"מה אתה חושב?" היא צועקת במבט מזרה אימים, "לי אין חיים?" והילדים מסביבם מביטים, רואים ושומעים. מה קרה לאמא? מה קרה לאבא?
ההורים התגרשו. עכשיו הם מתעמתים זה מול זו, מתווכחים: מי יקח היום את הילדים?
כל כך הרבה מוכנים הורים לעשות למען ילדיהם. דואגים להם לחוגים יקרים ומעניינים כדי שיתפתחו. קונים להם ממיטב הצעצועים, קונים בגדים ממיטב המותגים. עוקבים אחרי פעילויות לילדים: פסטיבלי זמר, קרקסים, הצגות. רוצים לראותם שמחים ומאושרים. אבל לא תמיד מוכנים לנתקם מהעימותים שביניהם. לא תמיד נזהרים מספיק לא לחשוף אותם לוויכוחים ולמריבות המכוערות. לפעמים נראה כי הם דווקא שמחים בקהל הזה. של צאצאיהם היקרים והמבולבלים שלא מבינים מה בעצם רוצים שני האנשים המפחידים האלה שצועקים זה על זה.
קודם היה העולם לילדים כמין גן עדן. הורים מפנקים ומטפחים. מתחרים ביניהם על תשומת לב לילדים. הילדים פרחו קורנים ועיניהם מוארות. יצאו בביטחון למוסדות הלימוד, יצאו לחברים בשמחה. יודעים שיש בית נעים שממתין להם ומיוחד שלהם. בית בו דואגים לצרכיהם. בית בו אפשר לדרוש, לבכות, להתפרק.
אבל פתאום, שום דבר לא בטוח. כי יכול להיות שכשיחזרו הביתה יבוא אבא לקחת אותם אליו, כי אמא עסוקה היום. יכול להיות שכשיחזרו ימצאו אמא חסרת סבלנות כי אבא לא הגיע והיא חייבת לצאת. הם יהיו עדים להאשמות ולכעסים בלי גבול. אז מי בכלל רוצה לצאת במצב החסר קביעות הזה? מעדיפים להישאר בבית, צמודים לאחד ההורים. כבר אי אפשר לתכנן מפגשים עם חברים. אי אפשר להתווכח יותר מידי עם אבא או עם אמא. כי בסוף עלול להגיע האיום: לא טוב לך? תלך לאבא, או - תלך לאמא!
ההורים משתדלים לפצות מהצד החומרי. זה הרי קל יותר. קונים ומעמיסים וחושבים שבזה נתנו די.
אבל שום דבר לא יכסה על אהבה, שום דבר לא יבוא במקום תשומת לב. שום דבר לא יבוא במקום בטחון עצמי שנותן בית יציב ובטוח ותחושת השייכות החזקה לאותו הבית. עכשיו יש שני חצאי בתים ולא מעזים להתקשר יותר מידי לאף אחד מהם.
מבוגרים יעשו הרבה מאוד עבור ילדיהם. אך לא תמיד יהיו מוכנים לגשר מעל הכעסים והטינות כדי לא לפגוע בנפש הילדים. ויש אף ש"מהדרים" ומשתפים את הילדים בכעס על בן או בת הזוג. סבורים שבכך קנו לעצמם שותף להאשמה. כאילו שבאמת אכפת לילדים.
הרי לילדים לא ממש אכפת מי אשם. הם רק רוצים לגדול בשקט. גם להם יש עניינים וקשיים משלהם - מיני בעיות של ילדים. שעבורם הם חשובים מאוד. אתם המבוגרים, טפלו בבעיותיכם בעצמכם. תתפשרו, או שלא... העיקר - היזהרו לא לפגוע בנשמתם העדינה של הילדים.
כל המשחקים, המותגים והמופעים לא יתקנו את הנזק הזה. לפעמים הכי טוב רק לחבק ולהסביר שזה לא הם זה אתם. אתם לא הסתדרתם. זה לא קשור לילדים. אתם קצת חלשים אבל זה לא פוגם באהבה לילדים הכי יקרים בעולם - הילדים שלכם. אל תעמיסו עליהם רגשי אשמה בהאשמות הדדיות, ואח"כ תפצו אותם בשוקולד. לא צריך עוד ממתק, לא צריך עוד בארבי. הילדים יסתדרו טוב יותר עם הרבה מילות אהבה. זה ישקם גם אותם. זה יתן להם צידה לדרך.
תנו להם לגדול בשקט. די קשה להם גם ככה!
