ראשונים תמיד אנחנו
בורמה זה לא כאן. 2009. 4. 16
לא כולם רוצים להיות ראשונים. אני מרשה לעצמי לומר כי בימינו הרוב לא רוצים להיות ראשונים, אלא במקרים שזה מדובר ב"הישרדות" או "נולד לרקוד", דברים כאלה שבסופם מחכה לראשונים איזה פרס, במיוחד פרס כספי, איזה מיליון $ ובמקרה הגרוע מיליון שקל, מה לעשות, גם זה יותר טוב מכלום!
עוד חיים בקרבנו רבים, קצת זקנים, אולי קצת סנילים, כאלה שעוד חיים בעבר משום שהם רוצים לחיות בעבר, משום שההווה נראה בעיניהם נורא מכדי לרצות לחיות בו אבל הם בכל זאת רוצים לחיות ולו רק כדי לזכור את החברים שמתו, ששילמו בחייהם כדי שהעבר יהיה מה שהיה. שהאמינו שיש בעד מה להיות ראשונים, גם כשידעו ש"נופלים ההולכים ראשונה".
היתה זו תקופה שבה דיברו בעיקר על הביחד, על הרבים שהיו ביחד, בראש אחד, בלב אחד, בגוף אחד, "ראשונים תמיד אנחנו" ! "אנו נהיה הראשונים"! את הראשוניות של החלוצים המיישבים החליפה הראשוניות של הלוחמים. אם בתחילה היה זה "ידנו האחת האוחזת במחרשה וידנו השניה אוחזת ברובה", זה התחלף ב "ידנו האחת אוחזת בנשק וידנו השניה במחרשה". לא היו אלה אמירות בעלמא. היו אלה אמיתות חיים.
האחדות, הקולקטיב, הביחד היו כל כך חשובים. עד כי בתחומים רבים, אולי בכולם, נהוג היה להתעלם מהפרט, מהיחיד. רק אם היה הפרט הזה, היחיד הזה, ממש חורג מהשורה, לא מפגר אחרי הכלל אלא להיפך, רץ קדימה, חלוץ לפני המחנה שבו היו כולם חלוצים, רץ קדימה, מופת לכל השאר ההולכים בעקבותיו שלא פעם היו הם לחלוצים הרצים קדימה. הם היו למופת, לפעמים תוך מאמץ עילאי ולפעמים בכורח הנסיבות, ולפעמים מבלי שרצו בכך ומבלי להאמין כי הם יזכו ל"חסד" הזה, למעמד הזה.
יתכן כי להיות "ראשונים" הרבה יותר קל מאשר להיות "ראשון". לראשונים, לרבים, היתה תמיד תמיכה מהראשונים האחרים. אלמנט התחרות היה פחות חריף, "ואיש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא' 6), "הננו ועלינו בסערה" (ביאליק - מתי מדבר). ולכן הם תמיד נזכרים כקולקטיב. להיות ראשון, זה כבר ענין אחר.
קשה, קשה מאוד להיות ראשון. פעמים רבות תמהתי מה הוא הדחף הזה להיות ראשון, מה גורם לו לספורטאי "להרוג" את עצמו כדי להקדים את האחרים באלפית השניה? מה גורם לו לאדם לחרוג משיגרת חייו רק כדי שיירשם בספר השיאים של גינס תוך ידיעה כי יכול להיות שבאותו הזמן ממש יש בעולם אדם אחר שכבר שבר את השיא הזה?
דצמבר 1911 : שתי משלחות חוקרים חותרות להגיע אל הקוטב הדרומי. בראש האחת - רואלד אמונדסן. בראש השניה - סקוט (במכוון אינני מזכיר את שמו הפרטי). ב-14 לחודש מגיע בראש משלחתו רואלד אמונדסן אל הקוטב הדרומי וזוכה לתהילת עולם. כמה ימים לאחר מכן מגיע לקוטב בראש משלחתו סקוט. לא הזכרתי את שמו הפרטי כדי להדגיש כי גם את שם משפחתו - סקוט, כמעט ושכח העולם. הוא היה רק השני. ב-29 למאי 1953 הגיע אדמונד הילרי ו"כבש" את פיסגת הר האוורסט. יחד איתו הלך נושא הציוד שלו, שמטבע הדברים הלך כמה צעדים אחריו ושמו טנזינג. בעדותו, כיאה לג'נטלמן, אמר הילרי כי טנזינג דרך על פיסגת ההר כמה צעדים אחריו. הילרי זכה לתהילת עולם והשרפה, שאפשר לומר כי דרך על פיסגת האוורסט יחד עם הילרי, נשאר השרפה ושמו נדחק למקום הראוי לשרפות. מאז כבר עלו אל פיסגת האוורסט כמה עשרות מטפסים, אבל איש לא טען לזכות הראשונים של אדמונד הילרי.
בעין-חרוד, אחרי ארוחת הבוקר, בדרכי אל היציאה, ניגשה אלי עופרה. "אתה יודע שאברהם היה הראשון שפרץ ברכב את דרך בורמה?" ואני לא ידעתי. "למען האמת, למען ההיסטוריה ולמען הילדים, אני מבקשת שתכתוב על כך". כך אמרה.
אני חוזר ומתוודה, לא ידעתי, אך מרגע שהדברים נאמרו התעוררה סקרנותי. אני לא יכול לומר שהכרתי את אברהם. כמובן ידעתי מי הוא, אך הוא היה מבוגר ממני. אני זוכר אותו עולה מ"פלדות" והולך לעבר חדר האוכל, תמיד נראה שקוע במחשבות. אם היה חובש מגבעת ולובש מעיל, היה נראה כמו "איש". כמו איש אירופי, שלימים למדתי שאפשר לראות כאלה לאלפים ממהרים ברחובות ערי אירופה, אצים-רצים למקומות עבודתם, ממלאים את המדרכות או נעלמים בפתחי הרכבת התחתית.
במונחי סטראוטיפ המראה הקיבוצי, הוא נראה בהחלט "אנטי-גיבור". לא היה לו שפם מסתלסל. לא היתה לו בלורית מתנפנפת. הוא לא היה "בריון-קשקשת" ואפילו לא בעל גוף. הוא לא נראה גיבור, הוא נראה סתם איש. אולם מסתבר כי מעבר לחזות האנטי-גיבור, הסתתר לו גיבור אמיתי.
הייתי עוד ילד קטן. קטן/ גדול כמו שהיו ילדים רבים בירושלים הנצורה של ימי מלחמת העצמאות. ידענו הפגזות, ידענו יריות, אפילו הפצצה אווירית ידענו. אפשר לומר שהסתגלנו למצב. ידענו למקם את עצמנו במקומות הנכונים כך שבסופו של דבר כמעט ולא היו בינינו הרוגים או פצועים. יחד עם זאת היה לכולנו, בירושלים, דבר משותף: כולנו חיפשנו עוד מעט מים נוספים וכולנו לא יכולנו להפסיק ולחשוב על אוכל. היו רעבים יותר, היו רעבים פחות והיו אפילו כאלה שידם, בגלוי ובסתר, ביושר או במרמה, השיגה אוכל והיו שבעים אם כי התביישו בכך כלפי האחרים, ולמדו לאכול בהסתר ולהעמיד פנים רעבות.
קשה היה בירושלים הנצורה, קושי שהעלה לדרגת כמעט קדושים את אנשי השיירות שהביאו מזון לירושלים. לא תמיד ידענו להבדיל בין הנהגים והמלווים. ידענו כי אלה גם אלה שילמו בחייהם ושפכו את דמם כדי שנקבל את מכסות המזון הזעירות שאיפשרו לנו להמשיך ולחיות, אפילו אם היו אלה חיים על סף חרפת רעב. בתוך הקולקטיב הרחב הזה ידענו כי קיים גם הקולקטיב הקטן יותר המגובש יותר, הגיבור יותר. הגיעו הדברים לידי כך שהיינו בוחנים בשבע עייניים את מאתים וחמישים גרם האורז שהיו מנה שבועית למשפחה (בחלק מהזמן) או את מנת הקמח לנסות ולגלות את סימני הדם שידענו, מהסיפורים, שעליהם נשפך, או ניספג דמם של מלווי השיירות.
כולנו ידענו כי אלה אנשי הפלמ"ח. מכיוון שרק את חלקם אפשר היה לזהות לפי סימנים חיצוניים?שפם, בלורית, מכנסי חאקי קצרים, כאפיה סביב הצוואר (אז זה עוד היה מקובל, אז זה עוד לא היה סמל ערבי), ובמיוחד בנות, כי ידענו שבנות משרתות בפלמ"ח?המשכנו להתייחס אל כל אנשי השיירות כאל מיקשה אחת. אישית הכרנו גם פרטים בודדים. לכל אחד מאיתנו היה גם גיבור פרטי, אולם הוא היה גבור, רק מאחר והיה "שלנו". והוא היה כל כך יקר לנו עד כי באמת לא היה חשוב לנו אם הוא נהג או מלווה. אם הוא סתם אזרח או באמת איש פלמ"ח לוחם. (ראה בסיפרי "נעורים עד תום").
אז לא ידענו, או אולי לא חשבנו על האפשרות שגם בתוך הרעות הזו, בתוך אחוות הלוחמים הזו, בתוך הקולקטיב הקדוש הזה קיימות אהבות אישיות, ישנן שנאות אישיות. קיימת תחרות על מקום בהייררכיה החברתית, על מעמד גבוה יותר או נמוך יותר. לא ידענו ולא האמנו כי דברים שכאלה קיימים ושהם יכולים לשבש את מהלך החיים בצל הסכנה ולגרום לסכנות בתוך החיים האלה בלב הסכנות. אולם הסתבר כי היו גם היו. אולי התחרות הזו היתה הבסיס למושג "אחריי", אולי זה הדחף ללכת בראש, להוביל את אלה הבאים בעקבותיך.
לעולם לא נדע, אם כי היינו רוצים מאוד לדעת, האם האנשים היחידים הם שיצרו אווירה מיוחדת של הליכה בראש, או שהיתה אווירה מיוחדת שגרמה לאנשים מסויימים לקום ולצאת לפני המחנה. ברור כי גורם מכריע בתופעות אלה הוא קיום יצר מנהיגות, אולם לא פעם ראינו תכונות שכאלה אצל אנשים, אמנם בודדים שאותה אווירה יוצרת אצלם דחף אישי לקום ולעשות מעשה גם אם אין בו אלמנט של מנהיגות, אלא צורך נפשי של אדם להוכיח לעצמו ו/או גם לאחרים את יכולתו לעשות מעשים שיש בהם קושי ואפילו סיכון עד לסכנת חיים. על מנת שתופעה כזה תתקיים יש צורך בכמה אלמנטים:
* הכרה בצורך קריטי בעשיית מעשה.
*אמונה אישית חזקה מאוד של האדם ביכולתו לעשות את המעשה הנדרש.
*תעוזה לקום ולנסות לבצע את המעשה גם אם קיימת אפשרות שהמעשה ייכשל.
*להכיר בכל המעצורים והסכנות, כולל סכנת חיים, הכרוכות הן בנסיון, ויותר מכך בעצם עשיית המעשה. *תעוזה לקום ולעשות את המעשה בפועל.
*ומעל לכל אמונה ותעוזה והכרה שהצלחת המעשה תהיה "כדאית" ושתועלתה תהיה בעלת ערך כל כך גבוה, עד שמחיר הכרוך בעשייה יהיה כדאי בכל מקרה, כולל אפילו כישלון, אם הכשלון הזה יהיה בסיס להצלחה בעתיד.
מבלי להרחיב יתר על המידה, אני מניח כי מערכת השיקולים והחישובים האלה קדמה למעשה אותו אני עומד להעלות.
על דרך בורמה כבר נכתב ונאמר רבות. על מלחמת העצמאות או השחרור כבר נאמר המון ונכתב בלי סוף. אין זה אומר שכבר נאמר הכול ואין זה אומר שלא צריך להמשיך ולחקור ולומר ולכתוב. צריך גם צריך להמשיך, כי מסתבר שמלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו אחריה היו רק קרבות במלחמה הגדולה, הארוכה; שעצמאות ישראל עוד רחוקה ומי יודע אם ומתי תיגמר המלחמה עליה.
כל הדברים האלה הם גדולים ועצומים ואני, כאן, רוצה להתייחס רק לאותו "רגע היסטורי" שנמשך על פני ימים מספר שבין המלחמה על הדרך לירושלים, שעשתה את ירושלים, בירת מדינת ישראל, לכזו, לבין אותו מסע מתמיה שהפך בין-לילה את ירושלים מעיר נצורה, רעבה וצמאה לעיר "משוחררת". שנמצאה דרך, אמנם צרה כעורק, שדרכה אפשר לספק לעיר את המעט הנדרש כדי לשמור אותה בחיים, להאכיל אותה ולהרוויח את הזמן הדרוש כדי שבעתיד תהיה עיר חצי נורמלית ושהחצי הזה יהיה מספיק לעשות אותה לעיר הבירה של מדינת ישראל.
היו אלה ימים של "בדרך", הגדרה שענתה על כל מרכיב אפשרי: מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת, היא הייתה "מדינה שבדרך". צבא ההגנה לישראל - צה"ל, עוד לא היה קיים, הוא היה "צבא שבדרך". דרך המלך לירושלים פסקה מלהיות "דרך המלך" כי הייתה נתונה תחת קרבות בלתי פוסקים בין היהודים, או הישוב היהודי?שרצה להשאיר את הדרך פתוחה כדי להבטיח שירושלים תישאר עיר יהודית אשר בסוף הדרך תהיה לבירת מדינת היהודים, שהיתה מדינת ישראל "שבדרך"?לבין הערבים שהטילו עליה מצור, משום שלא עלה בידם לכבוש אותה. המצור שלהם היה אמור למוטט את ירושלים כדי שתהיה בעתיד עיר הבירה של המדינה הערבית שבדרך - "פלשתין", "מדינה שבדרך" לערבים שחיו בטריטוריה ממערב לירדן, שהיו ה"עם הפלשתיני שבדרך".
המלחמה על ירושלים לא התחילה עם תחילת מלחמת העצמאות. היא התחילה הרבה ימים לפני כן. באופייה, היתה המשך לדרך הלחימה של ערביי ארץ-ישראל בתנועה הציונית ובמי שנכנה אותם כאן "אנשי היישוב היהודי בארץ-ישראל" עוד מימי מה שנקרא "פרעות" או "מאורעות". מלחמה זו באה לידי ביטוי בעיקר בתקיפה של דרכי התחבורה. אלה איפשרו לישוב היהודי לשמור על קיומו שהיה, במידה זו או אחרת, בנוי על הקמה של ישובים בודדים במרחבי שטחה של ארץ ישראל. הדבר נעשה מתוך ראיה מדינית מרחיקת- ראות שכאשר יקום חזון ארץ ישראל?מדינה יהודית עצמאית?ייקבעו גבולות המדינה בהתאם למקומות הישובים היהודיים.
ייתכן וצורת הלחימה של הערבים נסמכה על הכרת ה"אופי היהודי" כפי שהם האמינו שהם מכירים אותו. אופי של פחדנות וכניעה מחד, ומאידך התנגדות אמונית, בעיקר של היהדות הדתית ,שהתנגדה לתפישת העולם הציונית/חילונית, וראתה בפעילות המדינית החילונית "דחיקת הקץ" שתגרום לדחיית בואו של המשיח, שרק הוא, בבואו, יביא גאולה לעם ישראל.
לאור זאת האמינו הערבים כי כל שעליהם לעשות הוא לתקוף את הפריפריה היהודית ולהרעיב את הישוב, בעיקר היישוב האזרחי. ובראש ובראשונה את היישוב היהודי בירושלים שהיא לב-ליבו של חזון תקומת העם היהודי ושובו לארץ אבותיו.
יהיה זה אירוני לומר כי על אף הקרבות הנוראיים על הדרך לירושלים לא "ניצח" אף אחד מהצדדים. עם סיום הקרבות, נותרה בעינה החסימה שחסם הלגיון הערבי בדרך הראשית שחיברה את השפלה לירושלים. איזור לטרון נשאר בשליטת הלגיון.
משער הגיא עוברת הדרך לירושלים בעמק (הגיא) שעליו סוגרים משני הצדדים רכסי הרים מיוערים. בעורף הרכסים שכנו כפרים ערביים שגבריהם היוו את הכוחות הלא סדירים שהיו חמושים ואשר באותם הימים כונו ה"כנופיות". כוחות אלה היו כפופים להנהגתו של אחד המנהיגים בעלי העוצמה הרבה בכל איזורי ההר: עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בחלקה הגבוה של העליה, במקום בו השיפועים מתונים יותר, ישבו הכפרים הערביים הגדולים יותר כגון סריס, בית מחסיר, בית סוסין, בית ג'יז ובהמשך, קרוב יותר לירושלים, הקסטל. אני מזכיר כפרים אלה, כי רק לאחר שבית ג'יז ובית סוסין נכבשו ניתן היה לפתוח את "דרך בורמה", שאליה אני רוצה להתייחס בהמשך. את הקסטל אני מזכיר משום הקושי המיוחד של כיבושו ומשום שבקרבות עליו נהרג מנהיג הכנופיות עבד אל-קאדר אל-חוסייני. למותו הייתה השפעה עצומה על המשך הקרבות על הדרך לירושלים.
מבלי להרחיב יתר על המידה, אומר כי במשך חדשי המלחמה על הדרך לירושלים שונתה טקטיקת הלחימה של הכוחות היהודיים מספר פעמים. מאחר והמטרה המרכזית היתה לאפשר קיום תחבורת אספקה של מזון לעיר הנצורה, נקבעה בתחילה טקטיקה של הצמדת המלווים/מגינים לשיירות. כשהסתבר שטקטיקה זו אינה עונה לצרכים ושהסכנה בה רבה מדי, שונתה הטקטיקה לתפיסה זמנית של המקומות המועדים לתקיפה, כאשר הכוחות נסוגים לבסיסם לאחר מעבר השיירה. שינויים אלה נבעו מהרצון לחסוך בכוחות המצומצמים, אך למעשה השיגו את ההיפך. מכיוון שהכוחות הערביים חזרו ותפסו את המקומות האלה, היה צורך לחזור ולכבוש אותם לקראת מעברה של שיירה חדשה, כך שמספר קורבנות האדם רק הלך ועלה. רק בשלב הבא הוחלט לכבוש את המשלטים והכפרים הערבים שלאורך הדרך ולהמשיך ולהחזיק בהם.
בהקשר זה אני חייב לציין שני דברים. האחד: כל תפקיד אבטחת הדרך לירושלים (בנוסף לתפקידים אחרים) הוטל על הגדודים הרביעי והחמישי של חטיבת הראל של הפלמ"ח, בתוספות קטנות של יחידות אחרות. כל זאת עד למבצעי בן-נון הראשון והשני ולמבצע יורם, שתפקידם היה כיבוש לטרון וסביבתה. במבצעים אלה השתתפה גם חטיבה שבע של גבעתי. כיבוש לטרון וסביבתה נכשל תוך אבדות איומות. והדבר השני שאותו אני רוצה לציין: המדיניות, הטקטיקה והביצוע היו שגויים במקרים רבים וזאת, לדעתי, בגלל שיקולים מדיניים/פוליטיים שגויים מחד וחוסר ציוד מתאים ומספק מאידך.
כאמור, מבצעי בן-נון ויורם נכשלו. לטרון וסביבתה נשארו בשליטת הלגיון הערבי, ובכך הושלם המצור על ירושלים.
היו שחשבו כי ימיה של ירושלים ספורים, ושהשילוב של חוסר המזון והמים וההפגזות הבלתי פוסקות (בעיקר מנבי-סמואל) יחד עם חוסר כוחות לוחמים מקומיים והתדלדלות כוחות הפלמ"ח, שאיבד מלוחמיו בהרוגים ופצועים במספרים חסרי תקדים, לא יצליחו להציל את העיר ולמנוע את נפילתה בידי כוחות הלגיון הערבי בסיוע כוחות מקומיים בלתי סדירים.
לא קשה היה להעריך מה יהיו ההשלכות של נפילת ירושלים על המשך מלחמת העצמאות ועל עצם הקמתה של מדינת ישראל. אז ברור היה כי במקרה שכזה יאבד הכלח על הקמתה של המדינה. (כדאי לחשוב על אפשרות שכזו גם בימים אלה, גם אם מדובר אפילו רק על אובדן חלק מהעיר.) ברור היה ההכרח למצוא דרך להסיר או לשבור את המצור.
ברור היה כי יש למצוא דרך חילופית ובמהירות. אני לא יודע עד כמה היתה מציאת "דרך בורמה" החלטה של קובעי המדיניות. עד כמה שאפשר לדעת מהכתובים, היתה זו, כנראה, החלטה של גורמי הפלמ"ח הלוחמים במקום, כלומר אנשי חטיבת הראל, ולא ברור מי מהפיקוד של החטיבה ובאיזה רמה היו אלה שיצאו למצוא את הפיתרון.
יתרונו של הפלמ"ח, יש אומרים שגם חסרונו, היה הגמישות של מסגרותיו הצבאיות. פעמים רבות היו הרעות, ההיכרות האישית, האמון ההדדי, חזקים יותר מכל תוארים, דרגות, או פקודות. מעבר לכך היתה חזקה עד מאוד הרגשת השליחות. ' קראו לי ואלך ', 'החובה קוראת לי', לא היו סתם אמירות. הן היו לב העניין, הן היו נפש השרות ההתנדבותי, הן היו הבסיס לעוז הרוח, לחכמת המעשה. התעוזה הזו לקום ולעשות היא ששלחה בלילות של חודש מאי 1948 את האנשים לצאת ולחפש את הדרך האלטרנטיבית שתשחרר את ירושלים מהמצור שהוטל עליה, מצור שהיה אמור להביא לנפילתה. זה המצור שהיה אמור להביא לכניעתה ול"מותה" כעיר יהודית ישראלית, כבירת המדינה היהודית שבדרך.
אינני יודע אם היתה זו תוצאה של תאום מוקדם או לא. הצד האחד אומר כי יצר קשר מוקדם. הצד השני אומר כי לא היה ולא נברא. יהיה זה כך או כך, לקורות אותו הלילה זה לא משנה. היו כבר לילות קודמים בהם יצאו אנשים לעבור את הדרך ולחבור אל הכוחות שהיו מוצבים בחולדה. היו אלה אנשים אמיצים, ותהיה הסיבה ללכתם אשר תהיה, שהלכו ברגל, שלקחו את הסיכון ללכת באותה 'הדרך לא דרך' כדי להגיע מקרית ענבים, בה היו חלק מכוחות הפלמ"ח, אל חולדה, בה היה החלק האחר של כוחות הפלמ"ח. ובכך יצרו תקדים המוכיח כי ישנה דרך לעבור בהליכה רגלית מירושלים הנצורה אל השפלה. היתה זו דרך לענות לצרכים אישיים, אולם לא היה בכך לענות על צרכיה של עיר שלימה.
ברור היה לכל מי שעסק בענין כי על מנת לענות לצרכיה של ירושלים יש למצוא או להכשיר דרך בה יוכלו לעבור כלי רכב. לא נדע מי באמת הגה את הרעיון, לא נדע אם כבר בשלב זה נתגלעו חילוקי דעות בין ה"עדים" שיש להתייחס ל"עדויותיהם" בזהירות. מכל מקום נראה כי ב-1948 . 5 . 29 או 28 בו נעשו הניסיונות הראשונים לפתוח נתיב (בכוונה אינני משתמש במילים "לפרוץ דרך") שיעקוף את מספר הקילומטרים שהפרידו בין האיזור המזרחי שהיה בשליטת הפלמ"ח לאיזור המערבי שהיה גם הוא בשליטת הפלמ"ח. בין איזורים אלה מפריד האיזור שסביב לטרון שהיה בשליטת הליגיון הערבי והיווה את חסימת הדרך מהשפלה לירושלים.
בין אם היה תיאום, כאמור, בין אנשי חולדה לבין אנשי ירושלים (קרית ענבים), ובין אם לא, יצאו באותו הלילה שני ג'יפים, אחד מכל כיוון, במטרה למצוא מעבר שיתאים למעבר כלי רכב. היות וזו היתה המטרה וזה היה הצורך, אפשר להתייחס למעבר להולכי רגל כלא-רלוונטי, אם כי גם הוא ראוי להערכה ולו מכיוון שדרכם היתה בכוון הנכון ש"הדריך" את מחפשי הדרך שבאו בעיקבותיהם.
על קורות אותו הלילה ישנן לפחות שתי גרסאות על איך עברו ומי עברו, אולם דבר אחד ברור לפי שתי הגרסאות: בג'יפ שירד מירושלים נסעו אליהו סלע (רעננה) שהיה קצין המבצעים של הגדוד הרביעי. עוד כמה פלמ"חניקים שהצטרפו, מכיוון שהיו טרמפיסטים. אף אחד לא יודע מי הם ולמה הצטרפו. נהג הג'יפ היה אברהם שוטלנד -חן קצין הרכב של הגדוד שהיה חבר קיבוץ עין חרוד. הג'יפ הצליח לעבור את הדרך והתחבר אל הכוחות שהיו במערב.
מנגד, יצא מחולדה ג'יפ אחר ועליו עמוס חורב וגבריאל רפופורט (גברוש). לפי עדות שאביא מאוחר יותר מזכיר דווקא גברוש כי היה גם נהג, שנשאר אלמוני, ולא היה זה הוא, גברוש, שנהג בג'יפ. לפי עדותו, נכשל נסיונם לעבור בלילה הראשון. בלילה שלמחרת נעשה נסיון נוסף, אך גם הוא נכשל. בעת שגברוש ועמוס חורב נרדמו בדרך לאגור כח, הגיע וכמעט עלה עליהם הג'יפ שבא מירושלים, נהוג בידיו של אברהם חן. ובהתאם למסורת העדויות/הסיפורים/צ'יזבאטים, היו עימו עוד 11 אנשים שיותר מאשר נסעו בג'יפ, נשאו אוחו על כפיים. (עדות אחרת מדברת על תשעה אנשים אחרים).
על מנת לקבל את הרושם שהיה לדברים אביא כאן ציטוט מספר הפלמ"ח. אקדים ואומר כי הספר ראה אור בשנת 1955 - תשט"ו (כלומר מספר שנים מועטות מאז אירעו הדברים וזמן "קצר מאוד" יחסית לעדויות אחרות). עוד אוסיף ואומר כי בהתאם לרוח הזמן ולאופי אנשי הפלמ"ח, הרי שבדרך כלל עבר תיאור העובדות מרגע שנעשה המעשה והיה לסיפורים שסופרו באהלי הפלמ"ח. מרגע שיצאו לסוב סביב המדורות היו הסיפורים לצ'יזבאטים, ולא פעם המרחק בין המציאות לצ'יזבאט היה כמרחק מזרח ממערב, אם כי אפשר לומר שבחינה מדוקדקת היתה מגלה כמעט תמיד את העובדות האמיתיות המסתתרות פה ושם בתוך הטקסט.
"...המפקד עמוס [חורב] ועמיתו [גברוש] ויתרו על מנוחת-צהרים. היו מסיירים ובודקים את השבילים שמתחת לבית-ג'יז בואכה בית-סוסין והלאה. לאים היו מן הלילה הקודם מלהטי חמה של יום, שרוטים וחבולים, אבל צורת הדרך נתחוורה להם יותר ויותר. שוב ידעו היכן אפשר לנחות בג'יפים, היכן יש להימנע מלהיכנס. ירד עליהם הערב ועדיין סובבו בשטחים, בוררים משעולים, בפרשות של נתיבות צאן וחמור.
...ג'יפ קפץ בתוך אבק ועלטה עם שניים שותקים [אליהו סלע-רעננה ואברהם שוטלנד-חן] ומצומצמי עיניים. המשונה שבדבר היה - חרטומו של הג'יפ מופנה כלפי חולדה וגחונו מירושלים בא. ליד הנהג [אברהם שוטלנד-חן] ישב אותו רעננה, שאישר בחצי-פה את הליכתו הראשונה של פקודו אל השפלה. "אם הוא הגיע ברגל - אגיע אני בג'יפ". הרהר ועשה. וכבר עברו את החלקים הקשים של הלא-דרך, עברו ותמהו קצת על עצמם, על עצמותיהם, שעדיין שלמות הן, ועל הג'יפ, שלא בגד בכל הניסיונות והמבחנים.
"בית-ג'יז!" - חייך הנהג, - כאן למעלה, מכאן - זה כלום, הגענו!"
רעננה הביט בו באהבה. נזהר שהלה לא יקלוט עיניים אלה. "עוד מעט בוקר", אמר וקנח פניו בשרוולו.
"תראה!" - נפתע. - "סלע או אדם?" שלח אצבעו קדימה, נכחם.
משכו וקרבו והג'יפ רועש. פתע גח הגוש ונחצה בבהלה לשניים. הג'יפ עצר בחריקה והשניים ניסוטו מפניו לצדדים. משמע - בני אדם!
חלק אחד של הגוש שנחצה אמר בהתרגשות: "ג'יפ!"
"אני צוללת אם זה לא רעננה!" זעק השני.
"חברה!.."
"אהלאן! מירושלים? מירושלים?!!"
"ועוד איך!"
"הצלחתם להגיע עם הג'יפ?"
"אני", - אומר רעננה - "הצלחתי להיאחז ולא לפרוח מהמושב, אבל הנהג הזה [א.ח.] ימח שמו!.. שיחיה עד מאה ועשרים!"
קטע זה מובא מתוך ספר הפלמ"ח, כרך שני, שראה אור בשנת תשט"ו 1955; כלומר שנים מועטות לאחר גמר מלחמת העצמאות. הכותב הוא מ. תלמי, ואני מניח כי מדובר במנחם תלמי. כאמור, באותם הימים היה כל תיעוד הופך במהרה להיות סיפור וברוח הזמן היה הסיפור מתגלגל מיד להיות צ'יזבאט. אולם גם כאן אין קושי לאתר את העובדות:
הג'יפ יצא מירושלים (קרית ענבים?) לבחון דרך מעבר שתקשר את ירושלים הנצורה עם השפלה. היזמה יצאה כנראה מאליהו סלע (רעננה), שהיה קצין המבצעים של חטיבת הראל. נהג הג'יפ היה אברהם שוטלנד- חן, שהיה קצין הרכב של החטיבה (או קצין הרכב של הגדוד הרביעי שמפקדו - יוספל'ה טבנקין, כמו אברהם, חבר קיבוץ עין חרוד, לימים, לאחר הפילוג, קיבוץ עין חרוד מאוחד). אליהם, לפי העדויות, הצטרפו עוד אנשים ששמותיהם לא מוזכרים, שהיו אולי סיירים ואולי סתם נספחים שהיה להם צורך לרדת לשפלה.
לאחר שעלה בידיהם לעבור את מכשולי הדרך, שלא היתה קיימת, ולהגיע לשטח שהיה בשליטת יחידות הפלמ"ח שהיו בשפלה (חולדה), פגשו בדרכם בעמוס חורב ו"בעמיתו" גברוש, שניהם קצינים, שישנו בשטח לאחר יום מייגע בו ניסו הם למצוא דרך מעבר שתקשר את השפלה עם ירושלים הנצורה. היה זה נסיונם השני, לאחר שנסיון קודם לעבור בדרך כל שהיא ולהעביר בה שיירת ג'יפים עמוסי אספקה ונשק לירושלים נכשל עקב התהפכות אחד הג'יפים.
אם נקבל את הסיפור הזה כעדות ואת הפרטים כעובדות, וישנן עדויות אחרות התומכות בכך, ונייחס את הדברים לוויכוח המריר שהתעורר לאחר מכן ובמשך שנים רבות עד עצם הימים האלה, הרי שכלי הרכב הראשון שעבר בנסיעה את מה שהיה ל"דרך בורמה" היה הג'יפ שהיה נהוג על ידי אברהם שוטלנד- חן.
אין הדברים באים לגרוע מחלקם בעשייה של כל האחרים שתרמו להיווצרותה של "דרך בורמה". כל שיש בהם הוא לקבוע כי האדם הראשון שעבר ב נ ה י ג ה את הדרך-לא-דרך היה אברהם שוטלנד-חן שהיה חבר קיבוץ עין חרוד, מכונאי בחסד ונהג בעל ידי זהב.
שנים רבות היתה הדרך נטושה בשולי ההרים, כמו גם בשולי המאורעות ובשולי העניין של החברה הישראלית. מפעם לפעם נגררו אליה קבוצות של ילדים, לעמוד משמימים ולהקשיב באין ברירה לדבריהם של מדריכים מקצועיים של "בית ספר שדה". מפעם לפעם עמדו שם וותיקי קרבות וסיפרו, מי בדמע ומי בשחוק, על אותם ימים בהם היו הם גיבורי המציאות, לפחות בעיני עצמם, עד שהפכו להיות טרחנים, מספרי צ'יזבאטים.
במשך כל השנים הללו פנו כל אלה שהיה להם חלק ב"לידת" הדרך איש איש לדרכו. היחיד, שמייד לאחר התווית הנתיב הראשון בגלגלי הג'יפ הראשון, המשיך לפעול לשיפור הדרך והתאמתה לשימוש אינטנסיבי יותר שיענה על צרכיה של ירושלים, היה גברוש. מעורבותו היתה כל כך אינטנסיבית עד כי היו שקראו לדרך: "דרך הגברושים" ומכאן גם הטעות, המיקרית או המכוונת, המייחסת לו את "פריצת" הדרך.
את עבודת הסלילה והשיפור/שיפוץ עשו בתחילה בעבודת ידיים פלמ"חניקים מגוייסים ואזרחים מירושלים, ולאחר מכן, את עבודת המיכון הכבד עשתה חטיבה שבע, ומכאן היו גם מי שקראו לדרך על שם החטיבה.
גם ההולכים ברגל תבעו לעצמם זכות ראשונים, זכות שבהחלט צריך שתהיה שמורה להם. אולם ההבחנה חייבת להיעשות: הם ועוד אחרים, שאינם מייחסים לעצמם כל זכות, הלכו ברגל. אין ספק שהליכתם עזרה בהתוויית כיוון הדרך היורדת מההר לשפלה, אולם, הכוונה היתה למצוא אלטרנטיבה לכביש הראשי העולה לירושלים, מכיוון שהליכה רגלית לא היתה יכולה להמציא פתרון למצור על העיר.
נכון הוא כי גם מסלול נסיעת הג'יפ אינו חופף בדיוק את המסלול בו עוברת, בפועל, דרך בורמה, אך היתה זו ההוכחה המעשית שהדבר אפשרי, ושזה התוואי האפשרי ביותר.
קצרה, שולית, זמנית, היתה הדרך. איש לא טרח לכסות את פניה בשכבת אספלט. צמחיית פרא גדלה בשוליה. פה ושם ניסתה הצמחיה להחזיר לעצמה את שלקחה ממנה הדרך. ארבעים שנה עברו. והנה, לקראת חגיגות הארבעים למדינה ויום ירושלים החליטו בקרן הקיימת לחדש את ימיה כקדם. הדרך נוקתה ונפתחה מחדש. נמצא גם הפקיד, או הפונקציונר שהיה אחראי לכך, אך הוא, כדרכם של פקידים ופונקציונרים, לא ממש טרח לחקור את ראשית ימיה. לטכס הפתיחה הוזמנו שלושת הולכי הרגל שהליכתם קדמה לפתיחת הדרך הראשונה וכן הוזמן גברוש. אם אינני טועה, אברהם שוטלנד-חן לא הוזמן, אליהו סלע, רעננה, לא הוזמן, או שהוזמנו וסרבו לבוא.
אולי לא היו צריכים להיות שם "פצעים". אולי גם לא היו צריכות להיות שם "צלקות". אולם מסתבר שהיו!
הפתיחה המחודשת, החגיגית, פתחה את הפצעים העלומים שחלקם לא ניגלו מעולם וחלקם כוסו בגלדים דקים. דומה כי גורלם של חלק מהאנשים לא היה שונה מחלקה של הדרך. שכוחים היו! כנהוג לומר בימים ההם: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.
חיים גורי, בשירו האל-מותי "באב אל וואד" לא קרא לדרך בורמה כפי שקרא לאחותה הבכירה. היא היתה אלטרנטיבה. היא היתה רק ממלאת-מקום.
"...באב אל וואד, לנצח זכור-נא את שמותינו....
..
זה אשר ילך בדרך שהלכנו,
אל ישכח אותנו, אותנו?באב אל וואד"
הוא לא קרא לה וגם אחרים לא קראו לה! זה עשרות שנים שהיא מוטלת כך, כובשת את פניה באדמה. נשכחת אבל זוכרת. לא את השמות שאותם לא ידעה מעולם. היא זוכרת עיניים החודרות את העלטה של סוף חודש מאי כשירח חסר רק גילה את פניו מעל לרכסי ההרים. היא זוכרת לחישת קללה לאחר גניחת כאב. היא זוכרת את האחד שעיניו הכהות בולשות למצוא בחשיכה מעבר בין הסלעים. היא זוכרת את ידיו האוחזות בהגה הג'יפ למצא אחיזה לגלגליו החורקים לחרוץ באדמת בתוליה קולי ראשון. כן, היא זוכרת, תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. והיא יודעת, כי גם הוא זוכר. כן, עד יומם האחרון הם יזכרו.
ובלילות הקיץ היא מדליקה בשוליה פרחי צלף זוהרים בחשיכה כנרות זיכרון להרוגים שהקיזו את דמם על סלעי באב אל וואד, לניספים שהרוו בדמם את המישורים המקיפים את לטרון. נרות הזוהרים בלילה ונובלים/כבים ביום, לזכר המתים על פתיחת הדרך לירושלים, שבמותם חייבו את קיומה. היא יודעת כי לאחותה הבכירה אין את הזמן ואת הכוח לזכור את מאות הנופלים על שיחרורה. אולי גם את שמה, "באב אל וואד", אין היא זוכרת עוד, כי מזה שנים רבות היא מכירה את עצמה ועוד מיליוני בני אדם מכירים אותה כ"שער הגיא".
אבל אל יטעו הטועים לחשוב ש"בורמה" היא פה. "בורמה" היא רק כינוי. "בורמה" היא ארץ רחוקה וכאן, כאן ארץ ישראל. ויעידו שיחי הטיון המבשמים את האויר.
לצורך גיבוש הדברים, השתמשתי בכתובים ובדברי הכותבים הבאים:
"ספר הפלמ"ח", כרך שני.
"הראל- הקרב על ירושלים".
"ספר לוחמי גדוד 'הפורצים' ".
"תשעה קבין".
חיים גורי
אלי אשד
עיתונות:
ישראל זמיר
סימה קדמון
בני מוריס
"הדף הירוק"
יומן עין חרוד-מאוחד
איזה דפני-שדה: סיכום ראיון
חוברת זיכרון ביום השלושים למותו של אברהם שוטלנד-חן
אחד מההולכים הראשונים ביקש לא לדבר על הנושא, וסיבותיו איתו.
בורמה זה לא כאן. 2009. 4. 16
לא כולם רוצים להיות ראשונים. אני מרשה לעצמי לומר כי בימינו הרוב לא רוצים להיות ראשונים, אלא במקרים שזה מדובר ב"הישרדות" או "נולד לרקוד", דברים כאלה שבסופם מחכה לראשונים איזה פרס, במיוחד פרס כספי, איזה מיליון $ ובמקרה הגרוע מיליון שקל, מה לעשות, גם זה יותר טוב מכלום!
עוד חיים בקרבנו רבים, קצת זקנים, אולי קצת סנילים, כאלה שעוד חיים בעבר משום שהם רוצים לחיות בעבר, משום שההווה נראה בעיניהם נורא מכדי לרצות לחיות בו אבל הם בכל זאת רוצים לחיות ולו רק כדי לזכור את החברים שמתו, ששילמו בחייהם כדי שהעבר יהיה מה שהיה. שהאמינו שיש בעד מה להיות ראשונים, גם כשידעו ש"נופלים ההולכים ראשונה".
היתה זו תקופה שבה דיברו בעיקר על הביחד, על הרבים שהיו ביחד, בראש אחד, בלב אחד, בגוף אחד, "ראשונים תמיד אנחנו" ! "אנו נהיה הראשונים"! את הראשוניות של החלוצים המיישבים החליפה הראשוניות של הלוחמים. אם בתחילה היה זה "ידנו האחת האוחזת במחרשה וידנו השניה אוחזת ברובה", זה התחלף ב "ידנו האחת אוחזת בנשק וידנו השניה במחרשה". לא היו אלה אמירות בעלמא. היו אלה אמיתות חיים.
האחדות, הקולקטיב, הביחד היו כל כך חשובים. עד כי בתחומים רבים, אולי בכולם, נהוג היה להתעלם מהפרט, מהיחיד. רק אם היה הפרט הזה, היחיד הזה, ממש חורג מהשורה, לא מפגר אחרי הכלל אלא להיפך, רץ קדימה, חלוץ לפני המחנה שבו היו כולם חלוצים, רץ קדימה, מופת לכל השאר ההולכים בעקבותיו שלא פעם היו הם לחלוצים הרצים קדימה. הם היו למופת, לפעמים תוך מאמץ עילאי ולפעמים בכורח הנסיבות, ולפעמים מבלי שרצו בכך ומבלי להאמין כי הם יזכו ל"חסד" הזה, למעמד הזה.
יתכן כי להיות "ראשונים" הרבה יותר קל מאשר להיות "ראשון". לראשונים, לרבים, היתה תמיד תמיכה מהראשונים האחרים. אלמנט התחרות היה פחות חריף, "ואיש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא' 6), "הננו ועלינו בסערה" (ביאליק - מתי מדבר). ולכן הם תמיד נזכרים כקולקטיב. להיות ראשון, זה כבר ענין אחר.
קשה, קשה מאוד להיות ראשון. פעמים רבות תמהתי מה הוא הדחף הזה להיות ראשון, מה גורם לו לספורטאי "להרוג" את עצמו כדי להקדים את האחרים באלפית השניה? מה גורם לו לאדם לחרוג משיגרת חייו רק כדי שיירשם בספר השיאים של גינס תוך ידיעה כי יכול להיות שבאותו הזמן ממש יש בעולם אדם אחר שכבר שבר את השיא הזה?
דצמבר 1911 : שתי משלחות חוקרים חותרות להגיע אל הקוטב הדרומי. בראש האחת - רואלד אמונדסן. בראש השניה - סקוט (במכוון אינני מזכיר את שמו הפרטי). ב-14 לחודש מגיע בראש משלחתו רואלד אמונדסן אל הקוטב הדרומי וזוכה לתהילת עולם. כמה ימים לאחר מכן מגיע לקוטב בראש משלחתו סקוט. לא הזכרתי את שמו הפרטי כדי להדגיש כי גם את שם משפחתו - סקוט, כמעט ושכח העולם. הוא היה רק השני. ב-29 למאי 1953 הגיע אדמונד הילרי ו"כבש" את פיסגת הר האוורסט. יחד איתו הלך נושא הציוד שלו, שמטבע הדברים הלך כמה צעדים אחריו ושמו טנזינג. בעדותו, כיאה לג'נטלמן, אמר הילרי כי טנזינג דרך על פיסגת ההר כמה צעדים אחריו. הילרי זכה לתהילת עולם והשרפה, שאפשר לומר כי דרך על פיסגת האוורסט יחד עם הילרי, נשאר השרפה ושמו נדחק למקום הראוי לשרפות. מאז כבר עלו אל פיסגת האוורסט כמה עשרות מטפסים, אבל איש לא טען לזכות הראשונים של אדמונד הילרי.
בעין-חרוד, אחרי ארוחת הבוקר, בדרכי אל היציאה, ניגשה אלי עופרה. "אתה יודע שאברהם היה הראשון שפרץ ברכב את דרך בורמה?" ואני לא ידעתי. "למען האמת, למען ההיסטוריה ולמען הילדים, אני מבקשת שתכתוב על כך". כך אמרה.
אני חוזר ומתוודה, לא ידעתי, אך מרגע שהדברים נאמרו התעוררה סקרנותי. אני לא יכול לומר שהכרתי את אברהם. כמובן ידעתי מי הוא, אך הוא היה מבוגר ממני. אני זוכר אותו עולה מ"פלדות" והולך לעבר חדר האוכל, תמיד נראה שקוע במחשבות. אם היה חובש מגבעת ולובש מעיל, היה נראה כמו "איש". כמו איש אירופי, שלימים למדתי שאפשר לראות כאלה לאלפים ממהרים ברחובות ערי אירופה, אצים-רצים למקומות עבודתם, ממלאים את המדרכות או נעלמים בפתחי הרכבת התחתית.
במונחי סטראוטיפ המראה הקיבוצי, הוא נראה בהחלט "אנטי-גיבור". לא היה לו שפם מסתלסל. לא היתה לו בלורית מתנפנפת. הוא לא היה "בריון-קשקשת" ואפילו לא בעל גוף. הוא לא נראה גיבור, הוא נראה סתם איש. אולם מסתבר כי מעבר לחזות האנטי-גיבור, הסתתר לו גיבור אמיתי.
הייתי עוד ילד קטן. קטן/ גדול כמו שהיו ילדים רבים בירושלים הנצורה של ימי מלחמת העצמאות. ידענו הפגזות, ידענו יריות, אפילו הפצצה אווירית ידענו. אפשר לומר שהסתגלנו למצב. ידענו למקם את עצמנו במקומות הנכונים כך שבסופו של דבר כמעט ולא היו בינינו הרוגים או פצועים. יחד עם זאת היה לכולנו, בירושלים, דבר משותף: כולנו חיפשנו עוד מעט מים נוספים וכולנו לא יכולנו להפסיק ולחשוב על אוכל. היו רעבים יותר, היו רעבים פחות והיו אפילו כאלה שידם, בגלוי ובסתר, ביושר או במרמה, השיגה אוכל והיו שבעים אם כי התביישו בכך כלפי האחרים, ולמדו לאכול בהסתר ולהעמיד פנים רעבות.
קשה היה בירושלים הנצורה, קושי שהעלה לדרגת כמעט קדושים את אנשי השיירות שהביאו מזון לירושלים. לא תמיד ידענו להבדיל בין הנהגים והמלווים. ידענו כי אלה גם אלה שילמו בחייהם ושפכו את דמם כדי שנקבל את מכסות המזון הזעירות שאיפשרו לנו להמשיך ולחיות, אפילו אם היו אלה חיים על סף חרפת רעב. בתוך הקולקטיב הרחב הזה ידענו כי קיים גם הקולקטיב הקטן יותר המגובש יותר, הגיבור יותר. הגיעו הדברים לידי כך שהיינו בוחנים בשבע עייניים את מאתים וחמישים גרם האורז שהיו מנה שבועית למשפחה (בחלק מהזמן) או את מנת הקמח לנסות ולגלות את סימני הדם שידענו, מהסיפורים, שעליהם נשפך, או ניספג דמם של מלווי השיירות.
כולנו ידענו כי אלה אנשי הפלמ"ח. מכיוון שרק את חלקם אפשר היה לזהות לפי סימנים חיצוניים?שפם, בלורית, מכנסי חאקי קצרים, כאפיה סביב הצוואר (אז זה עוד היה מקובל, אז זה עוד לא היה סמל ערבי), ובמיוחד בנות, כי ידענו שבנות משרתות בפלמ"ח?המשכנו להתייחס אל כל אנשי השיירות כאל מיקשה אחת. אישית הכרנו גם פרטים בודדים. לכל אחד מאיתנו היה גם גיבור פרטי, אולם הוא היה גבור, רק מאחר והיה "שלנו". והוא היה כל כך יקר לנו עד כי באמת לא היה חשוב לנו אם הוא נהג או מלווה. אם הוא סתם אזרח או באמת איש פלמ"ח לוחם. (ראה בסיפרי "נעורים עד תום").
אז לא ידענו, או אולי לא חשבנו על האפשרות שגם בתוך הרעות הזו, בתוך אחוות הלוחמים הזו, בתוך הקולקטיב הקדוש הזה קיימות אהבות אישיות, ישנן שנאות אישיות. קיימת תחרות על מקום בהייררכיה החברתית, על מעמד גבוה יותר או נמוך יותר. לא ידענו ולא האמנו כי דברים שכאלה קיימים ושהם יכולים לשבש את מהלך החיים בצל הסכנה ולגרום לסכנות בתוך החיים האלה בלב הסכנות. אולם הסתבר כי היו גם היו. אולי התחרות הזו היתה הבסיס למושג "אחריי", אולי זה הדחף ללכת בראש, להוביל את אלה הבאים בעקבותיך.
לעולם לא נדע, אם כי היינו רוצים מאוד לדעת, האם האנשים היחידים הם שיצרו אווירה מיוחדת של הליכה בראש, או שהיתה אווירה מיוחדת שגרמה לאנשים מסויימים לקום ולצאת לפני המחנה. ברור כי גורם מכריע בתופעות אלה הוא קיום יצר מנהיגות, אולם לא פעם ראינו תכונות שכאלה אצל אנשים, אמנם בודדים שאותה אווירה יוצרת אצלם דחף אישי לקום ולעשות מעשה גם אם אין בו אלמנט של מנהיגות, אלא צורך נפשי של אדם להוכיח לעצמו ו/או גם לאחרים את יכולתו לעשות מעשים שיש בהם קושי ואפילו סיכון עד לסכנת חיים. על מנת שתופעה כזה תתקיים יש צורך בכמה אלמנטים:
* הכרה בצורך קריטי בעשיית מעשה.
*אמונה אישית חזקה מאוד של האדם ביכולתו לעשות את המעשה הנדרש.
*תעוזה לקום ולנסות לבצע את המעשה גם אם קיימת אפשרות שהמעשה ייכשל.
*להכיר בכל המעצורים והסכנות, כולל סכנת חיים, הכרוכות הן בנסיון, ויותר מכך בעצם עשיית המעשה. *תעוזה לקום ולעשות את המעשה בפועל.
*ומעל לכל אמונה ותעוזה והכרה שהצלחת המעשה תהיה "כדאית" ושתועלתה תהיה בעלת ערך כל כך גבוה, עד שמחיר הכרוך בעשייה יהיה כדאי בכל מקרה, כולל אפילו כישלון, אם הכשלון הזה יהיה בסיס להצלחה בעתיד.
מבלי להרחיב יתר על המידה, אני מניח כי מערכת השיקולים והחישובים האלה קדמה למעשה אותו אני עומד להעלות.
על דרך בורמה כבר נכתב ונאמר רבות. על מלחמת העצמאות או השחרור כבר נאמר המון ונכתב בלי סוף. אין זה אומר שכבר נאמר הכול ואין זה אומר שלא צריך להמשיך ולחקור ולומר ולכתוב. צריך גם צריך להמשיך, כי מסתבר שמלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו אחריה היו רק קרבות במלחמה הגדולה, הארוכה; שעצמאות ישראל עוד רחוקה ומי יודע אם ומתי תיגמר המלחמה עליה.
כל הדברים האלה הם גדולים ועצומים ואני, כאן, רוצה להתייחס רק לאותו "רגע היסטורי" שנמשך על פני ימים מספר שבין המלחמה על הדרך לירושלים, שעשתה את ירושלים, בירת מדינת ישראל, לכזו, לבין אותו מסע מתמיה שהפך בין-לילה את ירושלים מעיר נצורה, רעבה וצמאה לעיר "משוחררת". שנמצאה דרך, אמנם צרה כעורק, שדרכה אפשר לספק לעיר את המעט הנדרש כדי לשמור אותה בחיים, להאכיל אותה ולהרוויח את הזמן הדרוש כדי שבעתיד תהיה עיר חצי נורמלית ושהחצי הזה יהיה מספיק לעשות אותה לעיר הבירה של מדינת ישראל.
היו אלה ימים של "בדרך", הגדרה שענתה על כל מרכיב אפשרי: מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת, היא הייתה "מדינה שבדרך". צבא ההגנה לישראל - צה"ל, עוד לא היה קיים, הוא היה "צבא שבדרך". דרך המלך לירושלים פסקה מלהיות "דרך המלך" כי הייתה נתונה תחת קרבות בלתי פוסקים בין היהודים, או הישוב היהודי?שרצה להשאיר את הדרך פתוחה כדי להבטיח שירושלים תישאר עיר יהודית אשר בסוף הדרך תהיה לבירת מדינת היהודים, שהיתה מדינת ישראל "שבדרך"?לבין הערבים שהטילו עליה מצור, משום שלא עלה בידם לכבוש אותה. המצור שלהם היה אמור למוטט את ירושלים כדי שתהיה בעתיד עיר הבירה של המדינה הערבית שבדרך - "פלשתין", "מדינה שבדרך" לערבים שחיו בטריטוריה ממערב לירדן, שהיו ה"עם הפלשתיני שבדרך".
המלחמה על ירושלים לא התחילה עם תחילת מלחמת העצמאות. היא התחילה הרבה ימים לפני כן. באופייה, היתה המשך לדרך הלחימה של ערביי ארץ-ישראל בתנועה הציונית ובמי שנכנה אותם כאן "אנשי היישוב היהודי בארץ-ישראל" עוד מימי מה שנקרא "פרעות" או "מאורעות". מלחמה זו באה לידי ביטוי בעיקר בתקיפה של דרכי התחבורה. אלה איפשרו לישוב היהודי לשמור על קיומו שהיה, במידה זו או אחרת, בנוי על הקמה של ישובים בודדים במרחבי שטחה של ארץ ישראל. הדבר נעשה מתוך ראיה מדינית מרחיקת- ראות שכאשר יקום חזון ארץ ישראל?מדינה יהודית עצמאית?ייקבעו גבולות המדינה בהתאם למקומות הישובים היהודיים.
ייתכן וצורת הלחימה של הערבים נסמכה על הכרת ה"אופי היהודי" כפי שהם האמינו שהם מכירים אותו. אופי של פחדנות וכניעה מחד, ומאידך התנגדות אמונית, בעיקר של היהדות הדתית ,שהתנגדה לתפישת העולם הציונית/חילונית, וראתה בפעילות המדינית החילונית "דחיקת הקץ" שתגרום לדחיית בואו של המשיח, שרק הוא, בבואו, יביא גאולה לעם ישראל.
לאור זאת האמינו הערבים כי כל שעליהם לעשות הוא לתקוף את הפריפריה היהודית ולהרעיב את הישוב, בעיקר היישוב האזרחי. ובראש ובראשונה את היישוב היהודי בירושלים שהיא לב-ליבו של חזון תקומת העם היהודי ושובו לארץ אבותיו.
יהיה זה אירוני לומר כי על אף הקרבות הנוראיים על הדרך לירושלים לא "ניצח" אף אחד מהצדדים. עם סיום הקרבות, נותרה בעינה החסימה שחסם הלגיון הערבי בדרך הראשית שחיברה את השפלה לירושלים. איזור לטרון נשאר בשליטת הלגיון.
משער הגיא עוברת הדרך לירושלים בעמק (הגיא) שעליו סוגרים משני הצדדים רכסי הרים מיוערים. בעורף הרכסים שכנו כפרים ערביים שגבריהם היוו את הכוחות הלא סדירים שהיו חמושים ואשר באותם הימים כונו ה"כנופיות". כוחות אלה היו כפופים להנהגתו של אחד המנהיגים בעלי העוצמה הרבה בכל איזורי ההר: עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בחלקה הגבוה של העליה, במקום בו השיפועים מתונים יותר, ישבו הכפרים הערביים הגדולים יותר כגון סריס, בית מחסיר, בית סוסין, בית ג'יז ובהמשך, קרוב יותר לירושלים, הקסטל. אני מזכיר כפרים אלה, כי רק לאחר שבית ג'יז ובית סוסין נכבשו ניתן היה לפתוח את "דרך בורמה", שאליה אני רוצה להתייחס בהמשך. את הקסטל אני מזכיר משום הקושי המיוחד של כיבושו ומשום שבקרבות עליו נהרג מנהיג הכנופיות עבד אל-קאדר אל-חוסייני. למותו הייתה השפעה עצומה על המשך הקרבות על הדרך לירושלים.
מבלי להרחיב יתר על המידה, אומר כי במשך חדשי המלחמה על הדרך לירושלים שונתה טקטיקת הלחימה של הכוחות היהודיים מספר פעמים. מאחר והמטרה המרכזית היתה לאפשר קיום תחבורת אספקה של מזון לעיר הנצורה, נקבעה בתחילה טקטיקה של הצמדת המלווים/מגינים לשיירות. כשהסתבר שטקטיקה זו אינה עונה לצרכים ושהסכנה בה רבה מדי, שונתה הטקטיקה לתפיסה זמנית של המקומות המועדים לתקיפה, כאשר הכוחות נסוגים לבסיסם לאחר מעבר השיירה. שינויים אלה נבעו מהרצון לחסוך בכוחות המצומצמים, אך למעשה השיגו את ההיפך. מכיוון שהכוחות הערביים חזרו ותפסו את המקומות האלה, היה צורך לחזור ולכבוש אותם לקראת מעברה של שיירה חדשה, כך שמספר קורבנות האדם רק הלך ועלה. רק בשלב הבא הוחלט לכבוש את המשלטים והכפרים הערבים שלאורך הדרך ולהמשיך ולהחזיק בהם.
בהקשר זה אני חייב לציין שני דברים. האחד: כל תפקיד אבטחת הדרך לירושלים (בנוסף לתפקידים אחרים) הוטל על הגדודים הרביעי והחמישי של חטיבת הראל של הפלמ"ח, בתוספות קטנות של יחידות אחרות. כל זאת עד למבצעי בן-נון הראשון והשני ולמבצע יורם, שתפקידם היה כיבוש לטרון וסביבתה. במבצעים אלה השתתפה גם חטיבה שבע של גבעתי. כיבוש לטרון וסביבתה נכשל תוך אבדות איומות. והדבר השני שאותו אני רוצה לציין: המדיניות, הטקטיקה והביצוע היו שגויים במקרים רבים וזאת, לדעתי, בגלל שיקולים מדיניים/פוליטיים שגויים מחד וחוסר ציוד מתאים ומספק מאידך.
כאמור, מבצעי בן-נון ויורם נכשלו. לטרון וסביבתה נשארו בשליטת הלגיון הערבי, ובכך הושלם המצור על ירושלים.
היו שחשבו כי ימיה של ירושלים ספורים, ושהשילוב של חוסר המזון והמים וההפגזות הבלתי פוסקות (בעיקר מנבי-סמואל) יחד עם חוסר כוחות לוחמים מקומיים והתדלדלות כוחות הפלמ"ח, שאיבד מלוחמיו בהרוגים ופצועים במספרים חסרי תקדים, לא יצליחו להציל את העיר ולמנוע את נפילתה בידי כוחות הלגיון הערבי בסיוע כוחות מקומיים בלתי סדירים.
לא קשה היה להעריך מה יהיו ההשלכות של נפילת ירושלים על המשך מלחמת העצמאות ועל עצם הקמתה של מדינת ישראל. אז ברור היה כי במקרה שכזה יאבד הכלח על הקמתה של המדינה. (כדאי לחשוב על אפשרות שכזו גם בימים אלה, גם אם מדובר אפילו רק על אובדן חלק מהעיר.) ברור היה ההכרח למצוא דרך להסיר או לשבור את המצור.
ברור היה כי יש למצוא דרך חילופית ובמהירות. אני לא יודע עד כמה היתה מציאת "דרך בורמה" החלטה של קובעי המדיניות. עד כמה שאפשר לדעת מהכתובים, היתה זו, כנראה, החלטה של גורמי הפלמ"ח הלוחמים במקום, כלומר אנשי חטיבת הראל, ולא ברור מי מהפיקוד של החטיבה ובאיזה רמה היו אלה שיצאו למצוא את הפיתרון.
יתרונו של הפלמ"ח, יש אומרים שגם חסרונו, היה הגמישות של מסגרותיו הצבאיות. פעמים רבות היו הרעות, ההיכרות האישית, האמון ההדדי, חזקים יותר מכל תוארים, דרגות, או פקודות. מעבר לכך היתה חזקה עד מאוד הרגשת השליחות. ' קראו לי ואלך ', 'החובה קוראת לי', לא היו סתם אמירות. הן היו לב העניין, הן היו נפש השרות ההתנדבותי, הן היו הבסיס לעוז הרוח, לחכמת המעשה. התעוזה הזו לקום ולעשות היא ששלחה בלילות של חודש מאי 1948 את האנשים לצאת ולחפש את הדרך האלטרנטיבית שתשחרר את ירושלים מהמצור שהוטל עליה, מצור שהיה אמור להביא לנפילתה. זה המצור שהיה אמור להביא לכניעתה ול"מותה" כעיר יהודית ישראלית, כבירת המדינה היהודית שבדרך.
אינני יודע אם היתה זו תוצאה של תאום מוקדם או לא. הצד האחד אומר כי יצר קשר מוקדם. הצד השני אומר כי לא היה ולא נברא. יהיה זה כך או כך, לקורות אותו הלילה זה לא משנה. היו כבר לילות קודמים בהם יצאו אנשים לעבור את הדרך ולחבור אל הכוחות שהיו מוצבים בחולדה. היו אלה אנשים אמיצים, ותהיה הסיבה ללכתם אשר תהיה, שהלכו ברגל, שלקחו את הסיכון ללכת באותה 'הדרך לא דרך' כדי להגיע מקרית ענבים, בה היו חלק מכוחות הפלמ"ח, אל חולדה, בה היה החלק האחר של כוחות הפלמ"ח. ובכך יצרו תקדים המוכיח כי ישנה דרך לעבור בהליכה רגלית מירושלים הנצורה אל השפלה. היתה זו דרך לענות לצרכים אישיים, אולם לא היה בכך לענות על צרכיה של עיר שלימה.
ברור היה לכל מי שעסק בענין כי על מנת לענות לצרכיה של ירושלים יש למצוא או להכשיר דרך בה יוכלו לעבור כלי רכב. לא נדע מי באמת הגה את הרעיון, לא נדע אם כבר בשלב זה נתגלעו חילוקי דעות בין ה"עדים" שיש להתייחס ל"עדויותיהם" בזהירות. מכל מקום נראה כי ב-1948 . 5 . 29 או 28 בו נעשו הניסיונות הראשונים לפתוח נתיב (בכוונה אינני משתמש במילים "לפרוץ דרך") שיעקוף את מספר הקילומטרים שהפרידו בין האיזור המזרחי שהיה בשליטת הפלמ"ח לאיזור המערבי שהיה גם הוא בשליטת הפלמ"ח. בין איזורים אלה מפריד האיזור שסביב לטרון שהיה בשליטת הליגיון הערבי והיווה את חסימת הדרך מהשפלה לירושלים.
בין אם היה תיאום, כאמור, בין אנשי חולדה לבין אנשי ירושלים (קרית ענבים), ובין אם לא, יצאו באותו הלילה שני ג'יפים, אחד מכל כיוון, במטרה למצוא מעבר שיתאים למעבר כלי רכב. היות וזו היתה המטרה וזה היה הצורך, אפשר להתייחס למעבר להולכי רגל כלא-רלוונטי, אם כי גם הוא ראוי להערכה ולו מכיוון שדרכם היתה בכוון הנכון ש"הדריך" את מחפשי הדרך שבאו בעיקבותיהם.
על קורות אותו הלילה ישנן לפחות שתי גרסאות על איך עברו ומי עברו, אולם דבר אחד ברור לפי שתי הגרסאות: בג'יפ שירד מירושלים נסעו אליהו סלע (רעננה) שהיה קצין המבצעים של הגדוד הרביעי. עוד כמה פלמ"חניקים שהצטרפו, מכיוון שהיו טרמפיסטים. אף אחד לא יודע מי הם ולמה הצטרפו. נהג הג'יפ היה אברהם שוטלנד -חן קצין הרכב של הגדוד שהיה חבר קיבוץ עין חרוד. הג'יפ הצליח לעבור את הדרך והתחבר אל הכוחות שהיו במערב.
מנגד, יצא מחולדה ג'יפ אחר ועליו עמוס חורב וגבריאל רפופורט (גברוש). לפי עדות שאביא מאוחר יותר מזכיר דווקא גברוש כי היה גם נהג, שנשאר אלמוני, ולא היה זה הוא, גברוש, שנהג בג'יפ. לפי עדותו, נכשל נסיונם לעבור בלילה הראשון. בלילה שלמחרת נעשה נסיון נוסף, אך גם הוא נכשל. בעת שגברוש ועמוס חורב נרדמו בדרך לאגור כח, הגיע וכמעט עלה עליהם הג'יפ שבא מירושלים, נהוג בידיו של אברהם חן. ובהתאם למסורת העדויות/הסיפורים/צ'יזבאטים, היו עימו עוד 11 אנשים שיותר מאשר נסעו בג'יפ, נשאו אוחו על כפיים. (עדות אחרת מדברת על תשעה אנשים אחרים).
על מנת לקבל את הרושם שהיה לדברים אביא כאן ציטוט מספר הפלמ"ח. אקדים ואומר כי הספר ראה אור בשנת 1955 - תשט"ו (כלומר מספר שנים מועטות מאז אירעו הדברים וזמן "קצר מאוד" יחסית לעדויות אחרות). עוד אוסיף ואומר כי בהתאם לרוח הזמן ולאופי אנשי הפלמ"ח, הרי שבדרך כלל עבר תיאור העובדות מרגע שנעשה המעשה והיה לסיפורים שסופרו באהלי הפלמ"ח. מרגע שיצאו לסוב סביב המדורות היו הסיפורים לצ'יזבאטים, ולא פעם המרחק בין המציאות לצ'יזבאט היה כמרחק מזרח ממערב, אם כי אפשר לומר שבחינה מדוקדקת היתה מגלה כמעט תמיד את העובדות האמיתיות המסתתרות פה ושם בתוך הטקסט.
"...המפקד עמוס [חורב] ועמיתו [גברוש] ויתרו על מנוחת-צהרים. היו מסיירים ובודקים את השבילים שמתחת לבית-ג'יז בואכה בית-סוסין והלאה. לאים היו מן הלילה הקודם מלהטי חמה של יום, שרוטים וחבולים, אבל צורת הדרך נתחוורה להם יותר ויותר. שוב ידעו היכן אפשר לנחות בג'יפים, היכן יש להימנע מלהיכנס. ירד עליהם הערב ועדיין סובבו בשטחים, בוררים משעולים, בפרשות של נתיבות צאן וחמור.
...ג'יפ קפץ בתוך אבק ועלטה עם שניים שותקים [אליהו סלע-רעננה ואברהם שוטלנד-חן] ומצומצמי עיניים. המשונה שבדבר היה - חרטומו של הג'יפ מופנה כלפי חולדה וגחונו מירושלים בא. ליד הנהג [אברהם שוטלנד-חן] ישב אותו רעננה, שאישר בחצי-פה את הליכתו הראשונה של פקודו אל השפלה. "אם הוא הגיע ברגל - אגיע אני בג'יפ". הרהר ועשה. וכבר עברו את החלקים הקשים של הלא-דרך, עברו ותמהו קצת על עצמם, על עצמותיהם, שעדיין שלמות הן, ועל הג'יפ, שלא בגד בכל הניסיונות והמבחנים.
"בית-ג'יז!" - חייך הנהג, - כאן למעלה, מכאן - זה כלום, הגענו!"
רעננה הביט בו באהבה. נזהר שהלה לא יקלוט עיניים אלה. "עוד מעט בוקר", אמר וקנח פניו בשרוולו.
"תראה!" - נפתע. - "סלע או אדם?" שלח אצבעו קדימה, נכחם.
משכו וקרבו והג'יפ רועש. פתע גח הגוש ונחצה בבהלה לשניים. הג'יפ עצר בחריקה והשניים ניסוטו מפניו לצדדים. משמע - בני אדם!
חלק אחד של הגוש שנחצה אמר בהתרגשות: "ג'יפ!"
"אני צוללת אם זה לא רעננה!" זעק השני.
"חברה!.."
"אהלאן! מירושלים? מירושלים?!!"
"ועוד איך!"
"הצלחתם להגיע עם הג'יפ?"
"אני", - אומר רעננה - "הצלחתי להיאחז ולא לפרוח מהמושב, אבל הנהג הזה [א.ח.] ימח שמו!.. שיחיה עד מאה ועשרים!"
קטע זה מובא מתוך ספר הפלמ"ח, כרך שני, שראה אור בשנת תשט"ו 1955; כלומר שנים מועטות לאחר גמר מלחמת העצמאות. הכותב הוא מ. תלמי, ואני מניח כי מדובר במנחם תלמי. כאמור, באותם הימים היה כל תיעוד הופך במהרה להיות סיפור וברוח הזמן היה הסיפור מתגלגל מיד להיות צ'יזבאט. אולם גם כאן אין קושי לאתר את העובדות:
הג'יפ יצא מירושלים (קרית ענבים?) לבחון דרך מעבר שתקשר את ירושלים הנצורה עם השפלה. היזמה יצאה כנראה מאליהו סלע (רעננה), שהיה קצין המבצעים של חטיבת הראל. נהג הג'יפ היה אברהם שוטלנד- חן, שהיה קצין הרכב של החטיבה (או קצין הרכב של הגדוד הרביעי שמפקדו - יוספל'ה טבנקין, כמו אברהם, חבר קיבוץ עין חרוד, לימים, לאחר הפילוג, קיבוץ עין חרוד מאוחד). אליהם, לפי העדויות, הצטרפו עוד אנשים ששמותיהם לא מוזכרים, שהיו אולי סיירים ואולי סתם נספחים שהיה להם צורך לרדת לשפלה.
לאחר שעלה בידיהם לעבור את מכשולי הדרך, שלא היתה קיימת, ולהגיע לשטח שהיה בשליטת יחידות הפלמ"ח שהיו בשפלה (חולדה), פגשו בדרכם בעמוס חורב ו"בעמיתו" גברוש, שניהם קצינים, שישנו בשטח לאחר יום מייגע בו ניסו הם למצוא דרך מעבר שתקשר את השפלה עם ירושלים הנצורה. היה זה נסיונם השני, לאחר שנסיון קודם לעבור בדרך כל שהיא ולהעביר בה שיירת ג'יפים עמוסי אספקה ונשק לירושלים נכשל עקב התהפכות אחד הג'יפים.
אם נקבל את הסיפור הזה כעדות ואת הפרטים כעובדות, וישנן עדויות אחרות התומכות בכך, ונייחס את הדברים לוויכוח המריר שהתעורר לאחר מכן ובמשך שנים רבות עד עצם הימים האלה, הרי שכלי הרכב הראשון שעבר בנסיעה את מה שהיה ל"דרך בורמה" היה הג'יפ שהיה נהוג על ידי אברהם שוטלנד- חן.
אין הדברים באים לגרוע מחלקם בעשייה של כל האחרים שתרמו להיווצרותה של "דרך בורמה". כל שיש בהם הוא לקבוע כי האדם הראשון שעבר ב נ ה י ג ה את הדרך-לא-דרך היה אברהם שוטלנד-חן שהיה חבר קיבוץ עין חרוד, מכונאי בחסד ונהג בעל ידי זהב.
שנים רבות היתה הדרך נטושה בשולי ההרים, כמו גם בשולי המאורעות ובשולי העניין של החברה הישראלית. מפעם לפעם נגררו אליה קבוצות של ילדים, לעמוד משמימים ולהקשיב באין ברירה לדבריהם של מדריכים מקצועיים של "בית ספר שדה". מפעם לפעם עמדו שם וותיקי קרבות וסיפרו, מי בדמע ומי בשחוק, על אותם ימים בהם היו הם גיבורי המציאות, לפחות בעיני עצמם, עד שהפכו להיות טרחנים, מספרי צ'יזבאטים.
במשך כל השנים הללו פנו כל אלה שהיה להם חלק ב"לידת" הדרך איש איש לדרכו. היחיד, שמייד לאחר התווית הנתיב הראשון בגלגלי הג'יפ הראשון, המשיך לפעול לשיפור הדרך והתאמתה לשימוש אינטנסיבי יותר שיענה על צרכיה של ירושלים, היה גברוש. מעורבותו היתה כל כך אינטנסיבית עד כי היו שקראו לדרך: "דרך הגברושים" ומכאן גם הטעות, המיקרית או המכוונת, המייחסת לו את "פריצת" הדרך.
את עבודת הסלילה והשיפור/שיפוץ עשו בתחילה בעבודת ידיים פלמ"חניקים מגוייסים ואזרחים מירושלים, ולאחר מכן, את עבודת המיכון הכבד עשתה חטיבה שבע, ומכאן היו גם מי שקראו לדרך על שם החטיבה.
גם ההולכים ברגל תבעו לעצמם זכות ראשונים, זכות שבהחלט צריך שתהיה שמורה להם. אולם ההבחנה חייבת להיעשות: הם ועוד אחרים, שאינם מייחסים לעצמם כל זכות, הלכו ברגל. אין ספק שהליכתם עזרה בהתוויית כיוון הדרך היורדת מההר לשפלה, אולם, הכוונה היתה למצוא אלטרנטיבה לכביש הראשי העולה לירושלים, מכיוון שהליכה רגלית לא היתה יכולה להמציא פתרון למצור על העיר.
נכון הוא כי גם מסלול נסיעת הג'יפ אינו חופף בדיוק את המסלול בו עוברת, בפועל, דרך בורמה, אך היתה זו ההוכחה המעשית שהדבר אפשרי, ושזה התוואי האפשרי ביותר.
קצרה, שולית, זמנית, היתה הדרך. איש לא טרח לכסות את פניה בשכבת אספלט. צמחיית פרא גדלה בשוליה. פה ושם ניסתה הצמחיה להחזיר לעצמה את שלקחה ממנה הדרך. ארבעים שנה עברו. והנה, לקראת חגיגות הארבעים למדינה ויום ירושלים החליטו בקרן הקיימת לחדש את ימיה כקדם. הדרך נוקתה ונפתחה מחדש. נמצא גם הפקיד, או הפונקציונר שהיה אחראי לכך, אך הוא, כדרכם של פקידים ופונקציונרים, לא ממש טרח לחקור את ראשית ימיה. לטכס הפתיחה הוזמנו שלושת הולכי הרגל שהליכתם קדמה לפתיחת הדרך הראשונה וכן הוזמן גברוש. אם אינני טועה, אברהם שוטלנד-חן לא הוזמן, אליהו סלע, רעננה, לא הוזמן, או שהוזמנו וסרבו לבוא.
אולי לא היו צריכים להיות שם "פצעים". אולי גם לא היו צריכות להיות שם "צלקות". אולם מסתבר שהיו!
הפתיחה המחודשת, החגיגית, פתחה את הפצעים העלומים שחלקם לא ניגלו מעולם וחלקם כוסו בגלדים דקים. דומה כי גורלם של חלק מהאנשים לא היה שונה מחלקה של הדרך. שכוחים היו! כנהוג לומר בימים ההם: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.
חיים גורי, בשירו האל-מותי "באב אל וואד" לא קרא לדרך בורמה כפי שקרא לאחותה הבכירה. היא היתה אלטרנטיבה. היא היתה רק ממלאת-מקום.
"...באב אל וואד, לנצח זכור-נא את שמותינו....
..
זה אשר ילך בדרך שהלכנו,
אל ישכח אותנו, אותנו?באב אל וואד"
הוא לא קרא לה וגם אחרים לא קראו לה! זה עשרות שנים שהיא מוטלת כך, כובשת את פניה באדמה. נשכחת אבל זוכרת. לא את השמות שאותם לא ידעה מעולם. היא זוכרת עיניים החודרות את העלטה של סוף חודש מאי כשירח חסר רק גילה את פניו מעל לרכסי ההרים. היא זוכרת לחישת קללה לאחר גניחת כאב. היא זוכרת את האחד שעיניו הכהות בולשות למצוא בחשיכה מעבר בין הסלעים. היא זוכרת את ידיו האוחזות בהגה הג'יפ למצא אחיזה לגלגליו החורקים לחרוץ באדמת בתוליה קולי ראשון. כן, היא זוכרת, תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. והיא יודעת, כי גם הוא זוכר. כן, עד יומם האחרון הם יזכרו.
ובלילות הקיץ היא מדליקה בשוליה פרחי צלף זוהרים בחשיכה כנרות זיכרון להרוגים שהקיזו את דמם על סלעי באב אל וואד, לניספים שהרוו בדמם את המישורים המקיפים את לטרון. נרות הזוהרים בלילה ונובלים/כבים ביום, לזכר המתים על פתיחת הדרך לירושלים, שבמותם חייבו את קיומה. היא יודעת כי לאחותה הבכירה אין את הזמן ואת הכוח לזכור את מאות הנופלים על שיחרורה. אולי גם את שמה, "באב אל וואד", אין היא זוכרת עוד, כי מזה שנים רבות היא מכירה את עצמה ועוד מיליוני בני אדם מכירים אותה כ"שער הגיא".
אבל אל יטעו הטועים לחשוב ש"בורמה" היא פה. "בורמה" היא רק כינוי. "בורמה" היא ארץ רחוקה וכאן, כאן ארץ ישראל. ויעידו שיחי הטיון המבשמים את האויר.
לצורך גיבוש הדברים, השתמשתי בכתובים ובדברי הכותבים הבאים:
"ספר הפלמ"ח", כרך שני.
"הראל- הקרב על ירושלים".
"ספר לוחמי גדוד 'הפורצים' ".
"תשעה קבין".
חיים גורי
אלי אשד
עיתונות:
ישראל זמיר
סימה קדמון
בני מוריס
"הדף הירוק"
יומן עין חרוד-מאוחד
איזה דפני-שדה: סיכום ראיון
חוברת זיכרון ביום השלושים למותו של אברהם שוטלנד-חן
אחד מההולכים הראשונים ביקש לא לדבר על הנושא, וסיבותיו איתו.
