לאנשים קל לקבל את הגורל שהם קבעו לעצמם. הם הולכים בשביל ובצדי הדרך הם רואים שבילים אחרים הנראים כמו תמונה יפה, תמונה ולא יותר מזה.
אנשים הם כמו חתולים קשה להם לקבל שינוי. הם חיים בתוך מסגרת של רוטינות. קמים בבוקר בשעה 7:35, 5 דק' איחור הוא בשביל הפיהוקים במיטה, שותים קפה, קוראים את כותרות העיתון, מתלבשים, מצחצחים שניים, מסתדרים, עולים לאוטו, מדליקים את תחנת רדיו הקבוע, מגיעים לעבודה, חוזרים, אוכלים, רואים בשעה הקבוע טלוויזיה, יוצאים לריצה, מתקלחים, הולכים לישון וכך חוזר חלילה. אני מודה שאני לפעמים שם לב לכך שאני חיי בתוך הרוטינה הזאת...
קניות של כל יום שלישי, אנו הולכים את אותו המסלול ולוקחים את אותם המוצרים (אולי בשינוי כזה או אחר). אם תסתכלו על עצמכם, רובכם עושים את אותו הדבר פחות או יותר כבר למעלה מ 10 שנים. אז אם אנחנו באמת לא העבודה שלנו או מה שיש לנו בכיס. מי אנחנו? איך אנו יכולים לשנות את העתיד שלנו? במיוחד שאנו לא אוהבים את מה שאנו רואים.
במהלך סעודה לכבוד קולומבוס, שערכו בחצר המלוכה הספרדית, טען בלעג אחד האצילים הספרדיים שגילוי איי הודו המערבית אינו אלא דבר של מה בכך וכי כל אחד יכול היה לעשותו אילו קיבל אוניות ורשות לתור את העולם. הלעג כלפי קולומבוס בא מצד מקורבי בית המלוכה ובתמיכתם וזאת במטרה לרכך את עמדתו של קולומבוס לגבי מיקוח על הכנסות, שהובטחו לו לפני הפלגתו, מהסחר עם הארצות שיגלה במהלך ההפלגה. קולומבוס הזועף ביקש שיביאו לו ביצה קשה ושאל את הנוכחים מי יוכל להעמידה על חודה. כל אלה שניסו נכשלו במשימה. אז נטל קולומבוס את הביצה והכה בה על חודה עד שקליפתה נשברה מעט והחוד השתטח, והעמידה מול עיניהם המשתאות של הנוכחים. "זה הדבר הקל ביותר בעולם. כל אחד יכול לעשות זאת, אחרי שראה איך!", השיב להם קולומבוס.
מסר הוא מחשבה יוצרת עשייה. אומנם כל אחד יכול היה להפליג אבל רק קולומבוס הגה את הרעיון כפי שרק במוחו עלה הרעיון למעוך מעט את הביצה כדי להעמיד אותה על השולחן.
גרסה אחרת מיחסת לאמן הרנסאנס האיטלקי פיליפו ברונלסקי, שלכאורה הציב את "אתגר הביצה" בהקשר של הקמת הכיפה המפורסמת של קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, שנחשבת לאחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס.
בעצם הגישה אומרת שאם אנו נחשוב ונבצע אנו נצליח. אך, זה נשמע פשוט מידי. המון אנשים חושבים ואז מבצעים, מעטים מצליחים. מתוך 100% רעיונות הנפלאים, 95% נכשלים. כלומר רק 5% מצליחים להניב פירות. אז מה זה אומר? שקים סיכוי קטן להצליח אם אני בכלל יוזם עשייה? אז למה להתחיל???
תומס אדיסון אמר פעם "הצלחה מורכבת מאחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזים של הזעה" וגם אמר "לא נכשלתי. רק מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות" משפט זה אמר כאשר נכשל בפעם ה 10,000 ליצור נורה דולקת שלא מצריכה חמצן. אומנם הפעם ה 10,001 הוא הצליח זאת למרות הכישלונות ועשרות פעמים שנאמר לו שלא יצליח. אני אוהב את המשפטים של אדיסון, במיוחד את: "אם נעשה את כל הדברים שאנו מסוגלים לעשות, נדהים את עצמנו". אני מסכים אם המשפט הזה חוויתי אותו בהמון שלבים בחיי. לא, לא עשיתי את כל הדברים שאני מסוגל לעשות (הלוואי) אבל עשיתי דברים שלא חשבתי שאני מסוגל לעשות. ברוב הפעמים גם בכלל לא חשבתי עליהם, פשוט עשיתי.
אנשים שיודעים, מגיעים. מסוגלות עצמית אומרת שעוצמת המודעות ליכולות שלנו שווה לביצועים שלנו. קשר פשוט, אבל נכון. אם אנו מאמינים שאנו מסוגלים לעלות את הר האוורסט הסיכויים שננסה גדול הרבה יותר מאדם שלא מאמין שהוא מסוגל. מעבר לכך, אם שני אנשים אם אותם יכולות בדיוק יהיו בתחתית ההר. הסיכוי גדול יותר לשרוד הוא זה שמאמין שהוא יכול להגיע לפסגה.
במילים פשוטות, מי שמאמין בעצמו, עושה הרבה יותר מאלה שלא מאמין ותולים את הגורל כאחראי לחייהם.
לשנות את העבר כדי לשפר את העתיד?
מדוע רובנו רוצים לחזור לעבר ולשנותו? רובינו נשמח לחזור אחורה בזמן ולשנות דברים כדי שיהיה לנו טוב יותר. אם אנו מאושרים בהווה, מדוע חשוב לנו לשנות משהו שכבר עבר? האם לשנות את העתיד קשור בעבר? כנראה שכן, כל מה שאנו בהווה קשור במובן מסוים לעבר. הכישלונות, המתענים, החוויות, התפיסות שלנו מהעבר בונים את ההווה וגם בונים את העתיד שלנו.
השאלה היא האם אנו צריכים להמציא מכונת זמן ולשנות את העבר כדי שהעתיד שלנו יהיה טוב יותר? אין ספק שזה יהיה יותר קל, כמו בסרט 'לקום אתמול בבוקר' שבו גיבור הסרט קם שוב ושוב באותו בוקר רק כדי לתקן את אותו היום, כאילו כוח עליון מכריח אותו, עד שהוא לבסוף המרכיב לעצמו יום מושלם וקם בבוקר אחר. לצערי מעטים מאיתנו יתמזל מזלם לחוות יום שיוכלו לתקן וכוח יכריח אותו לתקן. לכן, אנו תלויים בעצמנו בלבד. מי שמחליט לשנות/לתקן הוא אנחנו.
אנו יכולים להכיר בעובדה כי מכונת זמן לא תיבנה בקרוב, מה שגם ההשלכות למוכנת זמן היא קצת בעייתית במיוחד בגלל פרדוקס הסבא. אם אחזור בזמן לתקופת מלחמת העולם השנייה ויסיט את רובה של חייל נאצי כך שיפגע בסבי ויהרגהו לפי שהכיר את סבתי. האם אוכל להתקיים להסיט את הרובה? יש שגידו שאני אצור מייד עולם מימדי אחר שבו אני התקיימתי ואחד כזה שלא התקיימתי כי סבי נהרג כך שהורי לא התקיימו וכך גם אני. ויש כאלה שיגידו "סקוט הגדול! מצב כזה יכול לשנות את הרצף הזמן ולפוצץ את כל היקום!" (חזרה לעתיד, דוק).
אז איך בכל זאת אנו יכולים לשנות את העתיד כאשר העבר שלנו כבר קבוע ולא ניתן לשנותו? אני אומר לשנות את הווה. איך?
בחלק השני.
