שנה, כשחזרתי למקום, נדהמתי למראה הרחובות הצרים והבתים הקטנים. הכל
נעשה קטן. ננסי כמעט. דוגמא לרושם ראשון שיוצר הטעיה. הפעם מסיבות של גיל.
בזמן שירותי בצבא, הסבירו לי מספר בעלי ניסיון מה לעשות במקרה ש.. התחושה בצבא הייתה שכל האפשרויות נלקחו בחשבון. המיתוס היה: לצבא ישנן תשובות
לכל מצב. וגם אם תהיה הפתעה, ישנה עבורה תשובה ניצחת, תוכנית מגרה. בעלי
הניסיון נתנו מספר המחשות לדבריהם (לדוגמא, אם המצרים ינסו לחצות, נדליק
את התעלה), ואני התמים חשבתי בהערצה על המוחות החריפים שמצויים בצבא.
ככל שחלפו השנים התברר לי שישנן אמנם תוכניות מגרה אך איש לא מעדכן אותן.
ובעת מבחן אין קשר בין התוכנית למציאות. הבדלים בין תדמית ומיתוס לבין
המציאות. דוגמא אופיינית להתפכחות שלי מהאשליה.
במשך חיי בישראל, הזדמן לי לחוות, באקטואליה הארצית, תקלות ומחדלים
שאירעו במדינה. בכל פעם, הוקמה ועדת בדיקה או חקירה כדי לבדוק איך קרה
האסון האחרון. מדוע לא היינו מוכנים למרות שהכל היה צפוי, והכתובת הייתה על
הקיר, ברורה ובולטת. היו גם ועדות שהמלצותיהן התקבלו אך משום מה לא בוצעו.
מדהימה במיוחד הייתה התופעה של מחדלים שחזרו על עצמם. היה מחדל. נחקר.
נאמר שהופקו לקחים. חלפו מספר שנים והמחדל - חזר על עצמו.
שוב מצאתי את עצמי כותב (לשלטונות) ומעיר על תופעות שהבחנתי בהן וביקשתי
לתקן אותן. נהגתי לשאול את עצמי שאלה בסיסית: האם אני מחפש איזו שהיא
שלימות (שידוע שאין סיכוי שתתרחש), או שאני מחפש אחר היערכות סבירה,
תכנון סביר, רמת שירות סבירה?
אני מאמין שהמילה סבירות היא המכנה המשותף שאני מחפש.
כדי להתמקד בתכלית, הנה מקבץ חלקי של שאלות אלמנטאריות, אליכם הקוראים.
האם חלק מתפקידה של המדינה שלנו מבוסס על כך שעליה לוודא ש..
1. אף אזרח לא ירעב, ולכל אזרח יהיה מקום מגורים שיאפשר חיים סבירים.
2. כל נכה או מוגבל, שנתוניו ידועים למדינה ואמצעיו חסרים, יקבל רמת הכנסה
מינימאלית שתאפשר לו לחיות בכבוד.
3. כל אזרח יקבל שירות רפואי, לפי צרכיו ולפי יכולתו.
4. כל מי שרוצה ללמוד, בתקופות גיל מוגדרות, יקבל רמת השכלה טובה.
5. רמת הביטחון שיקבל כל אזרח תהיה גבוהה, מפני איומים חיצוניים ופנימיים.
בהנחה שאתם סבורים שהתשובה לשאלות אלה ברורה וחיובית, האם לדעתכם המדינה שלנו אמנם מבצעת את תפקידה?
לדעתי, התשובה שלילית. ועוד לא דיברתי על תשתיות (מים, חשמל, תחבורה ועוד)
או על יחס לאזרח במערכת המשפט, הבריאות וגורמי השלטון למיניהם.
בדרך כלל עונים לי שהכל נעוץ בתקציב. אין מספיק כסף לתת את מה שצריך.
אינני מקבל זאת. הבעיה העיקרית מתחילה בחוסר תכנון, וממשיכה ביכולת ביצוע
לקויה, סדר קדימות שגוי, וחוסר פתיחות. העובדות מצויות לפני כולנו אך הנבחרים
שלנו לא מצליחים לבצע את העבודה.
בישראל הוקמו הרבה חברות ומפעלים מפוארים שמשמשים מקור גאווה והכנסה
ברמה עולמית. יש לנו מוניטין של אנשים חריפים, בעלי יוזמה ותושייה שיודעים
לבצע עבודה מעולה ולהנהיג צוות עובדים. משום מה, אנשים מוכשרים אלה לא
מגיעים לניהול המדינה. הם מרחיקים את עצמם מתפקידים אלה. משום מה,
המדינה שלנו מתנהלת יותר ויותר באופן מאולתר, פחות יוזמה ויותר תגובה
לאירועים שקרו כבר. הבירוקרטיה הישראלית הגיעה לרמה של סחבת לאורך
שנים רבות.
הפירגון אצל הנבחרים מינימאלי והתחושה היא שאדוני הציבור (לא חלילה משרתי
הציבור) עוסקים במלחמות תדמית על מעמדם והאגו האישי שלהם ושכחו את
הלקוחות שלהם - הציבור.
הדבר המפליא הוא שאין מדובר בממשלה אחת שאולי שגתה או התרשלה. בממוצע,
כל שלוש שנים ישנן בחירות במדינה ונבחרת חדשה כובשת את השלטון. אך
הטיפול באותן שאלות שרשמתי למעלה לא נפתר. להיפך, הוא מחריף.
התוצאה, חלק מהבעיות שלא טופלו הופכות במשך הזמן למוקדי אסון. ובנוסף,
הולכת וגוברת התלישות בין האזרח לשלטון. חוסר הכישרון והעיסוק העצמי של הנבחרים נראה לחלק ניכר מהציבור כתכונה קבועה של הנבחרים. האזרח מתחיל
להאמין שמדובר במחלה כרונית. חשוכת מרפא.
קל להתכנס למצב של ציניות. לומר בטון מלגלג: "אמרתי לכם", או "מושחתים".
לא להתפלא שכל פעילות שצריכה להתבצע בדרך הגיונית, נעשית תמיד באופן שגוי
או לא נעשית בכלל. בעיניי, זוהי שגיאה.
קשה יותר לא לוותר. לבקר את הנעשה ולדרוש לשפר. לעשות את הדבר הנכון.
זה נחשב לעבודה סיזיפית. להתערבות ללא צורך. ביקורת מתמשכת מתקבלת אצל רבים כדבר שלילי. ומי שמביע אותה נחשב ל"מחולל מהומות". ולעיתים קרובות פשוט מתעלמים ממנו.
הפיתרונות מצויים אצל הנהגת הנבחרים. אצל ראש הממשלה. לבטח הוא מבין כבר שהתפקיד של ראש הממשלה - הוא התפקיד הקשה ביותר לביצוע. הוא צריך להחליט שהוא מוכן להרים את הכפפה ולהנהיג את ממשלתו. ממש כמו הנהלה של חברה ציבורית גדולה. לצורך זאת נדרש למנות אנשים מקצועיים לתפקידי תכנון וביצוע (ולא עקב שיקולים מפלגתיים). נדרש למפות את טבלת המשימות בכל משרד ולקבוע סדר קדימויות. לבטח זה נעשה גם כיום. מה שלא נעשה זה לקבוע באופן פומבי את המשימות ולתת להם לוחות זמנים לביצוע. הפומביות פירושה שיחה תקופתית קבועה עם הציבור בתקשורת שם יפורטו המשימות והנימוקים ויימסר לציבור דו"ח התקדמות. אולי שכח ראש הממשלה אבל במשטר דמוקרטי, ציבור המצביעים הוא בעל המניות של הממשלה וראש הממשלה חייב להיות אחראי בפניהם. הוא השליח שלהם.
כל כך קל לנתח את הבעיה ולהבין אותה. מדוע קשה כל כך למנהיג לבצע אותה?
המחבר מנהל בבנק מסחרי
