מקור הצחוק בקומדיה דל ארטה על פי "השיגעון של איזבלה" ו"תחייתו של אליעזר".
"אדם רץ ברחוב, נכשל ונופל; העוברים צוחקים. סבורני שלא היו צוחקים לו, לו שיערו שביישוב הדעת נפל וישב על הארץ. צוחקים על שישב שלא ברצונו. מצחיק אפוא לא השינוי הפתאומי שבמצב גופו של האדם, אלא חוסר הרצון שבשינוי, המעשה של הלא יוצלח".
מובאה זו של הנרי ברגסון מדגימה פן אחד של סיבות ונסיבות לאקט מרובה משמעויות, אם סוציולוגיות, אם פסיכולוגיות של הצחוק. פן זה שיקבל נפח בהמשך רשימה זו על ידי דוגמאות משני מחזות מז'אנר הקומדיה דל ארטה, מתקשר לצחוק שמתעורר על ידי דינמיקה של היתול באחר שלא צלח בידו לשלוט בגורלו וזה השתנה, אם בתאונה (כמו במובאה של ברגסון) אם ע"י מעשה קונדס (כמו דוגמאות שיובאו בהמשך) באופן מפתיע שגורם מבוכה, כעס ,עצבנות או חוסר ישע לקורבן השינוי.
בעבודה זו ייבחן פן נוסף של צחוק, פן המקושר יותר לעולם התיאטרון ,באשר הוא מצריך מקור צחוק שיוכל גם לעורר צחוק וגם לעורר הזדהות בעת ובעונה אחת שלא כמו בנישה הקודמת שברורים בה שמחה לאיד ולעג. ברגסון מתייחס גם לפן המדובר הנ"ל:
"כי אפשר שאומנות השעשען היא להציג לפנינו השתלשלות מכאנית בהחלט של מאורעות אנושיים, בשמרו יחד עם זה על מראם החיצוני שיהא דומה לאמיתי, כלומר, שתהיה להם גמישות מדומה של חיים".
במובאה זו ניתן להסיק כי אף ברגסון, שגישתו לצחוק לעיתים נוטה יותר לאספקטים סוציולוגיים-פסיכולוגיים ובוחנת את "אומנות השעשוע" (האקטיבי והפסיבי כאחד) באופן מעט מרוחק מגישה תאטרלית ו/או אומנותית מכיר בשתי עובדות משמעותיות:
האחת, כי השעשוע הוא עניין לאומן של פרפורמטיביות, הווה אומר אומן העומד בפני הקהל ומתמרן אותו למחשבות ורגשות הרצויים לו; השנייה, כי אומנות זו כרוכה קשר אמיץ במוסכמות המציאות, הווה אומר כי הקהל, כפי שנוהג בחיי היומיום, ייקשר , ולו רק למשך המופע, ברגשות חיוביים ושליליים לדמויות שונות, כפי ששוטה הכפר היה מתקבל ברחמים מעת לעת ע"י הכפריים והעשיר הזקן והקמצן היה מושא ללעג כאשר לא היה בסביבה. צחוק של קהל תוך כדי הזדהות עם מקור הצחוק הוא סוג שני של צחוק בו תתמקד העבודה.
?At that, Flavio enters and inquires what business Oratio has with his servant. When Ortio does not answer, Pedrolino roars at him. Pantelone tries to make peace between them? but Flavio turns away in anger)
קטע זה, הנלקח מ"השיגעון של איזבלה" שהוצג ע"י להקת ה (Jealosy) של סקאלה
(במאה ה17) מדגים כיצד במרוצת האירועים במחזה, פדרולינו המשרת נוהג בצורה מפתיעה ונוהם כחיה אל מול אדם ממעמד גבוה יותר, מעשה יוצא דופן שמפתיע את הקהל וככל הנראה גם מצחיק אותו. פדרולינו הוא מקור המעשה המבדח והקהל לא צוחק תוך כדי היתול או לעג למקור הצחוק אלא מתוך הערכה לסיטואציה המצחיקה שנגרמה על ידו ומתוך אמפתיה למשרת שהחציף פנים לאדון שהציק לו תוך כדי (מעבר) על כללי ההתנהגות הבין מעמדיים שהיו נהוגים באותה תקופה. סביר להניח, כי חלק משמעותי מן הקהל היה רוצה לנהוג באותה צורה במציאות.
?He?s coming! He?s coming! Here he is!
Who is? Where?
Jesus!
Which one is he?
The dark one? Ugh! He looks pretty mean!
No! That?s Mark!
Is Jesus the one behind?
Which one, the tall one?
No, the little one?
The lad?
Yes, the one over there with the little beard
חילופי דברים (דיאלוג או רב שיח - קשה לקבוע) אלו מתוך "תחייתו של אליעזר" של דריו פו הופכים מבדחים כאשר הקונטקסט ההיסטורי אליו הותחם המחזה מובן ומובהר כהלכה: אותן דמויות, מושאות השיחה (הן אינן) אנשים פשוטים בשוק או אצילים בתהלוכה אלא (אנשים) קדושים שמואנשים פה בהסתר על ידי גישה ישירה אל דמותם שלא חסרה אלמנט הומוריסטי.
מקור הצחוק במקרה זה הוא (שני) האנשים שמשוחחים שיחה חילונית לחלוטין בהקשר לישו האלוהי מבחינתם ומרקוס (שליחו). הקהל לא לעג לשיחה המגוחכת משום שהוא ראה בהתנהגות הדמויות השתקפות של עצמו בחיי היומיום. הצחוק המתעורר פה מעט מתוחכם וכרוך בהבנה של ציניות (האגורה) בקטע ובמורשת הנוצרית (לפחות ביסודותיה).
בקטע שהובא לעיל ניתן להבין שלשה עקרונות על פיהם נהג דריו פו: עקרון קירוב הקהל שבא לידי ביטוי בקטע זה בהבאת אנשים פשוטים לעמדה הקדמית של הבמה והעיסוק בהם ולא בדמויות המיתיות כפי שהורגל האדם הפשוט בתאטרון ה??
עקרון שני הוא שפו אינו אנטי דתי. אמנם, הוא אינו נוהג באופן מקובל על הכנסייה השמרנית אך זו ותגובותיה אינן משפיעות לרעה על פו אלא להפך- רצונו למרוד בכנסייה - כי באופן טרנסגרסיבי בלבד. גם כאשר פו קורא תגר על מוסכמות תאטרון ה?? הוא דואג לכבד את הדת בהומור עממי והומני ששם את האדם במרכז מכיר בחולשותיו והופך אותן לחינניות. חינניות זו הופכת את הדמויות לאמפתיות בפוטנציה, הקהל יכול להזדהות לצחוק מההבלים על הבמה אם יבין את המקום האוהד והצוות ה?? ממנה מגיע פו לעשייה התאטרונית שלו. זה מצדו צריך להבהיר מקום וזווית דלה מעל הבמה, הקהל הקתולי שבקיא בספרי הקודש עלול לא לקבל שיוני של מיתוסים נוצריים בקלות.
סוג הצחוק השני אליו (אתייחס) הוא הצחוק שנגרם ממקור נלעג שמהותל בידי (ליצנים) בדרך כלל או נסיבות מגוחכות של החיים.
"אין לו להצחיק אויב גדול מהרגש. (אין) כוונתנו לומר כי לא נוכל לצחוק לו לבן אדם המעורר בנו רחמים, למשל, או חיבה; ואולם אז עלינו לשכוח במשך רגעים מספר אותה חיבה. עלינו להשתיק אותו רגש הרחמים."(5)
בקטע זה טוען ברגסון, הלכה למעשה, כי צחוק מהסוג הראשון שנדון בעבודה מערב בתוכו רגשות אמפתיה והזדהות היות והצופה יצחק עם מקור הצחוק מתוך הערכה לכשרונו, הבנת וקבלת מניעיו או שמחה לאיד לאויביו. שמחה לאיד כזו כלפי מקור הצחוק דורשת, לדידו של ברגסון, ניתוק זמני מכל רגש אמפתי לדמות. גם אם הדמות פאתטית או חביבה, על הצופה להיות מסוגל להנות ממפלתה כדי לצחוק ממעשי קונדס מהם היא סובלת או מתאונות מביכות אותן היא עוברת במהלך המחזה.
סוג הצחוק ההולם תגובה זו מוצא ביטוי גם ב"איזבלה" וגם ב"אליעזר". הבה נבחן ראשית את יצירתו של סקאלה:
?Just then, Bruttino from the window, throws a caldron of warm water on him. The Captain, soaked, goes into the inn and Adrolino ??? (6)
במקרה זה הקפיטנו, שהוא דמות נלעגת מסורתית בקומדיה דל ארטה, שרק מעט לפני ?? סצנה זו נהג בתקיפות נגד פדרולינו, מופתע באופן לא נעים ממקור ?? שמיימי (מפתיע) על ידי סיר מים חמים שנשפכים על ראשו. גם אם הצופים מעט חיבבו את המדות הנפוחה הנ"ל, הם וודאי יצחקו למראה האינסידנט המצחיק (הזה). באותו רגע של שפיכת מים חמים, הצופים לא יזדהו עם מצב הקפיטנו שנרטב עד לשד עצמותיו- לבריאותו, הם לא ידאגו כי הסנאריו שבו כתוב שהמים חמים ("warm") ולא רותחים ("hot") יאפשר לקפיטנו לנהוג שנפגע פעולת "איבה" לא מזיקה באמת. מה הייתה תגובת הצופים אילו היו המים רותחים או אילו הסיר עצמו היה פוגע בראשו של הקפיטנו והאם הייתה שונה, היא עניין לבדיקה מקיפה יותר של הנושא.
בכל אופן, הצופים יוכלו לצחוק למפלתו של הקפיטנו- מסורת תיאטרלית וידע של הצופים ייתנו את האשרור לשמחה לאיד זו.
?Excuse me. Is this graveyard , the ?? where you?re goning to preform the resurrection of Lazarus?
Yes, this is the one.
Ah? good.
One moment? That?ll be ten pence, to ??..
Ten pence?
Well, alright, lets make it two.
Tuppence?! Why, in the hell?s name!?? (7)
בקטע זה (שהוא) הפתיחה למחזה, מתנהל דיאלוג בין הדמות המרכזית (המרכזיות ברורה אם פו עצמו משחק את הדמות בלבד) לבין שומר בית הקברות, הלעג שסופגת הדמות המרכזית בא במנות קטנות: הראשונה בשל העניין הגרוטסקי שלו ב?performance? של תחייתו של אליעזר. השנייה, בשל כישלונו להיכנס לבית הקברות, עקב הבקשה המפתיעה של השומר. השלישית, בשל זוועתו מהמחיר הגבוהה של הכניסה, והרביעית, בשל שימושו בשם הגהנום כדי להגן על עצמו מפני התשלום בבואו לחזות באחד ממעשי הנסים הגדולים שביצע ישו. כל הקטע הוא גרוטסקי למדי והגרוטסק מודגש בשל חשיבותו הרוחנית של האירוע ההיסטורי שיש ויאמרו (הכנסייה אויבתו של פו בעיקר) מבוזה בקטע מעין זה.
אומנם קיים פוטנצאיל להזדהות בדמות זו היות והיא מייצגת אדם פשוט. אך יש לזכור שתי עובדות: האחת, כי קטע זה מובא מייד (ב)תחילת המחזה והדמות עדיין לא נחשפה מספיק לקהל והשנייה, כי הקהל יכול לצחוק, כפי שנטען קודם לכן, ממפלתו הקטנה כגדולה של דמות מעין זו נתקלת במכשולים עקב רמתה הרוחנית הירודה והתנהגותה ההמונית. אופייה ותגובותיה של הדמות הן החורצות את גורל הקהל לצחוק ולא בראש ובראשונה, הסיטואציה עצמה. הרי צפייה בנסיו של ישו הייתה מקובלת ומכובדת בזמן חייו.
אם כן, העבודה עמדה על יסודותיהם של שני סוגי צחוק דרמטיים אינטראקטיביים: האחד, צחוק של הקהל שמזדהה עם מקור הצחוק והשני, צחוק שבא מתוך היתול ולעג. שניהם אפשריים ושניהם לגיטימיים בקומדיה בכלל ובקומדיה דל ארטה בפרט. יתר על כן, ניתן לאמר שהקומדיה "משריינת" מקומות במורשתה לשני סוגי צחוק אלו בכך שהיא פיתחה דמויות שהאלמנט התאטרלי המרכזי שלהם הוא גרעין ז'אנר מסוים של צחוק. המשרתים למיניהם, ארלקינו, פדרולינו וכל ז'אנר אחר בתקופה מוקדמת שאמור להפתיע בכישוריו הפיזיים הלוליינים או כישורי לשונו ושנינותו המפותחים. הקפיטנו המפואר חיצונית אך עלוב הנפש בנבכי נפשו הוא קבל טבעי המובנה לעירור צחוק של היתול ולעג.
"אדם רץ ברחוב, נכשל ונופל; העוברים צוחקים. סבורני שלא היו צוחקים לו, לו שיערו שביישוב הדעת נפל וישב על הארץ. צוחקים על שישב שלא ברצונו. מצחיק אפוא לא השינוי הפתאומי שבמצב גופו של האדם, אלא חוסר הרצון שבשינוי, המעשה של הלא יוצלח".
מובאה זו של הנרי ברגסון מדגימה פן אחד של סיבות ונסיבות לאקט מרובה משמעויות, אם סוציולוגיות, אם פסיכולוגיות של הצחוק. פן זה שיקבל נפח בהמשך רשימה זו על ידי דוגמאות משני מחזות מז'אנר הקומדיה דל ארטה, מתקשר לצחוק שמתעורר על ידי דינמיקה של היתול באחר שלא צלח בידו לשלוט בגורלו וזה השתנה, אם בתאונה (כמו במובאה של ברגסון) אם ע"י מעשה קונדס (כמו דוגמאות שיובאו בהמשך) באופן מפתיע שגורם מבוכה, כעס ,עצבנות או חוסר ישע לקורבן השינוי.
בעבודה זו ייבחן פן נוסף של צחוק, פן המקושר יותר לעולם התיאטרון ,באשר הוא מצריך מקור צחוק שיוכל גם לעורר צחוק וגם לעורר הזדהות בעת ובעונה אחת שלא כמו בנישה הקודמת שברורים בה שמחה לאיד ולעג. ברגסון מתייחס גם לפן המדובר הנ"ל:
"כי אפשר שאומנות השעשען היא להציג לפנינו השתלשלות מכאנית בהחלט של מאורעות אנושיים, בשמרו יחד עם זה על מראם החיצוני שיהא דומה לאמיתי, כלומר, שתהיה להם גמישות מדומה של חיים".
במובאה זו ניתן להסיק כי אף ברגסון, שגישתו לצחוק לעיתים נוטה יותר לאספקטים סוציולוגיים-פסיכולוגיים ובוחנת את "אומנות השעשוע" (האקטיבי והפסיבי כאחד) באופן מעט מרוחק מגישה תאטרלית ו/או אומנותית מכיר בשתי עובדות משמעותיות:
האחת, כי השעשוע הוא עניין לאומן של פרפורמטיביות, הווה אומר אומן העומד בפני הקהל ומתמרן אותו למחשבות ורגשות הרצויים לו; השנייה, כי אומנות זו כרוכה קשר אמיץ במוסכמות המציאות, הווה אומר כי הקהל, כפי שנוהג בחיי היומיום, ייקשר , ולו רק למשך המופע, ברגשות חיוביים ושליליים לדמויות שונות, כפי ששוטה הכפר היה מתקבל ברחמים מעת לעת ע"י הכפריים והעשיר הזקן והקמצן היה מושא ללעג כאשר לא היה בסביבה. צחוק של קהל תוך כדי הזדהות עם מקור הצחוק הוא סוג שני של צחוק בו תתמקד העבודה.
?At that, Flavio enters and inquires what business Oratio has with his servant. When Ortio does not answer, Pedrolino roars at him. Pantelone tries to make peace between them? but Flavio turns away in anger)
קטע זה, הנלקח מ"השיגעון של איזבלה" שהוצג ע"י להקת ה (Jealosy) של סקאלה
(במאה ה17) מדגים כיצד במרוצת האירועים במחזה, פדרולינו המשרת נוהג בצורה מפתיעה ונוהם כחיה אל מול אדם ממעמד גבוה יותר, מעשה יוצא דופן שמפתיע את הקהל וככל הנראה גם מצחיק אותו. פדרולינו הוא מקור המעשה המבדח והקהל לא צוחק תוך כדי היתול או לעג למקור הצחוק אלא מתוך הערכה לסיטואציה המצחיקה שנגרמה על ידו ומתוך אמפתיה למשרת שהחציף פנים לאדון שהציק לו תוך כדי (מעבר) על כללי ההתנהגות הבין מעמדיים שהיו נהוגים באותה תקופה. סביר להניח, כי חלק משמעותי מן הקהל היה רוצה לנהוג באותה צורה במציאות.
?He?s coming! He?s coming! Here he is!
Who is? Where?
Jesus!
Which one is he?
The dark one? Ugh! He looks pretty mean!
No! That?s Mark!
Is Jesus the one behind?
Which one, the tall one?
No, the little one?
The lad?
Yes, the one over there with the little beard
חילופי דברים (דיאלוג או רב שיח - קשה לקבוע) אלו מתוך "תחייתו של אליעזר" של דריו פו הופכים מבדחים כאשר הקונטקסט ההיסטורי אליו הותחם המחזה מובן ומובהר כהלכה: אותן דמויות, מושאות השיחה (הן אינן) אנשים פשוטים בשוק או אצילים בתהלוכה אלא (אנשים) קדושים שמואנשים פה בהסתר על ידי גישה ישירה אל דמותם שלא חסרה אלמנט הומוריסטי.
מקור הצחוק במקרה זה הוא (שני) האנשים שמשוחחים שיחה חילונית לחלוטין בהקשר לישו האלוהי מבחינתם ומרקוס (שליחו). הקהל לא לעג לשיחה המגוחכת משום שהוא ראה בהתנהגות הדמויות השתקפות של עצמו בחיי היומיום. הצחוק המתעורר פה מעט מתוחכם וכרוך בהבנה של ציניות (האגורה) בקטע ובמורשת הנוצרית (לפחות ביסודותיה).
בקטע שהובא לעיל ניתן להבין שלשה עקרונות על פיהם נהג דריו פו: עקרון קירוב הקהל שבא לידי ביטוי בקטע זה בהבאת אנשים פשוטים לעמדה הקדמית של הבמה והעיסוק בהם ולא בדמויות המיתיות כפי שהורגל האדם הפשוט בתאטרון ה??
עקרון שני הוא שפו אינו אנטי דתי. אמנם, הוא אינו נוהג באופן מקובל על הכנסייה השמרנית אך זו ותגובותיה אינן משפיעות לרעה על פו אלא להפך- רצונו למרוד בכנסייה - כי באופן טרנסגרסיבי בלבד. גם כאשר פו קורא תגר על מוסכמות תאטרון ה?? הוא דואג לכבד את הדת בהומור עממי והומני ששם את האדם במרכז מכיר בחולשותיו והופך אותן לחינניות. חינניות זו הופכת את הדמויות לאמפתיות בפוטנציה, הקהל יכול להזדהות לצחוק מההבלים על הבמה אם יבין את המקום האוהד והצוות ה?? ממנה מגיע פו לעשייה התאטרונית שלו. זה מצדו צריך להבהיר מקום וזווית דלה מעל הבמה, הקהל הקתולי שבקיא בספרי הקודש עלול לא לקבל שיוני של מיתוסים נוצריים בקלות.
סוג הצחוק השני אליו (אתייחס) הוא הצחוק שנגרם ממקור נלעג שמהותל בידי (ליצנים) בדרך כלל או נסיבות מגוחכות של החיים.
"אין לו להצחיק אויב גדול מהרגש. (אין) כוונתנו לומר כי לא נוכל לצחוק לו לבן אדם המעורר בנו רחמים, למשל, או חיבה; ואולם אז עלינו לשכוח במשך רגעים מספר אותה חיבה. עלינו להשתיק אותו רגש הרחמים."(5)
בקטע זה טוען ברגסון, הלכה למעשה, כי צחוק מהסוג הראשון שנדון בעבודה מערב בתוכו רגשות אמפתיה והזדהות היות והצופה יצחק עם מקור הצחוק מתוך הערכה לכשרונו, הבנת וקבלת מניעיו או שמחה לאיד לאויביו. שמחה לאיד כזו כלפי מקור הצחוק דורשת, לדידו של ברגסון, ניתוק זמני מכל רגש אמפתי לדמות. גם אם הדמות פאתטית או חביבה, על הצופה להיות מסוגל להנות ממפלתה כדי לצחוק ממעשי קונדס מהם היא סובלת או מתאונות מביכות אותן היא עוברת במהלך המחזה.
סוג הצחוק ההולם תגובה זו מוצא ביטוי גם ב"איזבלה" וגם ב"אליעזר". הבה נבחן ראשית את יצירתו של סקאלה:
?Just then, Bruttino from the window, throws a caldron of warm water on him. The Captain, soaked, goes into the inn and Adrolino ??? (6)
במקרה זה הקפיטנו, שהוא דמות נלעגת מסורתית בקומדיה דל ארטה, שרק מעט לפני ?? סצנה זו נהג בתקיפות נגד פדרולינו, מופתע באופן לא נעים ממקור ?? שמיימי (מפתיע) על ידי סיר מים חמים שנשפכים על ראשו. גם אם הצופים מעט חיבבו את המדות הנפוחה הנ"ל, הם וודאי יצחקו למראה האינסידנט המצחיק (הזה). באותו רגע של שפיכת מים חמים, הצופים לא יזדהו עם מצב הקפיטנו שנרטב עד לשד עצמותיו- לבריאותו, הם לא ידאגו כי הסנאריו שבו כתוב שהמים חמים ("warm") ולא רותחים ("hot") יאפשר לקפיטנו לנהוג שנפגע פעולת "איבה" לא מזיקה באמת. מה הייתה תגובת הצופים אילו היו המים רותחים או אילו הסיר עצמו היה פוגע בראשו של הקפיטנו והאם הייתה שונה, היא עניין לבדיקה מקיפה יותר של הנושא.
בכל אופן, הצופים יוכלו לצחוק למפלתו של הקפיטנו- מסורת תיאטרלית וידע של הצופים ייתנו את האשרור לשמחה לאיד זו.
?Excuse me. Is this graveyard , the ?? where you?re goning to preform the resurrection of Lazarus?
Yes, this is the one.
Ah? good.
One moment? That?ll be ten pence, to ??..
Ten pence?
Well, alright, lets make it two.
Tuppence?! Why, in the hell?s name!?? (7)
בקטע זה (שהוא) הפתיחה למחזה, מתנהל דיאלוג בין הדמות המרכזית (המרכזיות ברורה אם פו עצמו משחק את הדמות בלבד) לבין שומר בית הקברות, הלעג שסופגת הדמות המרכזית בא במנות קטנות: הראשונה בשל העניין הגרוטסקי שלו ב?performance? של תחייתו של אליעזר. השנייה, בשל כישלונו להיכנס לבית הקברות, עקב הבקשה המפתיעה של השומר. השלישית, בשל זוועתו מהמחיר הגבוהה של הכניסה, והרביעית, בשל שימושו בשם הגהנום כדי להגן על עצמו מפני התשלום בבואו לחזות באחד ממעשי הנסים הגדולים שביצע ישו. כל הקטע הוא גרוטסקי למדי והגרוטסק מודגש בשל חשיבותו הרוחנית של האירוע ההיסטורי שיש ויאמרו (הכנסייה אויבתו של פו בעיקר) מבוזה בקטע מעין זה.
אומנם קיים פוטנצאיל להזדהות בדמות זו היות והיא מייצגת אדם פשוט. אך יש לזכור שתי עובדות: האחת, כי קטע זה מובא מייד (ב)תחילת המחזה והדמות עדיין לא נחשפה מספיק לקהל והשנייה, כי הקהל יכול לצחוק, כפי שנטען קודם לכן, ממפלתו הקטנה כגדולה של דמות מעין זו נתקלת במכשולים עקב רמתה הרוחנית הירודה והתנהגותה ההמונית. אופייה ותגובותיה של הדמות הן החורצות את גורל הקהל לצחוק ולא בראש ובראשונה, הסיטואציה עצמה. הרי צפייה בנסיו של ישו הייתה מקובלת ומכובדת בזמן חייו.
אם כן, העבודה עמדה על יסודותיהם של שני סוגי צחוק דרמטיים אינטראקטיביים: האחד, צחוק של הקהל שמזדהה עם מקור הצחוק והשני, צחוק שבא מתוך היתול ולעג. שניהם אפשריים ושניהם לגיטימיים בקומדיה בכלל ובקומדיה דל ארטה בפרט. יתר על כן, ניתן לאמר שהקומדיה "משריינת" מקומות במורשתה לשני סוגי צחוק אלו בכך שהיא פיתחה דמויות שהאלמנט התאטרלי המרכזי שלהם הוא גרעין ז'אנר מסוים של צחוק. המשרתים למיניהם, ארלקינו, פדרולינו וכל ז'אנר אחר בתקופה מוקדמת שאמור להפתיע בכישוריו הפיזיים הלוליינים או כישורי לשונו ושנינותו המפותחים. הקפיטנו המפואר חיצונית אך עלוב הנפש בנבכי נפשו הוא קבל טבעי המובנה לעירור צחוק של היתול ולעג.
