פנטזיקרופוליס החדשה 

א ח ד ו ת בתוכנו, בפילוסופיה, ו...בממשלה
פייר פאולין - המנהל הלאומי של אקרופוליס החדשה בישראל

כאקסיומה פילוסופית, וכדי לפתוח מאמר זה, אפשר לומר שהמציאות היא סך כל הדברים שקיימים בעולמנו. כל הנטיות, כל הדעות... אלה כולם חלקים של המציאות האחת והיחידה.\ כמו כן, אפשר לומר שהאמת היא המציאות, כלומר השקר הוא הפנטזיה, האשליה. משמעות הדבר, שהאמת קשורה לתפיסה גלובלית. לכן, תפיסת רק חלק מההיבטים של המציאות היא בבחינת שקר, משום שאין זה נכון לבודד חלק מתוך השלם, ולקבלו כאילו הוא האמת כולה.\\ זו הסיבה שבכל הפילוסופיות המסורתיות אנו מוצאים את רעיון ה"מאיה", האשליה, לא כ"משהו שלא קיים", כפי שיכולנו להבין זאת בטעות, אלא כ"משהו שקיים, אבל הוא אינו אמיתי", משום שהוא חלקי, משום שזה רק חלק מהמציאות, ולא המציאות כולה. לדוגמא, בהינדואיזם ובבודהיזם, כל תפיסות החיים שמבוססות רק על התחושות שלנו ועל הבנות המוח האנליטי שלנו הינן אשליה, משום שלפי הפילוסופיות הללו, לא התחושות שלנו ולא המוח האנליטי שלנו מסוגלים לתת לנו מבט אמיתי, גלובאלי ונצחי לגבי ה"מציאות".ואחר דברי ההבלים נודיע בקצור פ'ב מחלק א מן המורה נבוכיםהקשה לי אדם מלומד לפני שנים קושיא מופלאה, ראוי להתבונן בקושיא ותשובתנו בתירוצה, ולפני שאזכיר את הקושיא ותירוצה אומר, כבר ידע כל עברי1 כי שם אלהים משותף לה' ולמלאכים 2 ולדיינים 3 מנהיגי המדינות 4, וכבר ביאר אנקלוס הגר ע"ה - ונכון הוא מה שבאר - כי אמרו:
והייתם כאלהים יודעי טוב ורע 5
הכוונה בו העניין האחרון, אמר ותהון כרברבין 6. ואחר הצעת שתוף שם זה 7 נזכיר את הקושיא.


אמר המקשה
נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם, שיהיה כשאר בעלי חיים ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע. וכאשר הימרה, הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו, ובו מהותנו 8. והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו, לתת לו שלמות שלא הייתה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח 9 ונעשה כוכב בשמים.
זו הייתה כוונת הקושיא וענינה, ואם כי לא הייתה בנוסח זה. והט אזנך לעניני *9 תשובתנו אנו.

אמרנו: אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר 10 שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו במקצת העתים הפנוים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים 11, תן דעתך 12 והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו. והוא, שהשכל אשר השפיע ה' לאדם, שהוא שלמותו הסופית, 13 הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו 14, ובגללו דובר עמו ונצטווה כמו שנאמר:
ויצו ה' אלוהים וכו' 15,
כי לא יהיה הצווי לבהמות, ולא למי שאין לו שכל.
כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו.
אבל הטוב והרע 16 הוא במפורסמות 17 לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב, והארץ שטוחה רע, אלא אומרים אמת ושקר 18, וכך בלשוננו [יט] אומרים על הנכון והשווא - אמת ושקר, ועל הנאות והמגונה - טוב ורע.

ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים. וכיון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו 19 ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן ותחסרהו מעט מאלוהים, 20 לא היה לו כח 21 שמתעסק במפורסמות 17 כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה, 22 לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו 23.

וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותם הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר:
כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים 24
נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הצווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות 17 ושקע בהבחנת הרע והטוב 25, ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא. ולפיכך נאמר:
והייתם כאלהים יודעי טוב ורע 26
ולא אמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת', ואין בדברים ההכרחיים טוב ורע כלל אלא שקר ואמת, והתבונן אמרו:
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם 27,
ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי את אשר ראה בתחילה הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשת לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם.

ודע כי המלה הזו, כלומר: פקח אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות 28,
ויפקח אלוהים את עיניה 29,
אז תפקחנה עיני עורים 30,
פקוח אזנים ולא ישמע 31,
כעין אמרו:
אשר עינים להם לראות ולא ראו 32.

אבל אמרו על אדם:
משנה פניו ותשלחהו 33
הרי ביאורו ופירושו כאשר שינה פנייתו 34 גורש, כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר: כי כאשר שינה פנייתו, 34 ופנה כלפי הדבר אשר כבר קדם אליו הצווי שלא יפנה אליו, גורש מגן עדן 35. וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא, מידה כנגד מידה 36. לפי שהותר לו לאכול מן הערב 37 ולהתענג בנחת ובשלוה, וכאשר נעשה תאוותן, והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו כפי שאמרנו, ואכל ממה שהוזהר שלא לאוכלו - נמנע 38 מן הכל, ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים, אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל. כמו שאמר:
וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפך וכו' 39,
ובאר ואמר:
וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבד את [כ] האדמה 40,
והשוהו לבהמות במזונותיו ורוב מצביו, כמו שאמר:
ואכלת את עשב השדה 41,
ואמר מבאר לפרשה זו:
אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו 42.
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכליתו וחכמתו 43. [כא] \ אנחנו, לכן, חיים ב"אשליה נצחית", עד שנגיע לאחדות בינינו לבין עצמנו, בין החלק הנצחי או הרוחני שבתוכנו, לבין החלק המשתנה או החומרי. האחדות הזו היא מה שנקרא במזרח "יוגה".\\

דרך זו להבנת רעיון ה"אחדות", משקפת את טבע המציאות, משום שאחדות אין משמעה שחלק אחד או יותר - "המפסידים" - יצטרכו לוותר על הזהות שלהם לטובת חלקים אחרים - "המנצחים". אם זה היה המקרה, האחדות לא היתה יותר משקר, משום שהיא היתה משקפת רק את הזהות של חלק אחד, החלק הדומיננטי. האחדות האמיתית היא דבר אחר: היא זהות גלובאלית, שהיא סך כל הזהויות החלקיות. היא משהו "חדש", משהו שלא היה קיים לפני כן, בדיוק כפי שתרבות, ציויליזציה, היא משהו שהוא יותר מסך כל הפרטים המרכיבים אותה. במילים אחרות, הימצאות סך כל הפרטים, אין משמעה שהחלקים עצמם צריכים לחדול מלהתקיים, וזוהי האחדות האמיתית, זו שמכבדת את כל הפרטים הנפרדים ועושה אותם לחלקיו של משהו גדול יותר.\אילולי דברי הפתיחה חסרת הדעת,היתי סבור כי הכותב אימץ את שיטת בעל חובות הלבבות

אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד
הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד.

וצריך שנבאר אמיתת אחדותו משבעה פנים:
האחד מהם, מצד בחינתנו לעילות הנמצאות. כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן. וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה, נמצא מספרן פחות מהן. וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן, עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.

וביאור זה, כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם.
וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם, יהיה מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים.
והמינים יש תכלית למספרם.
וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם, יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם, כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים.
וכל אשר יעלו, יהיה מספר הסוגים פחות, עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים.
וכבר אמר הפילוסוף, כי סוגי הסוגים הם עשרה, והם:
עצם, וכמה, ואיך, ומצטרף, ואנה, ומתי, ומצב, וקניין, ופועל, ונפעל.
וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה, נמצאם חמש:
התנועה,
והיסודות הארבעה, שהם: האש, והרוח, והמים, והעפר.
וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה, נמצאם:
החומר והצורה
והם שניים.
וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם, והוא -
רצון הבורא יתברך.
ואין מספר פחות משנים, אלא אחד. אם כן הבורא יתברך אחד על כל פנים.
וכן אמר דוד עליו השלום (ד"ה א כט) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו'.
רוצה לומר כי הוא רם על כל רמים,
ועליון על כל העליונים,
וראש כל תחלה,
ועילת כל עילה ועלול.

והשני, מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה, עליונו ותחתונו, קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו. וכאשר נסתכל בו יורנו כי כולו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד.
והוא, שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשורשיו ויסודותיו, מתדמה בתולדותיו ושווה בחלקיו.
ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן, מעידות כי הם לבורא אחד חכם.

ואילו היה לעולם יותר מבורא אחד
הייתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.
ועוד, כי אנחנו מוצאים אותו, כי הוא צריך בקיומו, ותיקונו קצתו אל קצתו.
ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחד, כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם.

והלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש,
וצורך הארץ אל השמים ואל המים,
וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם,
כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם: כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה.
וצורך האדם אל הכל, ותקנת הכל באדם.
וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם.
והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם.
כי כוח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו, איננו יותר נפלא מכוח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החכמה והיכולת נראה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.
וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד, מפני שהם מתדמים ושווים ונכונים להשלמת סדר העולם, והעמדתו כולו בכול חלקיו.
ואילו היה לו יותר מבורא אחד, הייתה צורת החכמה מתחלפת בקצת חלקיו, ולא היה צריך קצתו אל קצתו.

ומפני שהוא חלוק בשורשיו ויסודותיו, שווה בתולדותיו ומחברותיו, תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו - אחד.
ואמר הפילוסוף:
אין במה שברא האלוהים יותר נפלא ממה שברא.
ורצה לומר, כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושווה.
כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, בספרו מיני ענייני העולם ותכונות יישובו,
(תהילים קד) מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך.
ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך.

והשלישי, מפני החידוש הכולל את כל העולם. כי הראיות לימדו על חידושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש, מפני הימנע היות הדבר מאליו. וכשאנו מוצאים הוויה, ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה, נדע בעדות השכל השלם, שזולתו בראו והמציא הוויתו ויצר אותו.

[הבורא אחד]
וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחידשו, אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד. שאי אפשר למציאות עולם מבלי בורא אחד.
ואילו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחד, היינו מעלים על דעתנו כן. אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד, ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה, כי הוא אחד.
כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם, ותהיה מציאתם מציאה שאי אפשר לדחותה, אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.
והדמיון, כי בעת שנראה כתב שווה בחיבורו, וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת,
יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחיברו. כי הכתב לא ייתכן בפחות מכותב אחד.
ואלו היה יכול להיכתב בפחות מכותב אחד, היינו חושבים כן.
ואע"פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד, אין ראוי להעלות על דעתנו כן, אלא בראייה שתעיד על בירור הדבר, מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה.
ואם היה הדבר כן, אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים, אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה. ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסידור כתיבתו במקום ראותנו אותו.
וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב, כתבו, ולא השתתף בו עמו זולתו, מפני סדר חיבורו והשוואתו.
מפני שמעשה שני עושים מתחלף, ואיננו שווה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו.
וכן נאמר בבורא יתעלה. כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות, הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם, שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו, ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה.
ומפני שאיננו נראה, אי אפשר למוצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו. אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא, ושהוא אחד קדמון, היה ויהיה, ראשון ואחרון, גיבור חכם חי. ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה, מפני שאיננו מהעניינים הנראים.

על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם, כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים. אך יותר מאחד אפשר בלעדיו, ואין צורך אליו.
על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד, לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו. ואי אפשר להעמידם, מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו, אך כל הראיות מעידות על אחדותו, ומרחיקות ממנו עניין הריבוי והשיתוף והדמיון.
כאשר אמר ה' יתברך (ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי.
ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון.
ואמר (שם מה) צדיק מושיע אין זולתי:

[ואם הבורא יותר מאחד?]
והרביעי, שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד, לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד, או שלא יהיה אחד.
ואם יאמר כי העצם אחד, אם כן העניין אחד, והבורא איננו יותר מאחד.
ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד, נצטרך על כל פנים שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם.
וכל נפרש - מוגבל;
וכל מוגבל - יש לו תכלית;
וכל אשר יש לו תכלית - מחובר;
וכל מחובר - מחודש;
וכל מחודש - יש לו מחדש.
ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד, מצריך שיהיה מחודש. וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון, והוא עילת העילות ותחילת התחילות, והוא על כל פנים אחד.
והוא כמו שאמר הכתוב: (נחמיה ט) אתה הוא ה' לבדך:

והחמישי, מצד עניין הריבוי והאחדות והוא שאוקלידס גדר האחדות בספרו ואמר, כי
האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר - אחד.
רצונו לומר, כי האחדות קודמת לאחד בטבעה. כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם. ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מן הדברים "אחד".

והעניין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות, הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חיבור ולא דמיון בשום עניין, ולא ריבוי ולא מספר בשום פנים, ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר. ועניין הריבוי הוא כלל אחדים, ולא יתכן שיקדים הריבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה.

ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום ריבוי, נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המניין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד, יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכולם, מפני הקדמת האחד למניין ואחדות לרב.

אם כן הבורא אחד על כל פנים, קדמון אין קדמון זולתו.
כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.

והשישי, מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה. והוא שהריבוי והכלל מקרה נכנס על העצם, והוא הכמות. והוא יתברך, הבורא והעצם והמקרה, לא תשיגנו מידה ממידותם בעצם כבודו. וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו, מן השכל ומן הכתוב, והיה הריבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה, ולא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מידה ממידות הריבוי. ואם לא יסופר ברוב, הוא אחד על כל פנים, מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי.
אם כן אין הבורא יותר מאחד, והוא אחד על כל פנים.
כמו שאמרה חנה (שמואל אחד ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך וגו'.

והשביעי, כי הבורא אם הוא יותר מאחד, יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם, או לא יכול אלא בעזר חברו.
- ואם כל אחד מהם יכול, הבורא האחר נוסף [=מיותר], מפני שהאחד יכול ואינו צריך לזולתו.
- ואם לא ישלם הדבר כי אם בהתחברם, אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כוח גמור, מפני שכל אחד מהם נלאה ומקצר, וכל אחד מהם חלש -
וכל חלש - יש לו תכלית לכוחו ולעצמו;
וכל אשר יש לו תכלית - יש לו גבול;
וכל אשר יש לו גבול - מחובר;
וכל מחובר - מחודש;
וכל מחודש - יש לו מחדש.
אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון, מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר, ולא יצטרך לעזר זולתו.
אם כן אין הבורא יותר מאחד.

[אחדות הבריאה מעידה על בורא אחד]
ואילו היה אפשר להיות יותר מאחד, היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים, ולא הייתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת, נמצאת בכל חלק מחלקיו, לא נשתנה עם הדורות, נדע שיוצרו ומנהיגו אחד, לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו.
כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו'.
ואמר דוד (תהילים קיט) לעולם ה' דברך ניצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.

ומה שאנו רואים - הנהגת הבורא השלמה בברואים, כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על עניין אחד, אלא בהתייחד אחד בעצה ובהנהגה, כמלך במדינה והנפש בגוף.
ואמר אריסטו בספרו בעניין הייחוד:
אין טוב ברבות הראשים, אך הראש האחד.
ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו'.

ובמה שהבאנו בעניין הזה די למבין, ומספיק בתשובה על הנחת הריבוי. כי בהעמידנו האחדות לבורא העולם תידחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד.
ואתה דע לך. \ הכיצד? בואו ניקח דוגמא פשוטה. לפעמים, יש לנו לא רק מטרה אחת להגשים, אלא כמה מטרות. למשל, הבה נדמיין שאנו חייבים לכתוב מאמר במחשב שלנו, לקנות כמה מצרכים במכולת, ללכת לדואר... ולאכול צהריים!! חוסר האחדות יגרום לנו "לראות" רק אחת מהמטרות בכל פעם - זו שבה אנו מתעסקים באותו הרגע - ו"לשכוח" את כל שאר המטרות... עד שלפעמים, יהיה זה כבר מאוחר מדי (הדואר יהיה סגור!). לפעמים אנו כה שקועים בהיבט אחד של המציאות שלנו, עד שאנו שוכחים את כל ההיבטים האחרים. כשזה קורה, זה לא חשוב עד כמה טוב הצלחנו עם אחת ממטרותינו... אנו סובלים מ"איבוד של מציאות", משום שאיבדנו את הגלובליות של הקיום שלנו. במצב ההפוך, להיות מסוגלים לחיות בכל רגע בהכרה צלולה של כל ההיבטים, (כל המטרות שלנו, לדוגמא), יעזור לנו להתמודד עם כל מטרותינו, (או לפחות להתמודד איתן טוב יותר), וייתן לכל אחת מהמטרות מימד נוסף, גבוה יותר מזה של הפעולה הבודדת, עד שכל מטרותינו תהיינה לחלק מאחדות אחת מקיפה. אל אותה אחדות ניתן להגיע בפוליטיקה... או לפחות, על אחדות כזו אפשר לחלום!! הבה לא נשכח שהמשמעות המקורית של פוליטיקה (מהמילה "פוליס", העיר היוונית, האומנות לחיות על פי חוקי הטבע, על פי הארכיטיפים העתיקים, על פי עולם הרעיונות של אפלטון), מחוברת לפילוסופיה. למעשה, כפי שאפלטון אומר לנו עם "מיתוס המערה" שלו, הפוליטיקאי חייב להיות פילוסוף, משום שבפוליטיקה אין הכוונה למשול בעיר על פי הדעה האישית של מישהו, אלא להיפך, זה אומר להיות בעל הכח והאומץ לא לבטא דעה חלקית, כלומר למשול בהתאם לגלובליות, למציאות, שהם ביטוייה של האחדות. המשמעות היא גם שלהיות פילוסוף זה לא רק "להתפלסף" בענייני מציאות ואשליה. אין זה מספיק להיות בעל אומץ, לדעת לכבד, להתחשב ולקבל דעות שונות משלנו. להיות פילוסוף זה דרך חיים, ופילוסופיה היא פשוט הדרך הטובה ביותר לחיות את חיינו. אם כך, האם אנו יכולים לקוות שתהיה לנו יום אחד ממשלת "אחדות" שהיא "אמיתית"? לקוות מותר תמיד, ובימים אלה גם צריך. אבל גם תקווה אינה מספיקה. אנו יכולים להגיד "יום יבוא..." ולחכות, משום שהזמן הוא הדבר היחיד שיכול אולי יום אחד לרפא, אבל בינתיים, זמן כה רב עובר... אנו חייבים למצוא את הדרך לקראת האחדות, המשמעות האמיתית של אחדות, שהיא המציאות היחידה.

המושג אחדות קיים בכל הדרכים הרוחניות, בין אם במזרח, במערב או בקבלה. כלומר, המטרה הנעלה ביותר עבור כל אדם היא לקלוט את האחדות שבתוכו, ומשום שיש רק מציאות אחת, לא יתכן שהחוקים יהיו שונים עבורנו ועבור ההיבטים החברתיים והתרבותיים בחיינו. האחדות שבתוכנו חייבת להיות המצב האולטימטיבי אליו יש לשאוף גם בפוליטיקה. אנו נגיע לשם רק כאשר הפוליטיקאים שלנו יהיו פילוסופים, וזו הסיבה שאנו חייבים להכין כבר היום את הדורות הבאים - הפוליטיקאים של המחר - לחקור ולחיות את הפילוסופיה, טוב יותר מקודמיהם.\בזאת בלבד תתכן הסכמה וכהגדרת סוקראטס את המנהיג הפוליטיתחילה סוקראטס מוביל אותנו להכרה של- מהו חוק (ומפריך את הטענה כי חוק הוא סברה מדינית במובן פשוט):



אין הבדל בין חוק לחוק כפי שאין הבדל בין אבן לאבן לעניין היותה אבן.

חוק הוא אינו רק מה שנחקק כפי ששמיעה אינה רק מה שנשמע וראייה אינה מה שנראה.

הפרכת הטענה כי החוק הוא סברה מדינית: כפי שהחכמים יכולים להיות חכמים רק בגלל קיומו של מושג החוכמה כך מקיימי החוק יכולים להיות כאלה רק מעצם קיומו של מושג החוק, ומפירי חוק יכולים להיות כאלה רק מכח מושג האי חוקיות. מקיימי החוק הם הצדיקים ואילו מפירי החוק הם המעוולים. כמו"כ, קיום החוק מקיים מדינות ואילו הפרת החוק פוגעת בקיומה של המדינה. מכאן שקיום החוק הוא דבר טוב ולכן גם החוק עצמו הנו טוב. סברה מדינית היא מושג שיכול להיות גם רע וגם טוב ולכן לא ניתן זאת להגיד על החוק (שראינו שהוא טוב בלבד) שהוא סברה מדינית.

למרות זאת, סוקרטס טוען שהחוק הוא כן סוג של סברה מדינית וככזו הוא חייב להיות סברה טובה החותרת לגילוי האמת - שכן החוק הוא טוב.

הפרכת הטענה שאין אמת אחת יחידה שחוק חותר אליה- חברו של סוקראטס טוען שבתרבויות שונות מצייתים לחוקים שונים. לדוגמה- בחלק מהתרבויות כמו בקרתגו היה מותר להקריב קורבנות אדם על פי דין ואילו בתרבויות אחרות זה אסור. סוקראטס טוען שהיפה הוא יפה בכל מקום והכבד- משקלו רב יותר משל הקל- בכל מקום, ומכאן שהאמת היא אמת בכל מקום ולא שקר באחד ואמת באחר. לטענת סוקראטס הבקיאים בכל תחום הם שמחוקקים את החוקים בתחומם והם תמימי דעים לגבי חוקיהם בכל מקום (לטענתו הרופאים לדוגמה הנם תמימי דעים בענייני חוקי הריפוי בכל מקום). כפי שחוקי הבישול ניתנים ע"י הטבחים (והנם אותם חוקים בכל מקום ולכן חזקה עליהם שיהיו אמת) כך החוקים המדיניים ניתנים ע"י מלכים וחזקה עליהם שיהיו אמיתיים.

כמו"כ, מי שמיטיב לקיים את אותם החוקים האמיתיים הוא המומחה בתחומו (הבקיא

בחוקי הנגינה הוא הנגן, והנגן הטוב ביותר יהיה זה ששולט הכי טוב בחוקים).

ומכאן לטיעון הסופי- הכי טוב עבור האדם זה לקיים את החוקים האלוהיים (האמיתיים).

כפי שחוקי הרועה הם הטובים ביותר עבור הצאן כך חוקי המלך הם הטובים ביותר עבור האדם.\ הדרך היחידה היא על ידי חינוך, אבל חינוך שלם, הכולל את כל ה"מוזות" העתיקות. רק על ידי היופי, פיתוח האומנויות, התירגול האישי של ה"יוגה" (אין הכוונה להאתא-יוגה, הטכניקה ההודית, אלא החיפוש הפנימי אחר ההרמוניה), והאדרת הערכים המהותיים שבתוכנו, כמו אמת, אומץ, כבוד, אהבה, כנות, סובלנות ונדיבות, רק עם אלה נוכל להגיע למצב של אחדות... ולא רק כחלום, אלא כמציאות קיימת. זה תלוי בכל אחד מאיתנו... וזה תלוי בנו עכשיו