החוש של חודש אייר נקרא חוש העיון (או לחילופין, חוש ההרהור).
קודם כל, מה זה בדיוק עיון? לעיין אין פירושו לעלעל במילון. נהפוך הוא: עיון עניינו העמקה מחשבתית בנושא מסוים - התבוננות מאומצת ושיטתית בו עד שכל היבטיו נפרשים ונחשפים. המלה עיון נובעת מלשון עין, אך בעצם מה שעיון מעמיק מבקש לעשות הוא ללכת מעבר למראית העין, לחשוף עומקים של תבונה שאינם ניכרים ממבט ראשון. אפשר לומר שהעיון מבקש לפקוח, דרך חשיבה שיטתית ומרוכזת, מעין עין פנימית החוזה באיכויות שהעין הרגילה אינה רואה.
כעת, מה פירוש חוש עיון? הביטוי 'חוש' בקבלה אינו מתייחס דוקא לאבר חישה, אלא לסוג של כשרון או זיקה למשהו - היכולת לחוש מהות כלשהי. הרעיון שישנו חוש עיון פירושו שכדי להעמיק במשהו באמת, לא מספיק לחשוב עליו באמצעות השכל הישר. צריך להרגיש את תמציתו, להריח את העומקים הגנוזים בו, לדעת לאתר את לשונית הסימניה המשתרבבת ממנו דרכה ניתן להגיע ללבו. חוש עיון מפותח יודע לנתח בהגיון, אך אינו שבוי של ההגיון ויודע גם כיצד לעקוף אותו לטובת אבחון אינטואיטיבי של רוח הדברים.
"יודעי בינה לעתים"
לכל חודש מקביל גם אחד משבטי ישראל, המגלם יותר מכל את החוש השייך לו. השבט של חודש אייר הוא יששכר (דרך אגב, אין לבטא את השין השניה במלה זו אלא להגות את שתיהן כאחת, כך: ישכר).
הקשר בין שבט יששכר לחוש העיון והמחשבה מפורש פעמים רבות במקורות. יששכר מתואר כשבט של תלמידי חכמים, ובברכת יעקב מתואר כ"חמר גרם" (בראשית מט, יד), ביטוי שרש"י מפרש "חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד". בני יששכר ניחנו איפוא באופן במיוחד בחוש העיון הלמדני בתורה והיו להם ה'כתפיים' להתמודד עם לימוד קשה.
למעשה, היה לבני יששכר כשרון מיוחד לסוג מאד מסוים של חכמה: הם תוארו כ"יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג). הביטוי בינה לעתים מתייחס לחכמת עיבור השנים וקביעת החודשים, הנדרשת כדי לחשב את לוח השנה העברי. אך מדובר ביותר מענף של אסטרונומיה: הבינה לעתים היא סוג של חכמה פנימית גבוהה הקשובה לפעימות החיים ויודעת להוריד רעיונות גבוהים אל תוך המציאות המשתנה. בעומקה, חכמת העיבור היא היכולת 'לזווג' ולשלב תפיסות מנוגדות ולהכלילן לאחת. בני יששכר ניחנו בחכמה זו, והיא המבטאת את יעדו הסופי של חוש העיון שלהם.
מה מאפיין את הבינה לעתים? בקבלה, "בינה" היא שם אחת הספירות, בת זוגה של ספירת ה"חכמה". יחדיו, הן מהוות את שני מקורות החשיבה הבסיסיים ביותר. החכמה והבינה משולים ל'אבא' ול'אמא' של המחשבה: החכמה היא כמו אב המספק זרעי מחשבה ראשוניים וגולמיים, והבינה היא כאם הקולטת, מפתחת ומעשירה אותם עד שהם הופכים לרעיונות מגובשים שאפשר להוציא לאויר העולם. כאשר רעיון חדש מפציע בנפש בשלב החכמה, אף כי לרגע אנו חווים אותו בשלמותו, אין אנו מסוגלים לתארו לאחרים או להגשימו. בשלב הבינה אנו כמו מאמצים נקודת מבט נוספת - של הזולת שבנו אם תרצו - וכמו מתוך נסיון להסביר לו את הרעיון פורטים אותו לפרטיו ומלבישים אותו צורה ממשית.
אף כי לכל אחד ואחת יש חכמה ובינה, החכמה נוטה להיות חזקה יותר אצל גברים בעוד הבינה חזקה יותר אצל נשים. חז"ל למדו זאת מהפסוק אודות בריאת חוה, "ויבן ה' אלקים את הצלע", אותו דרשו כאומר ש"בינה [מלשון 'ויבן'] יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". זיקתן הישירה לחווית ההריון והלידה מעניקה לנשים את היכולת לפתח ולהגשים אידאות שכלתניות, שמצד עצמן נוטות 'לרחף' מעל הקרקע.
דימוי נוסף לחכמה ולבינה הוא שמש וירח, בהתאמה, אף הם דימויים אוניברסליים של זכר ונקבה (אכן, המלים חכמה ובינה שוות ביחד בגימטריה חמה ולבנה). כפי שזרע החכמה הבלתי-מפותח הוא חסר תועלת, כך גם אור החמה בלתי-נסבל לעין אנוש; וכפי שהלבנה 'מתעברת' מהחמה ומורידה את אורה לעולם באופן רך ונסבל, כך גם הבינה מתעברת מהחכמה ומולידה את השגותיו. זיהוי הבינה עם הלבנה מתקשר כמובן ישירות לאמור לעיל, כי "בינה לעתים" היא חכמת חישוב הירחים. קשר נוסף בין הלבנה לביטוי "בינה לעתים" הוא שבניגוד לשמש המאירה תמיד באותה עוצמה, הלבנה נתונה לתנודה מתמדת של מילוי ומיעוט - "עתים" שונים. בינה לעתים היא איפוא לא רק הבנה במסלול הירח, אלא בכלל רגישות לתנודות הזמן ותהפוכותיו.
דימויי האשה והירח, וכן הביטוי "בינה לעתים", נפגשים כולם בפסקא נודעה מקהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ואת לבנות..." (קהלת ג, א-ח). אם נתבונן בקטע השלם נראה שיש בו בדיוק 28 "עתים", הנחלקים ל-14 חיוביים ו-14 שליליים. במלים אחרות, הפסקא משקפת מחזור ירח אחד - הנמשך, בקירוב, כ-4 שבועות ונחלק אף הוא לשבועיים 'חיוביים' של הוספת אור ושבועיים 'שליליים' של הפחתת אור. בנוסף, הפסקא נפתחת בביטוי "עת ללדת", רמז מובהק לאשה (מה גם שמהופכו, "עת למות", היינו מצפים שיהיה כתוב בו 'עת להוולד'). העובדה שהפסקא מסתיימת בביטוי "עת שלום" רומזת כי כח הבינה הנשי - המקיף סוגיה מכל צדדיה ובוחן כיצד הם משתלבים לכדי מבנה אחד - הוא גם מה שמסוגל להביא שלום לעולם.
מעניין לציין כי מי שיזם את עיבורו של יששכר היתה אמו, לאה, כש'קנתה' מרחל את התור להתייחד עם יעקב והצהירה באוזניו "אלי תבוא" (בראשית ל, טז). פעולה זו בעצמה ביטאה חוש של "עת ללדת", הבנה כי עתה הזמן הנכון להוריד את נשמת יששכר לעולם.
ממרה שחורה להרהור שמח
דברים אלו מתווים לנו את דמותו של חוש העיון: מדובר בחוש התבוננות בעל אופי נשי, הלוקח רעיונות מופשטים וגבוהים, משכללם ומורידם למציאות מורכבת ומשתנה. בכך גם ניכר הקשר בין החוש לחודשו: חודש אייר הוא היחידי העומד כולו בסימן ספירת העומר, שלצד משמעותה החקלאית מהווה תקופה של התבוננות בקיומנו הנפשי, הרגשי והמוסרי ותיקונו. באמצעות חוש העיון אנו יכולים לקחת את השאיפות והאידיאלים השכליים שלנו ולבחון באיזו מידה הם חדורים באמת בחדרי לבנו.
ברובד העמוק ביותר, חוש העיון הוא המקור לרגש התשובה בנפש - השאיפה להסיט את מסלול חיינו לכיוון של שיפור והתעלות. כאמור לעיל, חוש העיון נקרא גם חוש ההרהור. מלה זו משמשת הן לתיאור מחשבה שלילית, "הרהור עבירה" המוליד בנפש עצבות ומרה שחורה, והן לתיאור מחשבה חיובית, "הרהור תשובה". הסיבה היא שבכחו של חוש ההרהור להפוך את מחשבות לבנו - לסדר מחדש את אותיות מרה שחורה וליצור מהן הרהור שמח.
קודם כל, מה זה בדיוק עיון? לעיין אין פירושו לעלעל במילון. נהפוך הוא: עיון עניינו העמקה מחשבתית בנושא מסוים - התבוננות מאומצת ושיטתית בו עד שכל היבטיו נפרשים ונחשפים. המלה עיון נובעת מלשון עין, אך בעצם מה שעיון מעמיק מבקש לעשות הוא ללכת מעבר למראית העין, לחשוף עומקים של תבונה שאינם ניכרים ממבט ראשון. אפשר לומר שהעיון מבקש לפקוח, דרך חשיבה שיטתית ומרוכזת, מעין עין פנימית החוזה באיכויות שהעין הרגילה אינה רואה.
כעת, מה פירוש חוש עיון? הביטוי 'חוש' בקבלה אינו מתייחס דוקא לאבר חישה, אלא לסוג של כשרון או זיקה למשהו - היכולת לחוש מהות כלשהי. הרעיון שישנו חוש עיון פירושו שכדי להעמיק במשהו באמת, לא מספיק לחשוב עליו באמצעות השכל הישר. צריך להרגיש את תמציתו, להריח את העומקים הגנוזים בו, לדעת לאתר את לשונית הסימניה המשתרבבת ממנו דרכה ניתן להגיע ללבו. חוש עיון מפותח יודע לנתח בהגיון, אך אינו שבוי של ההגיון ויודע גם כיצד לעקוף אותו לטובת אבחון אינטואיטיבי של רוח הדברים.
"יודעי בינה לעתים"
לכל חודש מקביל גם אחד משבטי ישראל, המגלם יותר מכל את החוש השייך לו. השבט של חודש אייר הוא יששכר (דרך אגב, אין לבטא את השין השניה במלה זו אלא להגות את שתיהן כאחת, כך: ישכר).
הקשר בין שבט יששכר לחוש העיון והמחשבה מפורש פעמים רבות במקורות. יששכר מתואר כשבט של תלמידי חכמים, ובברכת יעקב מתואר כ"חמר גרם" (בראשית מט, יד), ביטוי שרש"י מפרש "חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד". בני יששכר ניחנו איפוא באופן במיוחד בחוש העיון הלמדני בתורה והיו להם ה'כתפיים' להתמודד עם לימוד קשה.
למעשה, היה לבני יששכר כשרון מיוחד לסוג מאד מסוים של חכמה: הם תוארו כ"יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג). הביטוי בינה לעתים מתייחס לחכמת עיבור השנים וקביעת החודשים, הנדרשת כדי לחשב את לוח השנה העברי. אך מדובר ביותר מענף של אסטרונומיה: הבינה לעתים היא סוג של חכמה פנימית גבוהה הקשובה לפעימות החיים ויודעת להוריד רעיונות גבוהים אל תוך המציאות המשתנה. בעומקה, חכמת העיבור היא היכולת 'לזווג' ולשלב תפיסות מנוגדות ולהכלילן לאחת. בני יששכר ניחנו בחכמה זו, והיא המבטאת את יעדו הסופי של חוש העיון שלהם.
מה מאפיין את הבינה לעתים? בקבלה, "בינה" היא שם אחת הספירות, בת זוגה של ספירת ה"חכמה". יחדיו, הן מהוות את שני מקורות החשיבה הבסיסיים ביותר. החכמה והבינה משולים ל'אבא' ול'אמא' של המחשבה: החכמה היא כמו אב המספק זרעי מחשבה ראשוניים וגולמיים, והבינה היא כאם הקולטת, מפתחת ומעשירה אותם עד שהם הופכים לרעיונות מגובשים שאפשר להוציא לאויר העולם. כאשר רעיון חדש מפציע בנפש בשלב החכמה, אף כי לרגע אנו חווים אותו בשלמותו, אין אנו מסוגלים לתארו לאחרים או להגשימו. בשלב הבינה אנו כמו מאמצים נקודת מבט נוספת - של הזולת שבנו אם תרצו - וכמו מתוך נסיון להסביר לו את הרעיון פורטים אותו לפרטיו ומלבישים אותו צורה ממשית.
אף כי לכל אחד ואחת יש חכמה ובינה, החכמה נוטה להיות חזקה יותר אצל גברים בעוד הבינה חזקה יותר אצל נשים. חז"ל למדו זאת מהפסוק אודות בריאת חוה, "ויבן ה' אלקים את הצלע", אותו דרשו כאומר ש"בינה [מלשון 'ויבן'] יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". זיקתן הישירה לחווית ההריון והלידה מעניקה לנשים את היכולת לפתח ולהגשים אידאות שכלתניות, שמצד עצמן נוטות 'לרחף' מעל הקרקע.
דימוי נוסף לחכמה ולבינה הוא שמש וירח, בהתאמה, אף הם דימויים אוניברסליים של זכר ונקבה (אכן, המלים חכמה ובינה שוות ביחד בגימטריה חמה ולבנה). כפי שזרע החכמה הבלתי-מפותח הוא חסר תועלת, כך גם אור החמה בלתי-נסבל לעין אנוש; וכפי שהלבנה 'מתעברת' מהחמה ומורידה את אורה לעולם באופן רך ונסבל, כך גם הבינה מתעברת מהחכמה ומולידה את השגותיו. זיהוי הבינה עם הלבנה מתקשר כמובן ישירות לאמור לעיל, כי "בינה לעתים" היא חכמת חישוב הירחים. קשר נוסף בין הלבנה לביטוי "בינה לעתים" הוא שבניגוד לשמש המאירה תמיד באותה עוצמה, הלבנה נתונה לתנודה מתמדת של מילוי ומיעוט - "עתים" שונים. בינה לעתים היא איפוא לא רק הבנה במסלול הירח, אלא בכלל רגישות לתנודות הזמן ותהפוכותיו.
דימויי האשה והירח, וכן הביטוי "בינה לעתים", נפגשים כולם בפסקא נודעה מקהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ואת לבנות..." (קהלת ג, א-ח). אם נתבונן בקטע השלם נראה שיש בו בדיוק 28 "עתים", הנחלקים ל-14 חיוביים ו-14 שליליים. במלים אחרות, הפסקא משקפת מחזור ירח אחד - הנמשך, בקירוב, כ-4 שבועות ונחלק אף הוא לשבועיים 'חיוביים' של הוספת אור ושבועיים 'שליליים' של הפחתת אור. בנוסף, הפסקא נפתחת בביטוי "עת ללדת", רמז מובהק לאשה (מה גם שמהופכו, "עת למות", היינו מצפים שיהיה כתוב בו 'עת להוולד'). העובדה שהפסקא מסתיימת בביטוי "עת שלום" רומזת כי כח הבינה הנשי - המקיף סוגיה מכל צדדיה ובוחן כיצד הם משתלבים לכדי מבנה אחד - הוא גם מה שמסוגל להביא שלום לעולם.
מעניין לציין כי מי שיזם את עיבורו של יששכר היתה אמו, לאה, כש'קנתה' מרחל את התור להתייחד עם יעקב והצהירה באוזניו "אלי תבוא" (בראשית ל, טז). פעולה זו בעצמה ביטאה חוש של "עת ללדת", הבנה כי עתה הזמן הנכון להוריד את נשמת יששכר לעולם.
ממרה שחורה להרהור שמח
דברים אלו מתווים לנו את דמותו של חוש העיון: מדובר בחוש התבוננות בעל אופי נשי, הלוקח רעיונות מופשטים וגבוהים, משכללם ומורידם למציאות מורכבת ומשתנה. בכך גם ניכר הקשר בין החוש לחודשו: חודש אייר הוא היחידי העומד כולו בסימן ספירת העומר, שלצד משמעותה החקלאית מהווה תקופה של התבוננות בקיומנו הנפשי, הרגשי והמוסרי ותיקונו. באמצעות חוש העיון אנו יכולים לקחת את השאיפות והאידיאלים השכליים שלנו ולבחון באיזו מידה הם חדורים באמת בחדרי לבנו.
ברובד העמוק ביותר, חוש העיון הוא המקור לרגש התשובה בנפש - השאיפה להסיט את מסלול חיינו לכיוון של שיפור והתעלות. כאמור לעיל, חוש העיון נקרא גם חוש ההרהור. מלה זו משמשת הן לתיאור מחשבה שלילית, "הרהור עבירה" המוליד בנפש עצבות ומרה שחורה, והן לתיאור מחשבה חיובית, "הרהור תשובה". הסיבה היא שבכחו של חוש ההרהור להפוך את מחשבות לבנו - לסדר מחדש את אותיות מרה שחורה וליצור מהן הרהור שמח.
