עבודה פנימית, חלק שני: חוק הקילקולים 

הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.
אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.

חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:
שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.
שלב ב': קושי. תחושת משבר.
שלב ג': המשבר חודר פנימה.
במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" - סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.
המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' - הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.
המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" - הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.
במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול - כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.
במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר - הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).

אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',
המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.
ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.
ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.
דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.
יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.
יש כאן סוד קשה לפיצוח.
לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') - מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.
כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.
קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.
(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).
וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.
ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד - והוא ענה לנו בחדות.
קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.
אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.
איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?
ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.
כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי - הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.
שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.
ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.

חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.
כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.
עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.
עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.
ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.
וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך - זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.
וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.
זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.
ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך - תהיה בעלת תנופה רבה יותר.
אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.
קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.
אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.


חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.
חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה - באופן מכאני.
וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).
וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.
הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.
האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.
ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.
וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?
הלוואי... כי אז חוק מרפי לא היה שולט.
התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.
האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.
דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.
או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.
וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה - כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.
ככל שהתזה משמעותית יותר - כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.
ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.
ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר - דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.

כך זה:
בחיי נישואין מוצלחים;
בקריירה מופלאה;
בכישרון נדיר;
בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.
בעוצמה רוחנית;
ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.
וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות - ראה את המאמר הקודם: http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37
- המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.
ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן - והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים - והשולחן קורס בבת אחת.
והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו - הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות - ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.
ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת - אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת - רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה - יהיו טוטליים יותר.
אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.
המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.
כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.
זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.
צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.

חלק ד': הגורם האישיותי - גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.
אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.
ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.
כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שמצב, או אדם, נפגש באנטיתיזה שלו. בין אם בתוכו ובין אם מחוצה לו.
וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.
אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי - הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.
כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח - אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.
חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.
כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה - במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.
הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=8_18
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=8_19
http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=8_20


חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על פי חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",
http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm
וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד - הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).
חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.
חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.

הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.
והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).
אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.
בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.
ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) - אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי
כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".