המאמר פורסם לראשונה באתר האישי של המחברת
הקשר בין משפט הומניטרי בינלאומי למשפט בינלאומי של זכויות אדם היה נושאו של כנס בינלאומי שנערך בתחילת השבוע באוניברסיטה העברית.
משפט הומניטרי בינלאומי מוכר אולי יותר בשמו העממי 'דיני מלחמה'. חלקו העיקרי כולל את אמנות האג ואת ארבע אמנות ג'נבה והפרוטוקולים הנלווים אליהן לגבי סכסוך מזוין בינ"ל וסכסוך מזוין שאינו בינ"ל. המשפט הבינלאומי של זכויות אדם מורכב מהאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, במיוחד שבע אמנות הליבה והליכי הניטור שלהן, ראש וראשונות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. שתי האמנות שתרגמו לשפה משפטית מחייבת את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם.
לכאורה, שני גופי המשפט - המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם - עוסקים בהגנה על בני אדם. למעשה, יש ביניהם הבדל מכריע מנקודת מבט של זכויות אדם.
משפט זכויות האדם מגן על בני אדם יחידים, ומטיל על הממשלות שבתחומן ובסמכות שיפוטן הם מצויים את החובה הכפולה לכבד ולהבטיח את זכויותיהם. לכבד (או להגן), משמע להימנע בעצמן מפגיעה בזכויות אלו. להבטיח, משמע: כנגד הפרה של זכויות אלו על-ידי אחרים.
המשפט ההומניטרי הבינ"ל, לעומתו, עוסק בקבוצות והשייכות הקבוצתית היא שקובעת את מידת ההגנה שאותה מקבלים. אדם שייך או לקבוצת האזרחים או לקבוצת הלוחמים. ההגדרה של 'אזרחים' בדין זה היא הגדרה שיורית: מי שאינו לוחם (על-פי הפרמטרים שנקבעו) - הוא אזרח.
ההבדל המכריע בין שני גופי המשפט עולה בבירור אם מתבוננים בזכות לחיים. זכות זו מוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות באיסור לשלול באופן שרירותי את זכותו של אדם לחיים. לעומת זאת, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר להרוג בני-אדם. לא רק חיילים; גם אזרחים, בנסיבות מסוימות: אם הם אינם המטרה ואם הנזק שנגרם הוא "פרופורציונאלי" למטרה הצבאית שמבקשים להשיג. מובן, אפוא, הקושי האינהרנטי בין שתי התפיסות הללו. במילותיו של השופט תדי מירון, שנתן הרצאת פתיחה מרתקת על ההומאניזציה של המשפט ההומניטרי: קיים מתח, אפילו סתירה, בין עולם הזכויות לעולם המלחמה.
כיצד מיישבים מתח זה? הנקודה הפורמלית שבה מתחיל להיטוות הקשר בין שני גופי המשפט הללו היא חוות-דעתו של בית הדין הבינלאומי מ-1996 בעניין חוקיותו של השימוש בנשק גרעיני. על-פי חוות-הדעת, שהוכרעה בקולו הכפול של נשיא בית הדין, לא ניתן לקבוע שבכל הנסיבות יהיה זה בלתי-חוקי להשתמש בנשק גרעיני. אבל לענייננו, החשוב הוא שבית הדין קבע כי דיני זכויות אדם ממשיכים לחול גם בעת סכסוך מזוין, וכי המשפט ההומניטרי משמש בנסיבות אלו כ'דין מיוחד' (lex specialis). כלומר, דיני זכויות האדם משמשים כ"מטרייה" וכשיש סתירה פונים לדין הספציפי יותר, שהוא הדין ההומניטרי הבינלאומי. בית הדין חזר על עמדה זו בחוות-דעתו בעניין החומתגדר. אך הוא לא השתמש בסטנדרט של lex specialis בפרשת אוגנדה והשמיט את אזכורו מהקטע שציטט מחוות-דעתו בעניין הגדר מפסק הדין בפרשה זו.
הכנס עסק בשאלות מרתקות, אם כי חלקן מקצועיות מאד, של בעיות המתעוררות מיישום מקביל של שני גופי המשפט הללו. כמו הקוהרנטיות שלהם; מה מגן יותר ביעילות על הקורבנות; מהו מעמדו של יישום חוץ-טריטוריאלי של דיני זכויות אדם (מחוץ לשטחה של המדינה שהיא צד לאמנה); האם מדינות צריכות לגרוע מחובתן על-פי האמנות הרגילות על-מנת שהדין ההומניטרי ייכנס לפעולה, או שהוא נכנס לתמונה מרגע שקיים סכסוך מזוין; מהי ברירת המחדל; העמימות והבעייתיות של 'הדין המיוחד' והיחסים בינו לבין הדין הכללי, והקושי לקבוע מהו מה. עניין הנשק הגרעיני היה מקרה קל יחסית, כי עסק בזכות לחיים. האם המושג של 'דין מיוחד' מסייע במקרים אחרים? האם הפרמטר שיש להפעיל בבחינת הנושא הוא אלו זכויות צריכות לקבל הגנה, או איזה מודל יש להפעיל על-פי הסיטואציה המתקיימת? המודלים השונים של 'צדקת המלחמה' (ius ad bellum) לעומת 'צדק במלחמה' (ius in bello) כפי שהם מתגלים בשני גופי המשפט, על המתח הלא-מיושב ביניהם בשל כך.
ההרצאות שניתנו בכנס עתידות לצאת בקובץ, למעוניינים להתעמק בנושא.
הקשר בין משפט הומניטרי בינלאומי למשפט בינלאומי של זכויות אדם היה נושאו של כנס בינלאומי שנערך בתחילת השבוע באוניברסיטה העברית.
משפט הומניטרי בינלאומי מוכר אולי יותר בשמו העממי 'דיני מלחמה'. חלקו העיקרי כולל את אמנות האג ואת ארבע אמנות ג'נבה והפרוטוקולים הנלווים אליהן לגבי סכסוך מזוין בינ"ל וסכסוך מזוין שאינו בינ"ל. המשפט הבינלאומי של זכויות אדם מורכב מהאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, במיוחד שבע אמנות הליבה והליכי הניטור שלהן, ראש וראשונות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. שתי האמנות שתרגמו לשפה משפטית מחייבת את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם.
לכאורה, שני גופי המשפט - המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם - עוסקים בהגנה על בני אדם. למעשה, יש ביניהם הבדל מכריע מנקודת מבט של זכויות אדם.
משפט זכויות האדם מגן על בני אדם יחידים, ומטיל על הממשלות שבתחומן ובסמכות שיפוטן הם מצויים את החובה הכפולה לכבד ולהבטיח את זכויותיהם. לכבד (או להגן), משמע להימנע בעצמן מפגיעה בזכויות אלו. להבטיח, משמע: כנגד הפרה של זכויות אלו על-ידי אחרים.
המשפט ההומניטרי הבינ"ל, לעומתו, עוסק בקבוצות והשייכות הקבוצתית היא שקובעת את מידת ההגנה שאותה מקבלים. אדם שייך או לקבוצת האזרחים או לקבוצת הלוחמים. ההגדרה של 'אזרחים' בדין זה היא הגדרה שיורית: מי שאינו לוחם (על-פי הפרמטרים שנקבעו) - הוא אזרח.
ההבדל המכריע בין שני גופי המשפט עולה בבירור אם מתבוננים בזכות לחיים. זכות זו מוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות באיסור לשלול באופן שרירותי את זכותו של אדם לחיים. לעומת זאת, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר להרוג בני-אדם. לא רק חיילים; גם אזרחים, בנסיבות מסוימות: אם הם אינם המטרה ואם הנזק שנגרם הוא "פרופורציונאלי" למטרה הצבאית שמבקשים להשיג. מובן, אפוא, הקושי האינהרנטי בין שתי התפיסות הללו. במילותיו של השופט תדי מירון, שנתן הרצאת פתיחה מרתקת על ההומאניזציה של המשפט ההומניטרי: קיים מתח, אפילו סתירה, בין עולם הזכויות לעולם המלחמה.
כיצד מיישבים מתח זה? הנקודה הפורמלית שבה מתחיל להיטוות הקשר בין שני גופי המשפט הללו היא חוות-דעתו של בית הדין הבינלאומי מ-1996 בעניין חוקיותו של השימוש בנשק גרעיני. על-פי חוות-הדעת, שהוכרעה בקולו הכפול של נשיא בית הדין, לא ניתן לקבוע שבכל הנסיבות יהיה זה בלתי-חוקי להשתמש בנשק גרעיני. אבל לענייננו, החשוב הוא שבית הדין קבע כי דיני זכויות אדם ממשיכים לחול גם בעת סכסוך מזוין, וכי המשפט ההומניטרי משמש בנסיבות אלו כ'דין מיוחד' (lex specialis). כלומר, דיני זכויות האדם משמשים כ"מטרייה" וכשיש סתירה פונים לדין הספציפי יותר, שהוא הדין ההומניטרי הבינלאומי. בית הדין חזר על עמדה זו בחוות-דעתו בעניין החומתגדר. אך הוא לא השתמש בסטנדרט של lex specialis בפרשת אוגנדה והשמיט את אזכורו מהקטע שציטט מחוות-דעתו בעניין הגדר מפסק הדין בפרשה זו.
הכנס עסק בשאלות מרתקות, אם כי חלקן מקצועיות מאד, של בעיות המתעוררות מיישום מקביל של שני גופי המשפט הללו. כמו הקוהרנטיות שלהם; מה מגן יותר ביעילות על הקורבנות; מהו מעמדו של יישום חוץ-טריטוריאלי של דיני זכויות אדם (מחוץ לשטחה של המדינה שהיא צד לאמנה); האם מדינות צריכות לגרוע מחובתן על-פי האמנות הרגילות על-מנת שהדין ההומניטרי ייכנס לפעולה, או שהוא נכנס לתמונה מרגע שקיים סכסוך מזוין; מהי ברירת המחדל; העמימות והבעייתיות של 'הדין המיוחד' והיחסים בינו לבין הדין הכללי, והקושי לקבוע מהו מה. עניין הנשק הגרעיני היה מקרה קל יחסית, כי עסק בזכות לחיים. האם המושג של 'דין מיוחד' מסייע במקרים אחרים? האם הפרמטר שיש להפעיל בבחינת הנושא הוא אלו זכויות צריכות לקבל הגנה, או איזה מודל יש להפעיל על-פי הסיטואציה המתקיימת? המודלים השונים של 'צדקת המלחמה' (ius ad bellum) לעומת 'צדק במלחמה' (ius in bello) כפי שהם מתגלים בשני גופי המשפט, על המתח הלא-מיושב ביניהם בשל כך.
ההרצאות שניתנו בכנס עתידות לצאת בקובץ, למעוניינים להתעמק בנושא.
ד"ר לפילוסופיה. חוקרת ומרצה לפילוסופיה פוליטית המתמחה בזכויות אדם, ליברליזם ודמוקרטיה. כותבת, עורכת ומתרגמת בתחומים אלו ובתחומים נוספים.
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
למאמר המקורי, כולל קישורים:
http://www.notes.co.il/carmi/19531.asp
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
למאמר המקורי, כולל קישורים:
http://www.notes.co.il/carmi/19531.asp
