סיפורי גישור -
גישור - הלכה למעשה
מאת: עו"ד גיורא אלוני, מגשר
הקדמה -איגרת למגשר
נתפסתי לרעיון של "הרמת המסך", שבהכרח קיים, בין התיאוריה של תורת הגישור, על גווניה השונים, לבין מעשה הגישור בפועל. בעידודו של ד"ר דוד סילורה, מנהל "דרכים", ביה"ס ליישוב סיכסוכים, שבהנחייתו נערכו ישיבות הגישור אליהן בכוונתי להתייחס, החלטתי להמשיך ולפתח את הרעיון הזה ולראות אם הוא יביא אותנו למקום של עניין לכלל ציבור המגשרים.
תורת הגישור אמנם אחת היא , אך לכל מגשר ישנן שיטות הגישור שלו, בעיקר בתוצאה מהבדלים באופי האנשים וניסיונם האישי. מהלכי הגישור עצמם, הינם באופיים הליך סודי וחסוי ובהתקיימם לא ניתן לשתף בהם קהל גדול, במיוחד כאשר מדובר בסכסוכים "רגילים", סיכסוכים מחיי היום-יום. סיכסוכים בין רוכש מוצר לספק, בין איש לשכנו, בין מתווך דירות ללקוחו או בין עובד ומעסיקו, סיכסוכים שאינם חשובים לאיש, אלא לצדדים להם. אלה המגיעים אלינו משולחנן הכורע של מזכירויות בתי המשפט לתביעות קטנות.
מטרתי במאמר זה איננה מחקר נוסף בהתפתחות ההיסטוריות, בפילוסופיה או בתיאוריה של תורת הגישור אלא לתת הזדמנות לקהל המגשרים ולכל מי שמעוניין לצפות בהליך הגישור בהתהוותו, בעת עשייתו.
למה הדבר דומה? לאורחי מסעדה, שהשף מפתיעם ומזמינם למטבחו, לעמוד אצל הסירים והמחתות ולחוות את העשייה ולצפות כיצד לש את הבצק, באיזה מצרכים הוא משתמש ולבסוף להיווכח בצאת התבשיל מתנור האפייה.
רוצה לומר, הצצה לתוך חדר בישיבות שבו התנהלו גישורים אמיתיים ממציאות חיינו, על שלבי הגישור המוכרים, על הלבטים, השאלות והתובנות המוכרים פחות, שצמחו במהלך ההליך ובעקבותיו.
בכדי להימנע מדיווח יבש ומשמים משהו, בחרתי לעטות על תיאור מהלך הגישור, המובא כאן בפני הקורא, מעין נופך סיפורי, שנועד גם לשרת מסגרת לתובנות ולמסקנות של הכותב.
מעשה בחברת רהיטים ובזוג שמאים
א. אנו המסובים לשולחן
אנו ישובים בשקט מעבר לקיר הזכוכית החד כיוונית שבגלריית הצופים המוארת רק למחצה, שמעל לחדר הישיבות בו עומד להתחיל הגישור. הקולות, מהוסים משהו, מגיעים אלינו מבעד לרמקולים הפזורים סביב הגלריה. מאחר ולא ביקשנו את רשותם של הנוגעים בדבר, נאלץ להשתמש בשמות בדויים וטשטש סימנים מזהים אחרים.
חדר ישיבות מואר היטב ובו שולחן ישיבות ארוך, המגשר, מגשר יחיד בגישור זה, יושב בראשו ומשני צידי השולחן כיסאותיהם של הצדדים. על השולחן קנקן מים קרים ומספר כוסות חד פעמיות.
מאחורי המגשר לוח, שעליו נכתב כדלקמן:
בבית המשפט לתביעות קטנות תיק ת.ק.AAAA/08
בעיר פלונית
התובעים: אירית ואילן סופר
נגד
הנתבעת: החברה הלאומית לריהוט בע"מ
הצדדים נכנסים לחדר הישיבות ותופסים את מקומותיהם, האחד מול האחר. המגשר מציג את עצמו ולשאלתו מציגים הצדדים את עצמם בשמותיהם.
ומיד מתעוררת אצלי, הצופה בגלריית האורחים הנסתרת מעין, השאלה - האם די בכך? האם אין מקום, כתרומה להכרות אינטימית ומקרבת יותר, להרחיב את עומק שלב ההיכרות אל מעבר להצגת השמות. האם לא היה מקום לכך שהמגשר יאמר, לדוגמא - ומפרי דמיוני:
"שלום, שמי יגאל ירון, ואני אהיה המגשר בעניינכם. אני מזרחן ומגשר במקצועי, וכמזרחן, אני עובד במכון לחקר מדינות האזור. אני כאן כמגשר במכון הגישור, שאליו הועבר התיק שלכם ע"י מזכירות ביהמ"ש. מתוך ניסיוני כמגשר אני מקווה ומאמין שיחד נצליח לפתור את הנושא שלשמו אנו כאן".
וכאן הוא יפנה למי מהגושרים ויבקשו להציג עצמו בשמו ובעיסוקו-
"שלום, אני אירית. אני שמאית מקרקעין במקצועי, עובדת כעצמאית מהבית, אם לשניים".
"שלום, אני אילן, בעלה של אירית, גם אני שמאי, ותיק, ושותף בפירמה של שמאי מקרקעין" .
ומכאן לנציגי החברה -
"שלום, שמי תומר, משמש כמנהל השרות הארצי של החברה הלאומית לריהוט משך 5 שנים ואני כאן כנציג החברה".
ואחריו-
"שלום, אני מרדכי, מנהל חנות החברה הלאומית לריהוט בחדרה , בה אירית ואילן קנו את הרהיטים".
וכאן, אולי יש מקום לשיח הבא:
המגשר: " אני מבין שמרדכי מכיר את התובעים. תומר, האם פגשת כבר בעבר את אירית ואילן?"
תומר: " לא, פגשתי אותם קודם לכן, עניינם הועבר אלי במסגרת תפקידי ע"י מרדכי".
המגשר: "נו, גם זו הזדמנות טובה. בבקשה תומר, תכיר את אירית ואילן. אירית ואילן, נא הכירו את תומר".
מה שניקר במוחי הוא, שאם היינו עורכים את ההכרות בצורה זו, היינו מסירים את ה"פלקטיות" של הנמצאים בחדר הישיבות ומתחילים בבניית הקירבה והקרוב של המגושרים.
המגשר, יגאל, מכוח התלמוד המקובל עליו, ממשיך ושואל אם הצדדים, שאלה, שעל פי אותו תלמוד הינה שאלה רטורית בלבד, אם הם מכירים את הליך הגישור ומהותו. מבלי ממש להתייחס לתשובתם הוא מודיע, שבכל מקרה חשוב לו להדגיש מספר עניינים, שיתרמו להבנת התהליך שכולנו כאן ניצבים בפניו.
היושבת לצידי ביציע הצופים, בחורה צעירה, כהת שיער ונמרצת, מסננת באוזני, שהיא מכירה את תלמודו זה של המגשר שם למטה, ושלפי ה"תלמוד" זה, כך הוא היה נוהג גם אם המגושרים היו מופיעים לגישור בליווי עורכי דינם. גם אם ההנחה היא, שעורכי הדין בקיאים ויודעים גישור מהו, חשוב שהדברים יישמעו באוזני הצדדים עצמם, שההנחה לגביהם היא, שהם אינם בקיאים ויודעים מהו ההליך בו הם מעורבים. ובעיקר משום שההליך - למעשה - הוא הליך שלהם ועבורם. ובנוסף, הרי הפתיח הינו שלב יסודי ומהותי בשלבי הליך הגישור.
מבעד לרמקולים שביציע הצופים נשמע המגשר יגאל מקדים ומדגיש, שהוא אינו שופט, אלא מי שבא באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי, כאדם ללא פניות, לסייע לצדדים לפתור הסיכסוך שבניהם.
ההליך, ממשיך יגאל את דבריו, לבד מהיותו וולונטרי וכל צד רשאי בכל עת להפסיקו ולחפש את ההכרה בצדקתו בביהמ"ש, הוא גם מעמד, שכל אשר ייאמר בו הינו לא רק סודי לחלוטין, אלא גם חסוי לגמרי מבית המשפט. מאידך, אם יושג הסכם, יוכלו הצדדים להחליט שהסכם זה יועבר לביהמ"ש, בבקשה ליתן תוקף של פסק-דין.
אחרי הישיבה המשותפת הזאת, מוסיף יגאל המגשר ואומר, אני אקיים ישיבות נפרדות עם כל אחד מכם, כצדדים (כל פעם צד אחר כזוג), ואחר כך נקיים שוב ישיבה משותפת, שבמהלכה ננסה יחד להגיע לפיתרון אפשרי. אנו נקיים את הישיבות תוך כבוד הדדי, ללא הרמות קול והקשבה לדבריו של האחר.
"יש שאלות?" מסכם המגשר.
ב. לא רק שומע, גם מקשיב
לנוכח נענועי הראש ומשיכת הכתפיים של המגושרים, פונה יגאל למגושרים ושואל מי מהם מוכן להיות ראשון לספר את עובדות המקרה.
תומר הגיב מיד ואמר, שמאחר והזוג סופר הוא שהעלה טענות נגד החברה שהוא מייצג, עדיף שהם יפתחו. אירית התנדבה מייד.
במשוב שנערך לאחר הגישור, יגאל עצמו יצביע על שתי שגיאות בסיסיות ביותר שארעו כבר בשל זה של הגישור:
ראשית, לאחר שנסתיים שלב הפתיחה ולצדדים לא היו עוד שאלות, הוא לא התפנה להחתים הצדדים על הסכם הגישור.
שנית, הוא נמנע מלשאול את תומר, לאחר שזה הציג את עצמו, אם אמנם יש לו ייפוי הכוח מטעם החברה לחתום על כל הסדר גישור שיושג כאן, אם וככל שיושג.
אירית, אשה כבת 40, נראית להיות אשה בוטחת ודעתנית - (כזו גם היתה ההתרשמות, מאופייה של אירית, כפי שהתגלה משיחות התיאום של גישור זה. את ההתרשמות הזאת לא מהססת לחלוק עם יתר הצופים הסמויים, המגשרת המתאמת, שהצטופפה גם היא בגלריה הקטנה ולא חדלה מלכסוס ציפורניה במתח) - עונה מייד, שהיא מוכנה לגולל את סיפור העובדות, כפי שהתגלגל מבחינתה.
יגאל מודיע, שבדעתו לרשום את הדברים, אך רישומים אלה אינם בבחינת פרוטוקול, אלא כלי עזר בידו בלבד, בכדי שיוכל לזכור טוב יותר את הדברים הנאמרים.
סיפור העובדות, כפי שסופר על ידי אירית, פשוט למדי ומוכר. הזוג סופר הזמינו אצל החברה הלאומית לריהוט, מספר מערכות ריהוט, בסכום של כ- 100,000 ש"ח, לחדרים השונים בביתם שזה עתה סיימו לשפצו.
משהיגיע הריהוט המוזמן, הוא לא תאם ברובו את ציפיותיהם ואת מה שהוזמן על ידם, ובריהוט שסופק היו פגמים רבים. דרישותיהם להחליף את מה שסופק שלא בהתאם למוזמן ולתיקון הפגמים, נענו באיחור ולאחר שנתקלו ביחס מתנכר מצד נציגי החברה. בסופו של דבר נשלח מרכיב מטעם החברה, שטיפל בתיקונים שנדרשו בחוסר מיומנות בולט, תוך הפגנת זלזול והעדר דרך ארץ כלפי אירית. עד עצם היום לא תוקנו רבים מהליקויים.
אירית, כאמור, הינה שמאית מקרקעין העובדת מהבית, וכל הופעה של מרכיב זה בביתה גרמה לה הפרעה ניכרת בעבודתה, עלבון מהתנהגותו הבוטה של המרכיב מטעם החברה כלפיה ו"בלגן" גדול בבית. לפיכך אין לה עתה עניין אחר אלא בקבלת הפיצוי אותו תבעה מהחברה.
יגאל, משקף ( "אני חוזר על דברייך בכדי לוודא שהבנתי אותם כראוי") במיומנות ובדייקנות רבה את דבריה של אירית, וזו אישרה כי אלה הובנו על ידו כיאות וכי אין לה דבר להוסיף עליהם.
בשלב זה פונה המגשר יגאל לתומר, שפתח ואמר, כאשר מרדכי, מנהל החנות, מחרה ומחזיק אחריו, עד כמה החברה "שלו" הופתעה מהתביעה שמשפחת סופר הגישה כגדם, שהרי כל המגעים עימם נעשו ברוגע, ברצון כן וברוח טובה לשביעות רצונם המלא של אירית ואילן.
הא ראייה לכך, ציין תומר, ששום תלונה לא הגיעה לידיעתו, כמנהל השירות הארצי של החברה הלאומית לריהוט. הוא מודה שאכן היו פגמים בביצוע ההזמנה, ובמיוחד בארון, שהוזמן עם דלת מתקפלת וסופק עם דלת רגילה, אולם, למיטב ידיעתו, כל הפגמים תוקנו. המרכיב, הינו מרכיב בכיר של החברה, מנוסה ביותר, ומעולם לא נתקבלו שום תלונות בקשר עם עבודתו או בקשר להתנהגותו אצל לקוחות החברה.
לאחר שיגאל משקף את דבריו של תומר, שוב ללא כל תוספת או תיקון מצידו של הדובר, הוא חזר ופונה למשפחת תומר ושואל עם מי מהם מעוניין להגיב.
עתה אילן מתערב ואומר, שהם זוג מכובד, וידוע בקהילתם המקצועית ובקהילה שבמקום מגוריהם. הם אינם בודים את הדברים מליבם במטרה להטריד או לסחוט, אלא משום שהרהיטים שקיבלו, אמנם היו בהם פגמים רבים ונציגי החברה עצמם אף הודו בהם, במהלך המגעים עימם, ובעובדה שהארון לא סופק בהתאם למוזמן.
דבריו של אילן נקטעו לא אחת ע"י מרדכי, מנהל החנות, שחש בעליל לא בנוח, כל אימת שהטענות כוונו כנגד התנהלות החנות ועובדיה, תוך כדי שהמגשר מצידו, חוזר ודואג בתקיפות לא מבוטלת, לשמור על סדר ההתבטאות של הצדדים.
אירית סיכמה ואמרה שהתנהגות נציגיה של החברה הלאומית לרהיטים גרמו לה לעגמת נפש רבה וכי היא איננה מוכנה עוד לסבול את נוכחותם ולתת להם הזדמנות נוספת לתקן את הרהיטים, שכבר התרגלה אליהם כמות שהם.
גם את דבריה אלה שיקף המשגר, לפי הכללים השגורים אצלנו.
ג. רגע, חושבים.
בשלב זה, פונה יגאל לצדדים ומודיע להם, שלפני שהוא יושב עם כל אחד מהם בנפרד, הוא
מבקש שיצאו מחדר הישיבות למספר דקות, שכן הוא רוצה להתכונן לקראת ישיבות אלה.
בצאתם, הוא מוחק את הכתוב על הלוח ורושם עליו את הנושאים שהועלו ע"י הצדדים עד כה. ניסוח אובייקטיבי של הנושאים שעלו, נוסח ששני הצדדים יכולים להסכים עליו, נושאים שיצפו פני המשכו ומטרתו של ההליך:-
- רהיטים שסופקו פגומים.
- תיקון ומתקין
- החברה הלאומית לרהיטים- מערכת היחסים עם לקוח.
עתה, יגאל שולח ידו למתג נסתר בשולחנו ופונה אלינו, יושבי הגלריה באמצעות מערכת הרמקולים, שחוברה לה יחדיו: "את מי לדעתכם עלי להזמין תחילה לישיבה בנפרד?".
ויכוח ער התפתח בין היושבים, אבל גברה דעתה של שכנתי התזזיתית וחריפת הלשון, שהיתה גם דעתו של יגאל, להזמין את בני הזוג סופר תחילה, על מנת לנסות ולברר מה הם האינטרסים האמיתיים שלהם ומה באמת ברצונם להשיג בגישור הזה.
כשלעצמי חשבתי, שאמנם לא בהכרח, אבל במרבית המקרים, זו תהיה ההחלטה. אולי אך טבעי הוא, שמי שרואה עצמו נפגע (וזאת בכדי להימנע מהשימוש במילה "תובע", שהיא מתחום המשפט ולא מתחום הגישור) ייקרא ראשון לישיבה בנפרד, בכדי שהמגשר יוכל ללמוד ממנו - מהם, למזער, קווי המתאר שלו לפתרון אפשרי.
כשהוא מצוייד במידע הזה, יקל על המגשר להסיק, בישיבה בנפרד אם המגושר האחר, מה הגבול העליון שהוא יהיה מוכן ללכת בכדי ליישב את הסכסוך, ובאיזה מידה האינטרסים שלו חופפים את אלה של קודמו.
אבל, כאמור, יהיה עוד מקום להפוך המחשבה זו, שאני עצמי, אינני משוכנע בה.
ד. עכשיו, רק אני ואתה
המיקרופונים נותקו ומאחר ויגאל לא התרשם שמתקיימת איזו שהיא הידברות בין הצדדים מחוץ לחדר הישיבות, הוא הזמין את הזוג סופר לחדר הישיבות.
עם היכנסם, יגאל פותח ומסביר לאירית ויגאל את מטרת הישיבה במתכנות זו, לאמור, לאפשר להם להתבטא בחופשיות על הסכסוך ועל מה שבליבם וכי חשוב שידעו, שכנגד רצונם, שום דבר מהנאמר בחדר הישיבות לא יועבר לצד השני.
משנאמרו הדברים הללו, התחזקה עוד יותר, אצלנו בגלריה, תחושת המציצנות, ואף עוד יותר מכך כאשר אילן פותח ומספר, שאלה הם נשואיהם השניים (חזותם מעידה על פער הגילים שביניהם) וכיצד הם ציפו בכיליון עיניים, לריהוט בביתם ששופץ וכמה היתה גדולה האכזבה ועוגמת הנפש כשהתקבלו הרהיטים על הפגמים שבהם ושלא עפ"י מה שהזמינו אותם. תחושות אלה עוד התעצמו כשנתקלו ביחס מתנכר מצד החברה ועקב התנהגותו הבוטה של מי שנשלח על ידה לבצע את התיקונים, שלא צלחו.
אילן, שבישיבה זו הוא הדובר הדומיננטי, עוד חוזר ומדגיש, שהוא ואשתו הינם אנשים מוכרים ובעלי מעמד של כבוד בקרב קהילתם ולא אנשים כמותם יעלו טענות שוא.
כאן אילן מתערב ומציב את השאלה: " אם כך, איך אתם את הפתרון לסכסוך?
בתגובה לשאלה אומרת אירית, שגם אם הם אינם עומדים על תביעתם המקורית (בסך 30,000 ש"ח), היא איננה מוכנה עוד לשום ניסיונות של תיקון הרהיטים הפגומים או החלפתם של אלה שלא סופקו בהתאם להזמנה. די לה בטירדה, בגסות, בהפרעה לעבודתה ובעוגמת הנפש שנגרמה לה עד כה, ולפיכך הם לא יוותרו על פיצוי כספי וכי הם מצפים לתשובתם של נציגי החברה בכדי לדעת אם הסכום שיוצע, יהיה בו כדי לספק אותם.
אני מודע עתה בברור להרגשת חוסר הנוחות הגוברת, המתפשטת בין כל יושבי הגלריה, נוכח מה שנראה להיות הקצנת עמדותיהם של בני הזוג סופר. תחושת קשה של כישלון תולה באויר. נראה שהכל היו בדעה, שנוכח גישתה זו של אירית, הדומיננטית שבין בני הזוג, הסיכוי להשגת הסדר בגישור זה הולך ומתרחק, הולך ונמוג. מה יעשה יגאל עתה? איזה עוד שפנים נותרו לו לשלוף משרוולו? האם יימצא מוצא מהמיצר שאליו נקלע ההליך או שמה המאמץ עולה בתוהו לנגד עינינו ?
למה שלא נתנו את דעתנו, אנו השרויים באור העמום בגלריית הצופים, הוא ניסיונו העשיר של יגאל כמגשר. הוא כבר היה שם והוא לא שכח את הכלל, שזה לעיתים קרובות השלב בו
המגושר מרשה לעצמו "להוציא קיטור" ולפרוק את אשר על ליבו.
בקיצור - הוא לא נבהל.
ועתה, מבלי לוותר על מילות הבנה ואמפתיה, הוא פונה לעריכת מה שאנו מכירים כ"מבחן מציאות".
בצפותו את תגובתם של נציגיה של החברה לריהוט נוכח הצגת פיתרון שכזה לפניהם, הקדים יגאל ופנה לזוג סופר:
"אתם, הרי יודעים, שחברות, גם כשחשוב להם ללכת לקראת לקוחותיהם, יתקשו להחליט על תשלום פיצויים ובכך, לכאורה, להודות ברשלנות בביצוע ובאספקה בפני כל. על חלק מעובדי החברה יהיה ליתן דין וחשבון בפני הממונים עליהם ונגד אילו מהם אך עשויים שיינקטו צעדים. האם עולה בדעתכם פתרון אפשרי אחר?
שהרי לפי הבנתי, מוסיף יגאל ואומר, לא נקמה אתם מחפשים אלא רצונכם המוצדק הוא להרים קול ולנקוט עמדה כנגד תחושת העוול ועוגמת הנפש שאתם חשים שנגרמו לכם. ואם אכן כך הם פני הדברים, הרי כאן הוא המקום וזו המסגרת לעשות זאת. בית המשפט, וכללי הדיון הנוהגים בו, כפי שתוכלו לשער לעצמכם, איננו יכול להיות במה לכך. חישבו איך אנו יכולים לקדם את ההליך כאן ועתה ומה הכי חשוב לכם להשיג בהליך זה".
שוב היא זו אירית הראשונה להגיב, באומרה שהם יסכימו לשקול ביצוע התיקונים ע"י בעל מקצוע מטעמם ושהחברה תישא בעלויות הכרוכות בכך.
לאפשרות למחווה מצד החברה בצורה של רהיט מתנה מקו הייצור של החברה, אותה בדק יגאל בזהירות ובמרומז, הגיבה אירית בקרירות, ואמרה, שאין לה צורך בשום רהיט נוסף ובודאי לא של החברה הלאומית לרהיטים.
בהשאירו את אירית ואילן לעכל את סימני השאלה והתהיות שעורר אצלם, מבקש יגאל מהם לצאת, ע"מ שיוכל לשבת בנפרד גם עם נציגי חברת הרהיטים ולשמוע מה בפיהם.
האם הצליח יגאל להציל אוד מאש? האם עוד יש סיכוי להגיע לידי הסדר בגישור זה? הדרות הבאות יגידו.
אינני יודע אם היתה זו טקטיקה מכוונת אצל נציגי החברה, או שמא הדבר נבע ממעמדם השונה בחברה ואולי מאופיים האישי, אבל מאותו רגע שהמגשר סיים לתאר את מהותה של ישיבה זו וחשאיותה המובנית, נחלקו שני נציגי החברה לתפקידי "השוטר הטוב והשוטר הרע".
בעוד שתומר, מנהל השרות הארצי של החברה, דיבר על העניין הרב שיש לו ולחברה, שלא יצא ממנה לקוח בלתי מרוצה ושריהוט שסופק לו יהיה לשביעות רצונו הגמורה, הרי מרדכי, מנהל סניף החברה בחדרה, היה מיליטנטי מאוד ונוקשה ודחק כל העת בתומר להביא את הגישור לידי סיום, שכן עדיפה להם ההתדיינות בביהמ"ש.
מה שהדהים והרשים עתה את כולנו, היושבים מאחורי קיר הזכוכית במתח ובציפייה לבאות, היה ה"עור העבה" שיגאל עטה על עצמו. תוך שהוא אוטם עצמו בפני כל הפרעה, הוא מתעלם מ"קריאות הקרב" של מרדכי, וממשיך ומתרכז בקיום דיאלוג זהיר, עקיף ומזמין, שמטרתו לברר השאלה עד כמה תומר יהיה מוכן להרחיק לכת לקראת הזוג סופר, שהרי הוא מכיר בכך שהללו אמנם נפגעו.
תומר טען שהוא עצמו אמנם לא ראה את הרהיטים ומצבם, אבל לאור העובדה שאכן היתה סטייה באספקה מהמוזמן ומדיניות הרצון הטוב שהוא מייצגה, יש מקום לפיתרון שיספק את הזוג סופר.
ה. ביד בוטחת
משנחשפה הנכונות הזו של תומר,שבבסיסה אכן למצוא דרך לרצות את לקוחות החברה שהוא מייצג, מציע יגאל להזמין את הזוג סופר לחדר ולבחון יחד עימם את ייתכנותה של אפשרות להגיע לידי פתרון שיתקבל על דעת הכל. תומר ומרדכי מסכימים.
מעניין עד כמה היתה ההבנה מיידית ומשותפת לכל הצופים הנמצאים עימי בגלריה - המפנה שחל בגישתם של הצדדים האחד לשני ולהליך עצמו, מרגע שהתיישבו שוב יחדיו.
קל היה להרגיש, שאצל הזוג סופר חילחלה ההבנה, שפורקן לתיסכול ולרוגז שלהם לא יימצא מזור בהליך משפטי, וכי הפתרון לעוגמת הנפש שנגרמה להם לא טמון ב"קנס" שיושת על החברה, אלא בהכרה המלאה מצידה בעובדה שאכן נגרם להם עוול ובמה שיש בידיה להציע בכדי ליתקון את המעוות.
באותו רגע היה ברור גם לכולנו, שתומר תפס, שלא הפיצוי הכספי בראש מעייניהם של אירית ואילן וכי הם פתוחים לפתרונות, שלאל ידו להציע ולספק, מבלי להודות בכישלון, אלא במהלך הפעילות הרגילה של החברה, תוך ריצויו של הלקוח.
כולנו גם הבחנו, בלא מעט כבוד וקורטוב של קנאה, ביתרון העצום שיש לניסיונו של מגשר.
מרגע שהוא "הריח את הטרף" בדמותו של פיתרון אפשרי, הוא לא חדל מלדחוק בצדדים להמשיך ולהעלות מחשבות ורעיונות לפתרונות אפשריים.
מרדכי, כל אימת שעולה פתרון שלא היה לרוחו, ממשיך ללחוץ על תומר להפסיק את ההליך. המגשר, לעומתו, כאילו אינו שומע אותו כלל, "נעול" כטיל מונחה מטרה. לא מתיר את אובדן המומנטום של המשא ומתן שהחל להתפתח, ונוהג כאילו, שמבחינתו אין להעלות על הדעת מצב, בו ההליך לא יסתיים ללא הסדר. יגאל לא פוסק מלשדר לכל הנוכחים בחדר, שמוכרחים להמשיך במאמץ להגיע לידי הסדר, ושכל אשר דרוש להם עתה, זה עוד מעט סבלנות ואורך רוח.
ללא היסוס - ועל פי התלמוד השגור, כל אימת שנדמה שצדדים במבוי סתום - הוא מעלה הצעות משלו לפיתרון. זה הזמן בו מידת היצירתיות שהמגשר ניחן בה באה לידי ביטוי.
כשהוא מצויד בידע, באשר למידת הפגיעה שחשים אירית ואילן ותחושת העלבון והכעס שהם חשים, הוא מעלה את ההצעה שחלק מהפיתרון יהיה בהבעת התנצלות מטעם החברה הלאומית לרהיטים בשל הצער ועוגמת הנפש שנגרמו לבני הזוג סופר.
בלא היסוס מנצל אילן את החשיבות שאילן מייחס למעמד שלו ושל אישתו בקהילתם (שהרי , כזכור, פעמיים הוא הזכיר זאת) ומציע נדבך נוסף להסדר הנרקם בצורת מחווה של החברה, שתבוא לידי ביטוי בתרומה שתרים למוסד לפי בחירת אילן ואירית.
הצעות אלה, הפכו זמן קצר לאחר מכן לסעיפים בהסדר הגישור.
ו. הסדר גישור ומספר תובנות בצידו
הסדר הגישור, שנחתם בסופן של שלוש שעות מורטות עצבים (של המגושרים ויושבי הגלריה המותשים עצמם, שאיש מהם לא העז לצאת, אף לא בכדי להתאוורר לרגע, כולם, להבדיל מיגאל עצמו שנראה כנישא על מקורות מרץ בלתי נדלים), נראה כדלקמן:
בראש ובראשונה החברה הלאומית לרהיטים מתנצלת על אשר נגרם לאילן ואירית בקשר עם הריהוט שסיפקה להם .
• יתקיים ביקור בביתם של אילן ואירית - אותו תיזום החברה בתוך שבועיים ממועד הגישור - של נציגי החברה (ותומר בכללם), בכדי שאלה יוכלו לעמוד על הטעון תיקון בריהוט שסופק.
• התיקונים, ככל שיוסכם עליהם , יבוצעו ע"י מרכיב מטעם החברה, שיהיה מקובל הזוג סופר ועל חשבונה של החברה.
• האחריות, עבור כל הרהיטים שסיפקה החברה לזוג סופר, תוארך ותעמוד על 6 (שש) שנים מיום סיום ביצוע התיקונים ע"י החברה.
• החברה תתרום סכום שיוסכם עליו בביקור נציגיה בביתם של אילן ואירית, למוסד ולמטרה עליהם יורו בני הזוג סופר
• ביצוע ההסדר הנ"ל יסתיים בתוך חודש מיום חתימתו והמגשר, מצידו, יפעל להעבירו לביהמ"ש ע"מ שזה ייתן לו תוקף של פסק-דין.
הצדדים נפרדו לא לפני שלחצו יד, החליפו משפרי טלפון בכדי שיקל עליהם לתאם הפגישה המוסכמת.
שוב נשלחה ידו של יגאל למתג החבוי בשולחנו. האור בגלריה התחזק ודרך הרמקולים בקע קולו שמזמין אותנו לרדת לחדר הישיבות.
התחושה שליוותה אותי, היתה של לא מעט ניגודים. מחד, לא יכולתי שלא להרגיש, שהליך הגישור, שזה עתה הסתיים, היה כאילו מושלם מדי. כאילו יצא מספרי ההדרכה. אמנם היו בו חריקות, סטיות, וטעויות בולטות, כמו לגבי החתימה הנשכחת של הסכם הגישור, העדרו של וידוא מידת הסמכות של נציגי החברה, הצגת פתרונות מטעם המגשר ועוד טעויות אם כי פחותות ערך מאלה.
לא מצא חן העיני, שההסדר שהושג, היה מדי "פתוח": - היקף התיקונים בריהוט נותר להסכמה בין הצדדים, אם כזו אכן תושג והוא הדין ביחס לתרומה, היקפה ויעודה. (האם הארכת משכו של שלב זה, היה בו כדי להביא לידי הסכם " תפור וסגור" טוב יותר? או שמא לפיצוץ ההליך? - נראה שאת התשובה לשאלה זו כבר לא נדע).
מאידך, האם לא בדיוק בכך מדובר? האם לא לשם כך זימנתי, אתכם הצופים בכדי לעמוד על הליך הגישור בעשייתו, על כל והטעויות שמלוות את מלאכת המעשה והסטיות מספרי התיאוריה וממאמרי ההגות?
למשל, איני זוכר מאמר כלשהו, ובודאי שאיני מכיר את כולם, או שבבית הספר לגישור, עמד מישהו מהמורים על חשיבות שיחת החולין!
לא יכולתי להשתחרר מהרושם שהותירה עלי יכולתו של המגשר הזה לקיים שיחת חולין בין עם שני הצדדים בפתחו של הליך הגישור ובין עם כל אחד מהם לחוד בתחילתן של הישיבות בנפרד. אני עדיין נדהם נוכח הגילוי (ואולי זו התרשמות אישית בלבד), איזו תרומה נפלאה היתה בשיחות אגב אלה בכדי להפיג מתחים של הצדדים, לייצר אווירה מזמינה ואווירת אמון כלפי המגשר. אפילו חשתי, בעקבותיהן של חילופי דיבורים בלתי מחייבים אלה, תחילתה של פתיחות לא רק כלפי המגשר, אלא גם כלפי הצד האחר, שחדל להיות שם המתנוסס בראשו של כתב תביעה, מעל לסכום תביעה מקומם, והופך להיות לבן אדם, שזו תעסוקתו, שיודע למספר על דבר של מה בכך ומחייך למשמע הלצה.
יחד עם זאת, גם לא יכולתי שלא להתרשם מנוקשותו של המגשר, בשמירת סדר הדברים - בעיקר בישיבה המשותפת הראשונה, ועמידתו על דרישות הפרוטוקול, כפי שהובאו על ידו לידיעת הצדדים בתחילת ההליך. במשוב שהתבצע כאמור מיד לאחר מכן, הגיב המגשר לכך ואמר, שנוקשות זו מחוייבת, הן בכדי לכפות על הצדדים את כללי ההתנהגות במסגרת ההליך, והן על מנת למנוע חזרה מיותרת על דברים שנאמרו ושוקפו.
בזמן המשוב, המגשרת כהת השיער, שישבה לידי בעת הצפייה ולא אפשרה לאיש לחמוק מהערותיה ביחס למתרחש למטה, בחדר הישיבות, העלתה תובנה, שאינני רוצה להתעלם ממנה: לדעתה, בטחונו העצמי של המגשר (שנבע בעיקר משנים של ניסיון ועשייה), הנינוחות שהוא הפגין (מעבר לאמפתיה והיכולת להאזין, עליהן הנא שמעה הרבה עוד בזמן לימודיה) והיד הרמה בניהול התנהלות הצדדים - ללא ספק הקרינו על הצדדים והעצימו את תחושת השיתוף שלהם בהליך והאמון במגשר.
גם תובנה זו - שעד כמה שהיא מובנת מאליה, קיבלה, באותו מעמד מימד נוסף, על רקע חווית ההליך, שהסתיים זה לא מכבר.
אפילוג
הגעתי להכרה, שיישום התיאוריות ותפיסות העולם של הגישור, הן כמעט לחלוטין זהות, הן במקרים של סכסוכים בין איגודים ו/או ארגונים גדולים ו/או כאלה שכרוכים בהם כספים כבדים, אמוציות ואינטריגות חובקות עולם, והן בסכסוכים אולי פעוטים מחיי "היום-יום".
סכום זניח לאחד, מהווה השקעה כבדה לכיסו של אחר. תחבולנות, ואמוציות מבעבעות נמצאות גם אצל הצדדים לסכסוכים ה"קטנים". ההבדל, במידה רבה, נעוץ בשוני שבקנה מידה כזה או אחר, אבל לא מנקודת מבטו של מי שנפגע די על מנת להביא את ריבו למפתנו של בית המשפט או למפתנה של כל רשות אחרת המוסמכת להכריע בעניינו.
ואולי יש מקום לדון בשאלה מדוע מפתנו של בית המשפט ולא מלכתחילה בפני המגשר? אבל לא כאן המקום לדיון זה.
המאמרים מפרי עטו מתפרסמים בחסות סולחה-פורטל הגישור הישראלי
http://sulcha.co.il ובאדיבותו של ד"ר דוד סילורה.
