מותו של בניימין מאר-שימון, פטריארך הכנסיה האשורית
וההשלכות על קהילת הנאש דידן
במרץ 1918, יום שישי באמצע חג הפסח, הגיע בניימין מאר-שימון לפגישה לפי בקשת המנהיג הכורדי סימקו. היחסים המתוחים בין שתי המחנות, הכורדים והאשורים, היו נושא לדיון בפגישה היסטורית זו, בוילה בפאתי הכפר קוהנה-שאהיר (העיר העתיקה של סלמאס, במחוז סלמאס - אזרבייז'אן הפרסית).
הפגישה בין המנהיגים לא התנהלה כמתוכנן, מצידו של מאר-שימון. הכורדים החמושים שהסתתרו על גגות הבתים הסמוכים פתחו באש מתוכננת היטב מיד עם תום המפגש, כשהפמליה הנוצרית היתה בדרכה אל השער, ומנהיגה היה צעדים ספורים מהכרכרה שלו. מאר-שימון, יחד עם מעל מאה מחייליו נפלו חללים - והיחידים אשר הצליחו לחמוק היו שנים, בינהם אחיו של מאר-שימון, אשר סייר מסביב באותה עת.
רצח מאר-שימון היה הניצוץ אשר הדליק מסע הרג ומלחמה עקובה מדם בין המחנות, כשבינהם, לרוע המזל, היתה הקהילה היהודית. הנוצרים נשבעו כי ימחו זכר כל חי מהעיירה בה נרצח מנהיגם, ויהודי קוהנה-שאהיר אשר שרדו את המלחמה התפזרו למחנות פליטים ברחבי המחוז. חודשים רבים לאחר מכן, לאחר שהכוחות העותומנים הגיעו לאיזור והנוצרים נסוגו, התחילו היהודים לחזור לכפרים בהם חיו, בהם גם סלמאס, בשחלן וגאבור.
הרג הקהילה היהודית בסלמס נמנע, בין השאר, כתוצאה מפגישה מיקרית של שמעון, יהודי מהמקום - עם דאוד מר-שימון, אחיו של הפטריארך שנרצח. שתי הקהילות, הנוצרית והיהודית דיברו בניב דומה של הארמית המזרחית החדשה, שפה ארמית המכונה "לישן דידן". אולי השפה היתה מכנה משותף ואולי זרז את ההכרה בעובדה שאחיו של המנהיג הנוצרי הבין שליהודים אין למעשה צד ברצח בניימין.
היום, 90 שנה לאחר אותם מאורעות, נוצר הקשר ביני (הנכד של אחיינו של אותו שמעון) ובין משפחת מאר-שימון, היושבים בארצות הברית.
לאחר תכתובות שנמשכות כמה חודשים, וקשר שנוצר ביני ובין בת משפחה אחת שם, קיבלתי לידי במשלוח מארהב שני ספרים המספרים את סיפורו של בניימין מר שימון וההסטוריה של משפחת מר-שימון כולה.
אינני יודע כיצד התייחסו יהודי אורמיה לאשורים וכיצד אלו התייחסו אליהם, אך יהודי סלמס תפסו את בניימין מאר-שימון כאדם טוב, נדיב ותורם לעניי הסביבה. המאורעות של אחרי מלחמת העולם הראשונה נתפסו כאילו נוצרו באשמת הכורדים, אשר ניצלו את הקהילה היהודית המקומית ובסופו של דבר הדליקו, במעשה הרצח, את הניצוץ שהתחיל את הגלות של היהודים מביתם.
פרט לספר אחד שעומד לצאת לאור בקרוב וליומן המתעד את המאורעות בסלמס, אינני מכיר מתעניינים וחוקרים של ההסטוריה היהודית והאיזור באותה תקופה וחבל. אולי מאמר זה ואחרים יציתו את הזיכרון המשפחתי הנעול בארכיונים הבייתיים ויוציא לאור חומרים ותעוד של המאורעות וחוויות משפחתיות מהתקופות הקשות ההן שעברו על קהילת נאש דידן (כפי שקוראים לעצמם בארץ).
וההשלכות על קהילת הנאש דידן
במרץ 1918, יום שישי באמצע חג הפסח, הגיע בניימין מאר-שימון לפגישה לפי בקשת המנהיג הכורדי סימקו. היחסים המתוחים בין שתי המחנות, הכורדים והאשורים, היו נושא לדיון בפגישה היסטורית זו, בוילה בפאתי הכפר קוהנה-שאהיר (העיר העתיקה של סלמאס, במחוז סלמאס - אזרבייז'אן הפרסית).
הפגישה בין המנהיגים לא התנהלה כמתוכנן, מצידו של מאר-שימון. הכורדים החמושים שהסתתרו על גגות הבתים הסמוכים פתחו באש מתוכננת היטב מיד עם תום המפגש, כשהפמליה הנוצרית היתה בדרכה אל השער, ומנהיגה היה צעדים ספורים מהכרכרה שלו. מאר-שימון, יחד עם מעל מאה מחייליו נפלו חללים - והיחידים אשר הצליחו לחמוק היו שנים, בינהם אחיו של מאר-שימון, אשר סייר מסביב באותה עת.
רצח מאר-שימון היה הניצוץ אשר הדליק מסע הרג ומלחמה עקובה מדם בין המחנות, כשבינהם, לרוע המזל, היתה הקהילה היהודית. הנוצרים נשבעו כי ימחו זכר כל חי מהעיירה בה נרצח מנהיגם, ויהודי קוהנה-שאהיר אשר שרדו את המלחמה התפזרו למחנות פליטים ברחבי המחוז. חודשים רבים לאחר מכן, לאחר שהכוחות העותומנים הגיעו לאיזור והנוצרים נסוגו, התחילו היהודים לחזור לכפרים בהם חיו, בהם גם סלמאס, בשחלן וגאבור.
הרג הקהילה היהודית בסלמס נמנע, בין השאר, כתוצאה מפגישה מיקרית של שמעון, יהודי מהמקום - עם דאוד מר-שימון, אחיו של הפטריארך שנרצח. שתי הקהילות, הנוצרית והיהודית דיברו בניב דומה של הארמית המזרחית החדשה, שפה ארמית המכונה "לישן דידן". אולי השפה היתה מכנה משותף ואולי זרז את ההכרה בעובדה שאחיו של המנהיג הנוצרי הבין שליהודים אין למעשה צד ברצח בניימין.
היום, 90 שנה לאחר אותם מאורעות, נוצר הקשר ביני (הנכד של אחיינו של אותו שמעון) ובין משפחת מאר-שימון, היושבים בארצות הברית.
לאחר תכתובות שנמשכות כמה חודשים, וקשר שנוצר ביני ובין בת משפחה אחת שם, קיבלתי לידי במשלוח מארהב שני ספרים המספרים את סיפורו של בניימין מר שימון וההסטוריה של משפחת מר-שימון כולה.
אינני יודע כיצד התייחסו יהודי אורמיה לאשורים וכיצד אלו התייחסו אליהם, אך יהודי סלמס תפסו את בניימין מאר-שימון כאדם טוב, נדיב ותורם לעניי הסביבה. המאורעות של אחרי מלחמת העולם הראשונה נתפסו כאילו נוצרו באשמת הכורדים, אשר ניצלו את הקהילה היהודית המקומית ובסופו של דבר הדליקו, במעשה הרצח, את הניצוץ שהתחיל את הגלות של היהודים מביתם.
פרט לספר אחד שעומד לצאת לאור בקרוב וליומן המתעד את המאורעות בסלמס, אינני מכיר מתעניינים וחוקרים של ההסטוריה היהודית והאיזור באותה תקופה וחבל. אולי מאמר זה ואחרים יציתו את הזיכרון המשפחתי הנעול בארכיונים הבייתיים ויוציא לאור חומרים ותעוד של המאורעות וחוויות משפחתיות מהתקופות הקשות ההן שעברו על קהילת נאש דידן (כפי שקוראים לעצמם בארץ).
מיכה דמירל הנו מקים ועורך אתר קהילת נאש דידן ובלוג הקהילה, יוצאי אזרבייז'אן הפרסית מימת אורמיה ועד ימת ואן.
