to look to non-legal fields for assistance. Advances in the general philosophic study of definition have had a direct impact on legal definitions of religion" (Note, "Development in the Law: Religion and the State" [18]).

18.העותרת סומכת את טענתה כי היא "עדה דתית" על פסיקתו של בית-המשפט העליון האמריקני, אשר לטענתה, הכיר ב-"Secular Humanism" כדת. את יתדותיה נוטעת העותרת בפסק-הדין בעניין Torcaso v. Watkins (1961) [15]. באותו עניין הכריז בית-המשפט העליון של ארצות-הברית על בטלותה של הוראה בחוקה של מרילנד, אשר מנעה מינוי של הומניסט חילוני כנוטריון ציבורי משום שסירב להצהיר כי הוא מאמין באלוהים. בית-המשפט לא דן בשאלה אם הומניזם חילוני הינו דת, והצירוף "הומניזם חילוני" אף לא מופיע בפסק-הדין עצמו. עם זאת, בהערת שוליים לפסק-הדין נכתב, כי:

"Among religions in this country which do not teach what would generally be considered a belief in the existence of God are Buddhism, Taoism, Ethical Culture, Secular Humanism and others..." .(ההדגשה שלי - ת' א')

ברם, פסיקה פדרלית מאוחרת לא התייחסה לאמירה בלתי מנומקת זו של בית-המשפט כאל קביעה כללית וברורה שלפיה הומניזם חילוני הינו דת, והדגישה כי מדובר באמרת אגב, אשר תחולתה מוגבלת לנסיבותיו המיוחדות של אותו עניין (ראו לדוגמה: Smith v. Board of School Comissioners of Mobile County (1987) [16], at p. 689; Grove v. Mead School District No. 354 (1985) [17], at pp. 1536-1537).

בנוסף לכך, ראוי להזכיר כי בארצות-הברית התעוררו השאלות בעניין זה בהקשר המיוחד של פרשנות המונח דת לצורך הפעלת התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, המבטיח מחד גיסא "Free exercise of religion", אך מאידך גיסא אוסר על המדינה לפעול למיסוד הדת ("The establishment of religion"). עולה מכך, כי ההלכות שפותחו בארצות-הברית בנושא זה הן בעלות תחולה מוגבלת לענייננו. כך או כך, כפי שיובהר להלן, ההכרעה בשאלת "דתיותה" של העותרת אינה דרושה לענייננו, ומוטב כי נותירה להזדמנות המתאימה.

19.שאלה נוספת המתעוררת בענייננו נוגעת לתנאי ה"נבדלות" שעל קיומו עומדת המשיבה. לטענת המשיבה, "צריכה עדה דתית להיות נבדלת מדתות ומעדות דתיות קיימות". לטענתה, אין חבריה של העותרת עומדים בתנאי זה, שכן "כולם הם בני דתות או עדות דתיות מוכרות".

ספק אם הדרישה לאקסקלוסיביות במובן זה הינה מבוססת. ברור, כי מנקודת מבטן של הדתות השונות קיימת אפשרות שאדם ישתייך לשתי עדות שונות. כך, מי שנולד לאם יהודייה ולאב מוסלמי, ייחשב יהודי על-פי הדת היהודית, ומוסלמי על-פי הדת המוסלמית (ע"א 86/63 אל-צפדי נ' בנימין ואח' [8]). לכאורה, אין מניעה אנליטית להכיר ב"עדה דתית", אף אם חבריה, או חלקם, משתייכים גם לעדה אחרת. ודאי שכך הוא, כאשר שייכותם של חברי העדה הנטענת לעדה האחרת נבחנת על-פי השקפותיה של העדה האחרת. התוצאה שלפיה העדה האחרת עשויה לפרוס את חסותה על העותרים, על כורחם, ובכך למנוע את ההכרה בהם כעדה נפרדת, היא תוצאה קשה ובלתי הכרחית.

טענתה של המשיבה שלפיה העותרת אינה מקיימת את תנאי ה"נבדלות" בשל השתייכות חבריה לעדה דתית קיימת, מעוררת קושי נוסף הואיל וחבריה של העותרת, או מרביתם, הם יהודים. כפי שצוין לעיל, "העדה היהודית" כמובנה בדבר המלך, חדלה להתקיים עם הקמת המדינה. עולה מכך כי מרבית חברי העותרת אינם שייכים ל"עדה דתית" אחרת, כמשמעותה בדבר המלך. מכל מקום, לאור מסקנתי שלהלן, ניתן להשאיר לעת מצוא גם את ההכרעה בעניין זה.

20.דעתי היא, כי דין העתירה להידחות מן הטעם כי אין להתערב בהחלטת הממשלה שעל-פיה העותרת אינה "עדה" כמשמעה בסימן 2 לדבר המלך, ולפיכך אין היא יכולה להיחשב "עדה דתית". בעוד שהמונח "דתית" שבסימן 2 לדבר המלך מפנה לאמונתם האישית של חברי העותרת, כפרטים, מתייחס המונח "עדה" למאפיינים המוסדיים שבפעולת העותרת. תכליתו של סימן 2 לדבר המלך היא להקנות ייחוד והכרה לקבוצה. אין המדובר בהכרה אישית, הניתנת לפרטים המרכיבים את הקבוצה, על בסיס אמונתו הפנימית של כל אחד מהם, ובהתחשב באורח חייו הפרטי.

עולה מכך, כי אפילו הייתה מתקבלת עמדת העותרת בדבר "דתיותם" של חבריה, לא היה בכך כדי לסייע לה בעתירתה. אין די בכך שהחברים הנמנים על האגודה מאמינים באמונה שלמה ברעיונות המהווים "דת" במובן האופרטיבי של המילה. אין די בכך שרעיונות אלה ממלאים בחייהם את אותו תפקיד שממלאים רעיונות דתיים בחייהם של אנשים דתיים במובן המסורתי. על החברים הנמנים על הקבוצה להוכיח כי הקבוצה מהווה עדה דתית, היינו שחבריה קשורים זה לזה בקשר מוסדי.

בענייננו, הראתה העותרת כי היא מאוגדת כעמותה, וכי חבריה נטלו על עצמם לקיים את ה"אני מאמין" ואת ה"אני מגשים" שלה. ברם, בכך לא הוכיחה את קיומו של הקשר המוסדי הנדרש, המוציא את הדת הנטענת מן התחום הפנימי, הפרטי, והופך את העותרת ואת חבריה ל"עדה" כמשמעה בדבר המלך. לא הוכח בפנינו כי חברי העותרת מקיימים מנהגים כלשהם, נפגשים באופן קבוע לצורך פעילות דתית, או מקיימים שיגרת פעילות כלשהי. חברי העותרת אף אינם מקיימים פולחנים דתיים או טקסים דתיים, ואין להם מנהיגים דתיים, שהם בעלי תפקיד משמעותי ביחס לדת הנטענת, שבה מחזיקים כביכול חברי הקבוצה. על הבחנה זו בין דתיותו האופרטיבית של הפרט, לבין קיומה של קבוצה דתית, עמד המחבר Boyan בציינו כדלקמן:

"Must religion involve some sort of ritual? Must its adherents meet? Must there be designated leaders who perform specified roles? The answer to these questions turn on the distinction between religion in its operational and institutional senses. Religion for the individual does not necessarily involve ritual, although for many it will. But meetings, rituals, ceremonies and specialized designated leaders are all part of what has been called a religious institution ... The answer to each of the questions is no, when speaking of religion in an individual; yes, when referring to an institution of religion" (A. S. Boyan "Defining Religion in Operational and Institutional Terms" [19] at p. 491 (ההדגשות שלי - ת' א';.

אין בכוונתי לקבוע שקיומו של כל אחד מהפעילויות והתנאים הנזכרים הינו הכרחי להכרה בקבוצה של אנשים כעדה דתית. אך היעדרם של כל אלה, אשר הינם חלק מהמאפיינים של עדות דתיות קיימות, מחזק את המסקנה שאליה הגיעה הממשלה, שהעותרת אינה עדה דתית.

נוסיף לכך את שנאמר בעניין מורד, כמצוטט לעיל [2], שלממשלה יש שיקול-דעת בהחלטתה אם ליתן הכרה בתור עדה דתית, כשבמסגרת שיקול-דעת זה עומדים גם שיקולים משפטיים וגם שיקולי מדיניות, ורק כשמתקיימים טעמים משכנעים לכך, יתערב בית-המשפט בהחלטתה. נוכח התשתית העובדתית אשר הציגו העותרים, דעתי היא שאין להתערב בהחלטת הממשלה שלא להכיר בעותרת כעדה דתית.

התוצאה

21.לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהעתירה נדחית, ומתבטל הצו-על-תנאי שניתן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

השופט א' מצא

אני מסכים.

השופטת ד' דורנר

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.