חברה של זאב - מפגש אינטימי 

אומרים ששמו של האדם משפיע מאד על חייו. באופן אישי, אני מעדיפה שמות עבריים לאנשים ישראליים ובמיוחד עבור עצמי. לכן שמחתי מאוד בשם נעורי: רונית שפי. אתם מתארים לעצמכם איזו אכזבה הייתה לי כשקלטתי ששם משפחתו של הגבר אשר לו אני עומדת להינשא הוא לא אחר מאשר: "וולפין"!

מה הבעיה לעברת את "וולפין" לזאב או זאבי, או בן זאב או מקסימום ל "רוקדים עם זאבים"? חשבתי לעצמי. "בטח כבר נמצא משהוא מתאים", הרגעתי את דאגתי השמית.

אלא מה, בן זוגי שיחיה, אלישע וולפין, לא אהב את הרעיון המדהים שלי לעברת את שם משפחתו. ולי לא נותר, אלא לכבד את בחירתו. די מהר הבנתי שאני מעדיפה את הגבר הזה, גם אם זהו שם משפחתו, על פני גברים אחרים ששם משפחתם יושב עלי טוב. במילים אחרות: "תתמודדי עם זה, מותק", אמרתי לעצמי. יש לך כלים רב חושיים, וחוץ מזה, זאת הבעיה שלך ולא שלו!

ואכן, התמודדתי. ליתר דיוק, נאבקתי. בארבעת השנים הראשונות לנישואינו נאבקתי בשם המשפחה השני, שאני עצמי בחרתי להוסיף לשם נעורי. מצד אחד הרגשתי שאני לא רוצה יותר להיות רק רונית שפי. זה קטן מדי, ילדותי מדי, קצר מדי ובקיצור, כבר לא מתאים לי. מצד שני רציתי להצטרף לאלישע ולהיות משפחה איתו, אך מצד שלישי היה לי קשה מאוד להיות "רונית שפי וולפין". פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא את צרוף המילים הזה בקול רם מהפה שלי בקלות. וכשכבר ניסיתי, הרגשתי שהוא כבד עלי ועבור כל מילה בו אני צריכה סבל שיסחב אותה החוצה מגרוני.

בכל פעם שהצגתי את עצמי בשמי המלא, כנהוג בארה"ב בה שהינו אז למשך שבע שנים, התפללתי בתוכי לנס שיחולל שינוי. אם לא בשם עצמו אז לפחות באנרגיה שלו, ואם לא באנרגיה שלו אז לפחות בתחושה שלי כלפיו. רציתי לאהוב את "רונית שפי וולפין". אך כמו שאומרים: אי אפשר להאיץ באהבה. תפילתי נענתה סוף סוף במהלך טיול גורלי, שבו זכיתי להיפגש עין בעין עם זאב אמיתי.

למדוט עם זאבים

1995. חופשת קיץ. משהו מושך אותי למדבריות פאלם ספרינגס, בדרום קליפורניה ארה"ב. לאלישע לא אכפת לאן ניסע, העיקר שניסע, ואיציק ושרון מצטרפים אלינו. אני מדפדפת במדריך הטיולים המקומי ומגלה שהאטרקציה המרכזית של הטיול היא הר מיוחד שמוזכר שם. כמארגנת הטיול, ברור לי לאן אני לוקחת את כולנו מחר - אל ההר!

למחרת בבוקר מוקדם אנו נכנסים לרכב וחוצים את החום המעיק, את הקקטוסים המקסיקניים שרואים בסרטי קאובויז ישנים ומתקרבים בשתיקה מסוקרנת אל אותו ההר הגבוה ויוצא הדופן. ככל שאנו מתקרבים אליו הוא נגלה לעינינו כמובטח בספר: שונה מכל הנוף המדברי שמקיף אותו. מעין בליטה ירוקה ענקית ותלולה באמצע המדבר היבש והלוהט. אנחנו חונים למרגלותיו ולמרות החום שאוחז באוויר, מרפדים את עצמנו בבגדים חורפיים ומעפילים לפסגתו באמצעות הרכבל.

שבע בבוקר. אנחנו נוחתים בפסגת ההר וקולטים שהגענו לעולם אחר ולזמן אחר. יער ירוק, חשוך, סבוך ומושלג באמצע המדבר. דממה, אין נפש חיה. רק ארבעתנו, הקור והשקט. אנחנו מתחילים לצעוד. האווירה הזויה ומסתורית. איש מאתנו לא מדבר. רק פוסעים בשלג, בין עצי הרדווד (Redwood) והסקויה (Sequoia) הגבוהים.

בשלב מסוים אני נשארת מאחור כדי לשבת למדיטציית בוקר והם ממשיכים להתקדם. לפתע אני קולטת בבהלה שאין לי מושג כמה זמן חלף מאז שעצמתי את עיני, אז אני מסיימת את המדיטציה שלי ופוקחת אותן. תוך כדי שהעפעפיים שלי מתרוממות, חולפות בראשי מחשבות מהירות: אני פה לגמרי לבד ביער הזה, ואני גם לא יודעת באיזה מרחק מאלישע, שרון ואיציק אני נמצאת! האם כדאי שאחכה שהם יחפשו אותי או שאני אחפש אותם?!

בנוסף לכל הלחץ הזה אני נדהמת לגלות שזוג עיניים לא מוכרות נועצות מבטים חדים היישר לתוך עיני. זהו זאב! זאב אמיתי!!! לא תן ולא שועל. אני יודעת שאני אמורה כרגע להגיב בפחד. אבל משום מה אני מוצאת את עצמי יותר מדי רגועה. זה קצת מדאיג אותי. מצד אחד הנשימה שלי נעתקת, והגוף שלי קופא על מקומו, ומצד שני נשמתי צוהלת מהמזל שנפל בחלקי, להיפגש חזיתית עין בעין עם חיית בר אמיתית שטרם הכרתי.

אני מוצפת בכל כך הרבה התרגשות עד שאני לגמרי שוכחת שאני למעשה אמורה לנסות ולהתגונן מפני הזאב. כשמעט מדעתי מזדחלת חזרה אל בין אוזני, אני מבינה שגם אם הייתי מנסה לברוח זה לא היה עובד, כי עכשיו הוא קרוב מדי ואני לא מצליחה לתכנן לאן ואיך אוכל להימלט. מרוב רגשות מעורבים אני בוחרת לא לעשות כלום. אל המודעות שלי מתגנבת אפשרות שאולי אני לא היחידה שלחוצה כאן. אולי גם לזאב וגם לי לא ברור מי מפחד יותר ממי: אני מהזאב או הזאב ממני.

אנחנו נשארים קפואים על מקומנו, זה מול זו, נועצים מבטים זה בזו, כשרק חצי מטר מפריד בינינו. יש לו עיניים כחולות מדהימות. ככל שאני מסתכלת עליו אני מבחינה שהאוויר בינינו נעשה יותר ויותר רך, חמים ונעים. כאילו בורא עולם בכבודו ובעצמו עומד בינינו ואומר: רונית, תכירי, זה זאב. זאב, תכיר, זאת רונית. יותר נכון: רונית שפי וולפין.

באיזה שהוא שלב ברור לשנינו שאנחנו בני ברית. אני אומרת שלום לנשמה שהוא והוא מפלרטט איתי בדרכו. אנחנו מחליפים דברים, אני בשפתי והוא בשפתו. בסוף השיחה אני יודעת שאנחנו בני ברית. ואני יודעת שלא רק שהוא יודע את זה, אלא שהוא יודע שגם אני יודעת. אני מבינה שהוא שליח שלי שמביא לי בשורה ואולי אני גם לו. אנחנו מבינים שיש לנו כברת דרך ללכת ביחד ושהכול בסדר בינינו.

בשלב זה הזאב מתחיל ללכת ואני קמה והולכת בעקבותיו, יותר נכון, לצידו. אנחנו פוסעים יחד בשלג בשקט דקות ממושכות ואין לי מושג לאן. אני רק יודעת שהוא מראה לי את הדרך ואני חייבת לסמוך עליו, כי עכשיו זה רק הוא ואני וזה לא סתם, זה לא מקרי.

כעבור שעה קלה של הליכה אני מבחינה שהוא מוביל אותי כמעט עד למקום שבו מחכים לי כרגע החבר'ה, שבטח חשבו שאני פוסעת במרחק קצר מאחוריהם, ולא הבחינו שעצרתי למדיטציה בזמן שהם המשיכו והתרחקו. כשאני מזהה אותם מרחוק, הזאב מסמן לי שמכאן אני יכולה להמשיך לבד.

אני מחבקת אותו בליבי, מודה לו על ההיכרות והליווי וכך נפרדות דרכינו. אני מתאחדת עם החבורה. הגוף שלי עדיין מתוח מעוצמת המפגש, אבל הלב שלי רגוע ואני חווה אושר. זהו אושר של מפגש אינטימי, טהור ואלוהי, עם ידיד נפש שלי, עם בן בריתי הזאבי ועם שם משפחתי השני - וולפין, או מעתה, בעברית: חברה של זאב.

אני אחוזת התפעלות מהמחשבה שזה עתה פסעתי לי לבד ביער שאני בכלל לא מכירה, כשחיית פרא מובילה אותי בחזרה אל חבריי ואני לגמרי מוגנת בחברתה. אני מניחה שבסופו של דבר הייתי יכולה למצוא את דרכי חזרה אל החבורה גם בלי עזרת הזאב. אבל אילולא הייתי הולכת לאיבוד, לא הייתי זוכה להכיר באופן אישי את אבי אבותיו של ידידו הטוב של האדם, אשר הצטרף מעכשיו באהבה גדולה לשמי.

שנים לאחר מכן אני צופה בסרט "רוקד עם זאבים", אשר גם בו הזאב מופיע כחיה מאוד רגישה וידידותית, ואני מתאהבת מחדש בשנית, בשם משפחתי השני. אז אני תוהה: מי המציא את הסיפור על כיפה אדומה והוציא שם רע לזאבים?!