אל השבט 

פעם, כשהייתי צעיר יותר ותמים יותר, האמנתי בעליונות המוסרית של הדת היהודית. היו כמובן דברים שהטרידו אותי אפילו אז, אך הצלחתי להתעלם מהם. מדי פעם, כשקראתי מחדש את תוכחות נביאינו וזעמם על הנובו-רישים ו"כהני" הדת של זמנם מצד אחד, וההתעללויות בזקנים ובעניים מצד שני - דברים שנכתבו אלפי שנים לפני מרקס ואנגלס - ידעתי שהתעלות כזאת היא מתנה שלא זוכים בה לעתים קרובות.

ואז "ניצחנו" במלחמת ששת הימים. זכינו בטריטוריה נוספת, ויחד עימה במיליוני שואבי מים וחוטבי עצים. לניצחון היו השלכות רבות: ישראלים רבים לקו במכת שמש מתמשכת, שגרמה להם להאמין שהניצחון במלחמה היה נס משמיים בקנה מידה תנ"כי שהחזיר לתושבי המדינה המיוסרת את הנחלה שציווה להם ה'. אחרים התפעלו כל כך מהניצחון והמירו דתם (הדתיים קראו לכך "חזרה בתשובה"). אמונה זו הביאה כמובן לבעיה שטרם נפתרה, דהיינו מה לעשות עם שואבי המים וחוטבי העצים, אך כפי שאומרת המימרה העממית, אלוהים גדול.

הבעיה, כמובן, היא שהאל היהודי הוא לגמרי לא גדול. בנסיונם להצדיק את הכיבוש המתמשך ואת שוד האדמות מהערבים, הפכו תומכי הכיבוש - דתיים וחילונים גם יחד - את ה' לאל שבטי שאין לו שום עניין במתרחש בעולם או בכל עם אחר. הוא אל השבט היהודי, ולא אלוה אוניברסלי, וכאל השבט הוא רוצה להגדיל את נחלת השבט בכל מחיר. את זעקת הנגזלים אין הוא שומע, כי הוא האל שלנו, ולא שלהם. הם יכולים ללכת ולהתלונן בפני אללה או בפני ג'יזוס.

אז מה ניתן להגיד היום לנביאי ישראל? רבותיי, דבר לא השתנה. כהני הדת מושחתים, הממשלה והציבור מתעללים בזקנים ובשכבות העוני. הנובו-רישים ממשיכים להתעשר על חשבון הציבור, ואנו ממשיכים להרוג בגר היושב בתוכנו. ואלוהים? הוא מצטמצם ונעלם. אותו אל ששאף פעם להיות אלוהי עולם ומלואו הוא עכשיו האל של מדינה זעירה השוכנת על חופי הים התיכון. הוא החל את חייו כאל משפחתי, ויתכן שיסיים את הקריירה שלו כאל משפחתי.