עשיית עושר ולא במשפט ודיני הקניין הרוחני - צמצום הלכת א.ש.י.ר / מאת עו"ד נילי שגיא
בתי המשפט בישראל, הכירו זה מכבר בכך שפרקטיקה של תחרות בלתי הוגנת יכולה לבסס את "היסוד הנוסף" הדרוש לשם הוכחה כי ההתעשרות היא שלא עפ"י זכות שבדין גם במסגרת סכסוך שעניינו קניין רוחני (פסק הדין המנחה שלאחריו התקבלו פסקי דין רבים דומים, היה רע"א א.ש.י.ר ). בכך שינו בתי המשפט מהגבולות ומהאיזונים המסורתיים המקובלים בדיני הקניין הרוחני; מחד הרצון לתמרץ ממציאים ויוצרים (ולעודד בכך יצירה והתפתחות מדעית וטכנולוגית), מאידך, הרצון לשמור על מסחר חופשי, תחרות חופשית שתבטיח פיתוח מוצרי איכות במחירים זולים, ועל חופש העיסוק (זאת בין היתר באמצעות הגבלת המונופול של בעלי הקניין הרוחני בזמן, הצבת תנאי סף של כשירות, הן פרוצדורליים, כגון, דרישת רישום (כפי שהיה בעניין א.ש.י.ר.) והן מהותיים, כגון דרישה לחדשנות, תועלת, התקדמות אמצאתית, מקוריות ויצירתיות.
מהו אותו "יסוד נוסף" שעניינו "תחרות בלתי הוגנת" בהתאם לפסיקות אלו - בעניין פלאימפורט , הצדדים היו שני המתחרים היחידים בשוק תכשירי ההדברה. בהליך קודם נטען כנגד המערערת כי הפרה פטנט על חומר כימי מדביר, והוצא נגדה גם צו מניעה זמני. הבירור המשפטי בתיק העלה כי הפטנט שניתן למשיבה היה חסר תוקף. המערערת תבעה בגין עשיית עושר ביחס לתקופה בה עמד נגדה צו המניעה, וטענה כי הדבר גרם לה להפסד לקוחות לטובת מתחרתה. בית המשפט קבע כי למערערת עומדת עילת השבה מכוחם של דיני עשיית עושר, וכי על המשיבה להשיב לה את רווחיה בתקופה בה עמד צו המניעה בתוקף, וזאת הגם שלא נמצא כל פסול בהתנהגותה של המשיבה, שהרי בית משפט הוא שנתן את צו המניעה. נראה כי בעניין זה ויתר בית המשפט על הדרישה להתעשרות "שלא כדין", שכן צו המניעה ניתן כדין, בהחלטת שופט ועל כן בתקופה בה עמד בתוקף, כל רווחיה של המשיבה על חשבון המערערת היו מכוח הצו.
ברע"א ליבוביץ , היו הצדדים מתחרים בשוק עטי הפרקר, למשיבה ניתן רשיון להפצה בלעדית של העטים בישראל מטעם היצרן בארה"ב. המערער היה משווק סיטונאי של ציוד משרדי, אשר בעבר רכש עטי פרקר מהמשיבה, החל לייבאם עצמאית (לא מהיצרן) לשם שיווקם בארץ במחירים נמוכים מאלה של המשיבה. בפסק הדין שעסק אמנם בעיקר בסוגיה של ייבוא מקביל, נפסק כי הגם שלא קיימת למשיבה זכות קניינית במוניטין (השייך ליצרן לא ליבואן) וגם לא זכות חוזית (שכן החוזה בין היבואן הבלעדי לבין היצרן עמד על כנו), התעשרות המערער באה על חשבון הציפיה של המשיבה, היבואנית הבלעדית, ליהנות מהשוק שפיתחה למוצר נשוא התחרות. לבסוף אמנם נפסק כי לנוכח שיקולים של תחרות חופשית וחופש עיסוק, אין די בקיומה של תחרות הפוגעת בציפיה לרווחים, כדי לקבוע כי מדובר בהתעשרות ש"אינה כדין", לשם כך נדרש "יסוד נוסף" (דרישה דומה לזו שבמשפט האנגלי). בפסק דין זה הוגדרו שני סוגי "יסוד נוסף" (השני הוא למעשה רשימה פתוחה):
א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה - "תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה. אין פירושה כי יכול המתחרה, בשמה ובשמו של חופש העיסוק, לעשות ככל העולה על רוחו". דוגמא להתנהגות זו, מצא כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) במקום בו מבצע מתחרה עוולה בנזיקין (כגון שקר מפגיע, גניבת עין), אולם גם במקרים בהם הוא חסר תו"ל.
ב. נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
מעניין לציין כי בנסיבות דומות הגיע בית המשפט לתוצאה שונה, כך בעניין דג פרוסט , שם הפרה המשיבה את פקודת המכס וגרמה להיצף בשוק הדגה (היתחרות במחירי היצף). נפסק כי התחרות פגעה בצפייתה של המערערת שקשרי המסחר עם לקוחותיה לא ייפגעו על ידי תחרות במחירי היצף ועל כן מדובר בהתעשרות על חשבון שוק הלקוחות שפיתחה המערערת. כאן נפסק, כי פגיעה זו בציפיה לקשרים עם הלקוחות מהווה התעשרות "שלא כדין", כאשר היסוד הנוסף שדורש כב' השופט שמגר בעניין ליבוביץ', בא על סיפוקו בכך שמדובר ב"התנהגות פסולה ובלתי הוגנת" של ייבוא עודף שנמכר במחירי היצף...". נראה כי פסק דין זה נעדר כל ניתוח כלכלי של השוק, עקומות היצע וביקוש, סיבות אחרות לירידת המחירים וכיו"ב. תמוהה גם כן, ההתעלמות מאפשרות התביעה המתאימה יותר במקרה זה לפי פקודת המכס.
בעניין סודהגל , הנתבע שהיה מנהל המכירות של התובעת, החל להתחרות במעסיקתו חודשים ספורים לאחר פרישתו מהעבודה, תוך שניצל את רשימת המפיצים הבלעדיים שלה, שכנע אותם להפר את חוזה ההפצה עמה ולמכור לו את מיכלי הסודה הריקים שברשותם, החליף את התווית שעליהם והסב אותם לשימוש בחברה שייסד, במטרה ליצור מחסור במיכלי הסודה של סודהגל ובכך ל"גנוב לה את הלקוחות". נפסק כי במעשיו פגע בציפייה של סודהגל להמשך הקשר עם לקוחותיה שכן "תחרות מסחרית כשלעצמה - גם אם היא מלווה בהפרה של הליכות המסחר המקובלות - אינה מעמידה לנפגע עילה קניינית או נזיקית...אך תחרות הפוגעת בציפייה עסקית לגיטימית של הנפגע (כגון הציפייה להמשך הקשר עם לקוחותיו) והמצמיחה למתחרה, על-חשבון הנפגע, רווח או טובת-הנאה, עשויה - בהתקיים תנאים מסוימים - להעמיד לנפגע עילת תובענה בשל עשיית עושר ולא במשפט".
בעניין א.ש.יר., הדגיש הנשיא ברק, כי הגם שהחקיקה לא הכירה ב"תחרות בלתי הוגנת" כשלעצמה, כעוולה נזיקית עצמאית, הוא נדרש לבחינתה כדין "פנימי" שעניינו השבה, ולא כדין "חיצוני", המטיל אחריות נזיקית. רטוריקה זו, מתעלמת מכך שתחרות בלתי הוגנת אינה מוכרת כעוולה בשיטתנו, ועל כן, ממילא לא מושפעת מעיגונה או העדרה של העוולה בחוק.
הביקורת העיקרית נגד פסיקות אלו, עניינה היצירתיות השיפוטית (המוגזמת לעיתים) בה נקטו בתי המשפט בכדי למצוא פתרונות שימנעו התעשרות "שלא כדין", כתוצאה מהתנהגות בלתי של מתחרים בתחום הקניין רוחני. בתוך כך נפגעה בראש ובראשונה "נחלת הכלל", כמו גם עקרונות תחרות כלכלית חופשית, שוק רעיונות משוכלל, וכמובן חופש העיסוק. מנגד, ניתן לטעון כי מה שעמד לנגד עיני בתי המשפט בפסיקות אלו, הוא הרצון לתמרץ ממציאים ויוצרים, לעודד התפתחות טכנולוגית, מדעית ותרבותית.
לאחרונה נדון בפני בית המשפט העליון ערעור חברת מרק על החלטתו של כב' השופט בנימיני בת"א (תל-אביב-יפו) 1080/05 Merck & Co. Inc ואח' נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח', תק-מח 2005(2), 3161. בהחלטה זו עושה כב' השופט בנימיני ניסיון לצמצם את השלכות הלכת א.ש.י.ר, במקרה בו התעוררה, בין היתר, השאלה האם בתקופה בה טרם ניתן פטנט על תרופה (של חברת מרק), אפשר למנוע (בצו מניעה) שיווק התרופה ע"י מתחרה חברה גנרית (טבע). כב' השופט בנימיני, כאשר הוא משתדל לאבחן את המקרה מעניין א.ש.י.ר., דחה את הבקשה למתן סעדים זמניים (ולמעשה גם את התביעה העיקרית) אותה הוא כינה בקשה לזכות במונופולין דה-פקטו באמצאה נשוא בקשה לפטנט, בטרם ניתן הפטנט. בהתאם להחלטה הענקת זכויות קנייניות בבקשה לפטנט, בטרם נדונו הליכי ההתנגדות לבקשת הפטנט, "מנוגדת לעקרונות בסיסיים של שיטת הפטנטים, ולעקרונות עליהן מושתת שוק התרופות הגנריות, ונוגדת את טובת הציבור והמדיניות המשפטית הראויה". על כן קבע כב' השופט בנימיני כי אין מקום ליתן צו מניעה ואין גם מקום ליתן סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר אין הם עולים בקנה אחד עם ההסדרים הספציפיים הקבועים בחוק הפטנטים. כאמור טרם ניתן פסק הדין בערעור לבית המשפט העליון. על אף ההחלטה המקיפה שניתנה ע"י כב' השופט בנימיני, נראה כי חסרה בה התייחסות לשאלה האם התוצאה תהיה שונה במקרה בו בסופו של דבר יינתן הפטנט, שאז ייתכן כי בתקופה שבין מועד הגשת הבקשה לפטנט (להבדיל ממועד פרסום הקיבול לפי סעיף 179 לחוק הפטנטים) ועד למתן הפטנט, ניתן יהיה לתבוע השבת רווחי המתחרה הגנרית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
גם כב' השופטת ארבל בפסק דינה בעניין ע"א 9248/03 Merck Co., Inc ואח' נ' אוניפארם בע"מ ואח', תק-על 2007(2), 1039 דחתה טענת המערערת כי קמה לה עילה לקבלת סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, במקביל לעילה מכוח חוק הפטנטים, לאחר שנמצא כי המשיבים לא הפרו את הפטנט.
לסיכום, נראה כי טרם נעשה הצמצום האחרון של הלכת א.ש.י.ר., אולם ניתן לומר כי המגמה היא להכיר בקיומה של תחרות בלתי הוגנת כמבססת את ה"יסוד הנוסף" הדרוש להוכחת התעשרות שלא כדין, רק במקרים חמורים של חוסר תום לב בהתנהלות המתחרה, כגון הטעיית לקוחות (בעיקר בתחום סימני מסחר), או כגון הגשת "התנגדות סרק" לבקשת פטנט (ואולי אף להיפך, כאשר מוגשת "בקשת סרק" למתן פטנט במטרה להנות ממחירי מונופולין על התרופה בתקופה שעד לקבלת ההתנגדות לבקשה...).
מאת: עו"ד נילי שגיא - LLM במשפט מסחרי עם התמחות בדיני קניין רוחני
***האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד ***
בתי המשפט בישראל, הכירו זה מכבר בכך שפרקטיקה של תחרות בלתי הוגנת יכולה לבסס את "היסוד הנוסף" הדרוש לשם הוכחה כי ההתעשרות היא שלא עפ"י זכות שבדין גם במסגרת סכסוך שעניינו קניין רוחני (פסק הדין המנחה שלאחריו התקבלו פסקי דין רבים דומים, היה רע"א א.ש.י.ר ). בכך שינו בתי המשפט מהגבולות ומהאיזונים המסורתיים המקובלים בדיני הקניין הרוחני; מחד הרצון לתמרץ ממציאים ויוצרים (ולעודד בכך יצירה והתפתחות מדעית וטכנולוגית), מאידך, הרצון לשמור על מסחר חופשי, תחרות חופשית שתבטיח פיתוח מוצרי איכות במחירים זולים, ועל חופש העיסוק (זאת בין היתר באמצעות הגבלת המונופול של בעלי הקניין הרוחני בזמן, הצבת תנאי סף של כשירות, הן פרוצדורליים, כגון, דרישת רישום (כפי שהיה בעניין א.ש.י.ר.) והן מהותיים, כגון דרישה לחדשנות, תועלת, התקדמות אמצאתית, מקוריות ויצירתיות.
מהו אותו "יסוד נוסף" שעניינו "תחרות בלתי הוגנת" בהתאם לפסיקות אלו - בעניין פלאימפורט , הצדדים היו שני המתחרים היחידים בשוק תכשירי ההדברה. בהליך קודם נטען כנגד המערערת כי הפרה פטנט על חומר כימי מדביר, והוצא נגדה גם צו מניעה זמני. הבירור המשפטי בתיק העלה כי הפטנט שניתן למשיבה היה חסר תוקף. המערערת תבעה בגין עשיית עושר ביחס לתקופה בה עמד נגדה צו המניעה, וטענה כי הדבר גרם לה להפסד לקוחות לטובת מתחרתה. בית המשפט קבע כי למערערת עומדת עילת השבה מכוחם של דיני עשיית עושר, וכי על המשיבה להשיב לה את רווחיה בתקופה בה עמד צו המניעה בתוקף, וזאת הגם שלא נמצא כל פסול בהתנהגותה של המשיבה, שהרי בית משפט הוא שנתן את צו המניעה. נראה כי בעניין זה ויתר בית המשפט על הדרישה להתעשרות "שלא כדין", שכן צו המניעה ניתן כדין, בהחלטת שופט ועל כן בתקופה בה עמד בתוקף, כל רווחיה של המשיבה על חשבון המערערת היו מכוח הצו.
ברע"א ליבוביץ , היו הצדדים מתחרים בשוק עטי הפרקר, למשיבה ניתן רשיון להפצה בלעדית של העטים בישראל מטעם היצרן בארה"ב. המערער היה משווק סיטונאי של ציוד משרדי, אשר בעבר רכש עטי פרקר מהמשיבה, החל לייבאם עצמאית (לא מהיצרן) לשם שיווקם בארץ במחירים נמוכים מאלה של המשיבה. בפסק הדין שעסק אמנם בעיקר בסוגיה של ייבוא מקביל, נפסק כי הגם שלא קיימת למשיבה זכות קניינית במוניטין (השייך ליצרן לא ליבואן) וגם לא זכות חוזית (שכן החוזה בין היבואן הבלעדי לבין היצרן עמד על כנו), התעשרות המערער באה על חשבון הציפיה של המשיבה, היבואנית הבלעדית, ליהנות מהשוק שפיתחה למוצר נשוא התחרות. לבסוף אמנם נפסק כי לנוכח שיקולים של תחרות חופשית וחופש עיסוק, אין די בקיומה של תחרות הפוגעת בציפיה לרווחים, כדי לקבוע כי מדובר בהתעשרות ש"אינה כדין", לשם כך נדרש "יסוד נוסף" (דרישה דומה לזו שבמשפט האנגלי). בפסק דין זה הוגדרו שני סוגי "יסוד נוסף" (השני הוא למעשה רשימה פתוחה):
א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה - "תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה. אין פירושה כי יכול המתחרה, בשמה ובשמו של חופש העיסוק, לעשות ככל העולה על רוחו". דוגמא להתנהגות זו, מצא כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) במקום בו מבצע מתחרה עוולה בנזיקין (כגון שקר מפגיע, גניבת עין), אולם גם במקרים בהם הוא חסר תו"ל.
ב. נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
מעניין לציין כי בנסיבות דומות הגיע בית המשפט לתוצאה שונה, כך בעניין דג פרוסט , שם הפרה המשיבה את פקודת המכס וגרמה להיצף בשוק הדגה (היתחרות במחירי היצף). נפסק כי התחרות פגעה בצפייתה של המערערת שקשרי המסחר עם לקוחותיה לא ייפגעו על ידי תחרות במחירי היצף ועל כן מדובר בהתעשרות על חשבון שוק הלקוחות שפיתחה המערערת. כאן נפסק, כי פגיעה זו בציפיה לקשרים עם הלקוחות מהווה התעשרות "שלא כדין", כאשר היסוד הנוסף שדורש כב' השופט שמגר בעניין ליבוביץ', בא על סיפוקו בכך שמדובר ב"התנהגות פסולה ובלתי הוגנת" של ייבוא עודף שנמכר במחירי היצף...". נראה כי פסק דין זה נעדר כל ניתוח כלכלי של השוק, עקומות היצע וביקוש, סיבות אחרות לירידת המחירים וכיו"ב. תמוהה גם כן, ההתעלמות מאפשרות התביעה המתאימה יותר במקרה זה לפי פקודת המכס.
בעניין סודהגל , הנתבע שהיה מנהל המכירות של התובעת, החל להתחרות במעסיקתו חודשים ספורים לאחר פרישתו מהעבודה, תוך שניצל את רשימת המפיצים הבלעדיים שלה, שכנע אותם להפר את חוזה ההפצה עמה ולמכור לו את מיכלי הסודה הריקים שברשותם, החליף את התווית שעליהם והסב אותם לשימוש בחברה שייסד, במטרה ליצור מחסור במיכלי הסודה של סודהגל ובכך ל"גנוב לה את הלקוחות". נפסק כי במעשיו פגע בציפייה של סודהגל להמשך הקשר עם לקוחותיה שכן "תחרות מסחרית כשלעצמה - גם אם היא מלווה בהפרה של הליכות המסחר המקובלות - אינה מעמידה לנפגע עילה קניינית או נזיקית...אך תחרות הפוגעת בציפייה עסקית לגיטימית של הנפגע (כגון הציפייה להמשך הקשר עם לקוחותיו) והמצמיחה למתחרה, על-חשבון הנפגע, רווח או טובת-הנאה, עשויה - בהתקיים תנאים מסוימים - להעמיד לנפגע עילת תובענה בשל עשיית עושר ולא במשפט".
בעניין א.ש.יר., הדגיש הנשיא ברק, כי הגם שהחקיקה לא הכירה ב"תחרות בלתי הוגנת" כשלעצמה, כעוולה נזיקית עצמאית, הוא נדרש לבחינתה כדין "פנימי" שעניינו השבה, ולא כדין "חיצוני", המטיל אחריות נזיקית. רטוריקה זו, מתעלמת מכך שתחרות בלתי הוגנת אינה מוכרת כעוולה בשיטתנו, ועל כן, ממילא לא מושפעת מעיגונה או העדרה של העוולה בחוק.
הביקורת העיקרית נגד פסיקות אלו, עניינה היצירתיות השיפוטית (המוגזמת לעיתים) בה נקטו בתי המשפט בכדי למצוא פתרונות שימנעו התעשרות "שלא כדין", כתוצאה מהתנהגות בלתי של מתחרים בתחום הקניין רוחני. בתוך כך נפגעה בראש ובראשונה "נחלת הכלל", כמו גם עקרונות תחרות כלכלית חופשית, שוק רעיונות משוכלל, וכמובן חופש העיסוק. מנגד, ניתן לטעון כי מה שעמד לנגד עיני בתי המשפט בפסיקות אלו, הוא הרצון לתמרץ ממציאים ויוצרים, לעודד התפתחות טכנולוגית, מדעית ותרבותית.
לאחרונה נדון בפני בית המשפט העליון ערעור חברת מרק על החלטתו של כב' השופט בנימיני בת"א (תל-אביב-יפו) 1080/05 Merck & Co. Inc ואח' נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח', תק-מח 2005(2), 3161. בהחלטה זו עושה כב' השופט בנימיני ניסיון לצמצם את השלכות הלכת א.ש.י.ר, במקרה בו התעוררה, בין היתר, השאלה האם בתקופה בה טרם ניתן פטנט על תרופה (של חברת מרק), אפשר למנוע (בצו מניעה) שיווק התרופה ע"י מתחרה חברה גנרית (טבע). כב' השופט בנימיני, כאשר הוא משתדל לאבחן את המקרה מעניין א.ש.י.ר., דחה את הבקשה למתן סעדים זמניים (ולמעשה גם את התביעה העיקרית) אותה הוא כינה בקשה לזכות במונופולין דה-פקטו באמצאה נשוא בקשה לפטנט, בטרם ניתן הפטנט. בהתאם להחלטה הענקת זכויות קנייניות בבקשה לפטנט, בטרם נדונו הליכי ההתנגדות לבקשת הפטנט, "מנוגדת לעקרונות בסיסיים של שיטת הפטנטים, ולעקרונות עליהן מושתת שוק התרופות הגנריות, ונוגדת את טובת הציבור והמדיניות המשפטית הראויה". על כן קבע כב' השופט בנימיני כי אין מקום ליתן צו מניעה ואין גם מקום ליתן סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר אין הם עולים בקנה אחד עם ההסדרים הספציפיים הקבועים בחוק הפטנטים. כאמור טרם ניתן פסק הדין בערעור לבית המשפט העליון. על אף ההחלטה המקיפה שניתנה ע"י כב' השופט בנימיני, נראה כי חסרה בה התייחסות לשאלה האם התוצאה תהיה שונה במקרה בו בסופו של דבר יינתן הפטנט, שאז ייתכן כי בתקופה שבין מועד הגשת הבקשה לפטנט (להבדיל ממועד פרסום הקיבול לפי סעיף 179 לחוק הפטנטים) ועד למתן הפטנט, ניתן יהיה לתבוע השבת רווחי המתחרה הגנרית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
גם כב' השופטת ארבל בפסק דינה בעניין ע"א 9248/03 Merck Co., Inc ואח' נ' אוניפארם בע"מ ואח', תק-על 2007(2), 1039 דחתה טענת המערערת כי קמה לה עילה לקבלת סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, במקביל לעילה מכוח חוק הפטנטים, לאחר שנמצא כי המשיבים לא הפרו את הפטנט.
לסיכום, נראה כי טרם נעשה הצמצום האחרון של הלכת א.ש.י.ר., אולם ניתן לומר כי המגמה היא להכיר בקיומה של תחרות בלתי הוגנת כמבססת את ה"יסוד הנוסף" הדרוש להוכחת התעשרות שלא כדין, רק במקרים חמורים של חוסר תום לב בהתנהלות המתחרה, כגון הטעיית לקוחות (בעיקר בתחום סימני מסחר), או כגון הגשת "התנגדות סרק" לבקשת פטנט (ואולי אף להיפך, כאשר מוגשת "בקשת סרק" למתן פטנט במטרה להנות ממחירי מונופולין על התרופה בתקופה שעד לקבלת ההתנגדות לבקשה...).
מאת: עו"ד נילי שגיא - LLM במשפט מסחרי עם התמחות בדיני קניין רוחני
***האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד ***
