פרפטואום מובילה בכלכלה - על חברות ובעלי שליטה 

מזה אלפי שנים אנשים מחפשים את אותה פרפטואום מובילה, המכונה האגדית שלאחר התנעתה תתמיד ותעבוד לנצח ללא השקעת אנרגיה נוספת תוך ביצוע משימות שונות. חוקי הפיזיקה כבר
הוכיחו שבתנאיי כדור הארץ הדבר אינו אפשרי, ונראה שרק בכלכלה ובפרט בחוקי החברות עדיין מאמינים בכך. אחרת קשה להבין את הפליאה וההפתעה כשחברות קורסות - שבעצם מדובר במקרים רבים בניהול חסר אחריות מצד בעלי החברות והמנהלים בפועל.


כדי להבין זאת אסקור בקצרה את הרעיון העומד בבסיסו של המושג ``חברה בע``מ``, ואתן מספר דוגמאות כיצד עוקפים את הכוונות שבבסיסו. לדעתי מדובר ברעיון טוב במקורו שהיישום שלו יצא מכלל שליטה.

רעיון הקמת החברות נועד כדי לעודד אנשים ליזמות ולפעילות עסקית.
נמצא שאחד הגורמים המרתיעים ביזמות הוא הסיכון שמתמקד בשאלה: מה יקרה אם העסק לא יצליח?
במצב שהיה קיים בעבר, אדם שיזם עסק ונכנס לחובות היה חייב להחזיר את החובות עד לאחרון שבהם - גם אם לא העריך מראש מה שווי החובות שיצטרך להחזיר.
בשפה משפטית, ``הישות המשפטית`` של אותו אדם שנכנסה לחובות חייבת הייתה להחזיר הכול.
לכאורה צודק הדבר אבל לפעמים הערכה מראש של אומדן ההוצאות היא קשה מאוד לביצוע, דבר שכנראה צמצם באופן משמעותי את היזמות. למדינה יש עניין בעידוד יזמות ועל מנת לפתור את הבעיה החליטו להקים ישות משפטית נפרדת, ``החברה`` - ישות המופרדת מבעליה.

ובשפה פשוטה המדינה בעצם אומרת:
אתה תקים עסק, תשקיע בו מה שתשקיע , ותוכל לקבוע תקרת מקסימום להשקעה שלך
ולהשקעות של משקיעים שתנסה לגייס לעזור במימון.
אם תהיה טוב - תרוויח, גם העובדים שלך ייהנו וגם המדינה תהנה ממסים ואולי ממט``ח מייצוא וכד`.
אם תפסיד, וכמעט לא משנה מה הסיבה, והעסק ייסגר - האחריות שלך לנזקים מוגבלת בתקרה שקבעת מראש, זוהי רמת הסיכון המקסימלית.
הנושים (ספקים, עובדים, לקוחות שרכשו מוצרים ועדיין לא קיבלו, ומלווים שונים) לא יקבלו את כספם, כולו או חלקו, ובין הנושים - אתה בתור המשקיע שהשקיע בהון המניות תהיה האחרון בתור לעמוד ולקבל משאריות הנכסים שנשארו ובכך מסתכם הסיכון שלך. זוהי הערבות שלך לחובות החברה והיא מוגבלת בסכום השקעתך. ומכאן האותיות בע``מ שמצרפים לשם החברה.

כתבתי ``כמעט לא משנה מה הסיבה`` וראוי להסביר את הנקודה:
אם פעלת שלא בתום לב, ורימית באופן בוטה גורמים שונים, ובהנחה שיש לכך ראיות, יכול בית משפט לקבוע שכך פעלת, ולבטל את האחריות המוגבלת. לתהליך זה קוראים ``הרמת מסך`` - זהו התהליך שבו בית המשפט פוסק שהמסך המפריד בין העסק הכושל ובין בעליו לא קיים יותר והנושים יכולים לנסות לקבל את המגיע להם מנכסיו של בעל העסק.
אם לעומת זאת העסק כשל בשל תנאי שוק, בשל תחרות, בשל עליות מחירים לא צפויות, בשל שביתות או סתם בגלל שמנהל העסק אידיוט, לא יתקיימו התנאים להרמת המסך.

עד כאן בתיאוריה, הכול טוב ויפה... העניין שהכוונות הטובות ביותר מובילות לפעמים לגיהינום... לאט לאט נוצר סחף, ובשל לחצים שונים, פותחו תרגילים כיצד לעקוף את כוונת המחוקק בהקמת הישות הנפרדת. אסקור בקצרה שלוש דרכים כאלו.




הלוואות בעלים

לצורך הסברת הנושא אתן הסבר פשטני של נושא הון המניות.
בעת הקמת החברה, או במקרים נדירים במועד מאוחר יותר, נקבע הון המניות הרשום של החברה.
ניתן לקבוע למשל שלחברה יש מיליון מניות בערך נקוב של שקל אחד.
מתוכן מקימי החברה משקיעים 100,000 ש``ח ומנפיקים ``לעצמם`` מאה אלף מניות - ההון המונפק.
הם לוקחים בחשבון שאם החברה תרוויח, או תראה סימנים לכדאיות ההשקעה בה,
הם יוכלו להנפיק את שאר המניות במחיר שייקבע ע``י השוק (בבורסה).
בכך בעצם הם הגבילו עצמם מבחינת הסיכון לאותם 100,000 ש``ח שהשקיעו.
כפי שכתבתי לעיל, במקרה של סגירת החברה, הם יהיו אחרונים לקבל כסף אם יישאר.
עכשיו נניח שמקימי החברה ובעליה מגלים ש 100,000 לא מספיקים ויש להשקיע סכומים נוספים בחברה.
ביכולתם להנפיק לעצמם או בשוק ההון סכומים נוספים. לחילופין הם יכולים להלוות כספים לחברה כבעלי החברה. במצב הזה הם יכולים לקבוע מתי יוחזר להם הכסף. הם כבר לא אחרונים בתור - בכך הם עקפו את מגבלות חוקי החברות וני``ע.
בכך הם הקטינו את הסיכון מעבר למה שהתכוונו יוצרי המושג של ``הישות המשפטית הנפרדת`` ו``האחריות המוגבלת``.




הצגת רווח פיקטיבי בתרגילים חשבונאיים ומשיכת דיבידנדים

שיטת הלוואות הבעלים מאפשרת לבעלי החברה להשקיע כספים בחברה,
תוך עקיפת הסיכון בהיותם בעלי מניות בחברה ועקיפת הנושים האחרים בתור לקבלת החובות במקרה של סגירת (פירוק) החברה. יש לכך גם צד שני... כאשר בעלי המניות מעוניינים למשוך כספים מהחברה. משיכת כספים כזו היא לגיטימית, מכיוון שבעלי החברה מעוניינים ליהנות מפירות השקעתם - כלומר מרווחי החברה.
למשיכת כספים כזו קוראים ``דיבידנדים`` או ``משיכת דיבידנדים``. היא מעוגנת בחוק ויש אף מס על כך. על מנת להגן על החברה, ועל שאר הגורמים הקשורים אליה כמו ספקים, עובדים ומלווים נקבע שניתן למשוך דיבידנדים רק מרווחים.
מחברה מפסידה אסור למשוך דיבידנדים - כלומר לבעלים אסור לקחת ממנה כסף.
ואם בעקיפת הכוונות עסקינן... כיצד עוקפים את האיסור על משיכת דיבידנדים מחברה מפסידה?

הדרך הראשונה והקשה יותר היא לבצע תרגילים חשבונאיים אלו ואחרים,
שבהם חברה מפסידה תראה לציבור ולרשויות השלטון כאילו היא מרוויחה. דוגמא בולטת היא שיטת הערכות השווי.
עקרון בסיסי בחשבונאות ``עקרון השמרנות`` קובע שכאשר יש מספר אפשרויות להציג את ערכי הנכסים וההתחייבויות של החברה, יש לנקוט בשיטה הפסימית ביותר: נכסים יוצגו בסכום הנמוך ביותר האפשרי והתחייבויות בגבוה ביותר. כך, אם יהיו הפתעות אלו יהיו לטובה בלבד.
ניתן, תמורת סכום לא סמלי להזמין יועץ כלכלי, שיוכיח באותות ובמופתים, כי שווי החברה צריך להיות גבוה יותר ממה שרשום במאזן. אפשר לבסס הערכת שווי כזו על ערך מניות החברה בבורסה וכד`.
שיטה כזו אפשרה למשפחות ההון השונות להראות כאילו ההשקעות שלהם מניבות רווחים, ולאפשר להם למשוך דיבידנדים מהחברה - דיבידנדים שעזרו להם לכסות את ההלוואות שלקחו כדי לקנות את אותה החברה. נפילת הבורסה, הכניסה את כל המשקיעים והמלווים ללחץ כאשר נשמעו אמירות על אנשי עסקים כשלמה אליהו שאם יעשו לו ``פוו`` יקרוס, או אליעזר פישמן שנפילה שלו, הייתה גוררת אחריו (ולא בפעם הראשונה למי שזוכר את קרן הנאמנות רונית) חלקים גדולים מהמערכת.
נפילת הבורסה ב 2002 הראתה עד כמה הערכת השווי עלולה להיות מופרכת ומסוכנת... בינתיים היה לנו יותר מזל משכל והבורסה התאוששה לעת עתה.




משיכת שכר דמי ניהול והוצאות

בחלק הקודם הזכרתי כיצד מציגים חברות מפסידות כאילו הן מרוויחות ומושכים מהן דיבידנדים.
למען האמת לא חייבים לעשות זאת... אנשים שלא מעוניינים לשכור את שירותיהם של כותבי
הערכות שווי, יכולים למשוך כספים מהחברה במסווה של שכר עבודה שהשקיעו בה, או כתגמול
לשירותי הניהול שלהם וכד`.
היתרון בכך כפול ומכופל: מחד אתה לא חייב להיות בעלים של חברה מרוויחה כדי למשוך ממנה כספים.
מאידך אתה יכול למשוך כספים שלא אתה השקעת - למשל לרוקן את החברה מתוכנה, ליהנות מעבודת העובדים ולרשום שכר לעצמך. והשיא הוא, שבעצם משיכת השכר הזו מוכרת כהוצאה לצורך מס חברות.
כלומר המדינה מממנת לא רק את הסיכון. המדינה מממנת גם את הכסף הבטוח שאתה מושך...




ה``פרפטואום מובילה`` של הכלכלה

בראשית המאמר הזכרתי את אותה מכונה אגדית, שמייצרת אנרגיה יותר ממה שהיא צורכת.
לקח זמן להבין את חוק שימור האנרגיה ולהסיק שמכונה כזו אינה אפשרית.
למען האמת, מפעם לפעם עדיין מנסים לטעון שהדבר אפשרי:
כך למשל ``ההמצאה של מרידור על נורת החשמל שתאיר את כל רמת גן``...
בכלכלה אנו עדים כיום להמצאה דומה:
משפחות ההון, או ``משקיעים`` מחו``ל רצים לקנות בד``כ במחירי מציאה את החברות במשק בתהליך שנקרא ``הפרטה``.
את מימון הרכישות הם מבצעים באמצעות לקיחת הלוואות.
את החזרי ההלוואות הם עושים מדיבידנדים שנמשכו מהחברות.
מושכים דמי ניהול ושכר מופרכים מכול קשר לביצועיהם בחברות, וכשמשקיעים בחברות עוקפים את הערבות שלהם לכישלונותיהן באמצעות הלוואות בעלים.
יצא שהם קונים את החברות תוך שימוש בנכסי החברות שקנו, ויכולים לשאוב מהן כספים.
לכאורה מצב אידיאלי... אבל חוק שימור האנרגיה פועל גם כאן.
כשנכסים עוברים ללא צורך בהשקעה מיד ליד, מול כל אחד שקיבל את הנכסים והרוויח, יש מי שמסר את הנכסים האלו והפסיד. יש גם חברות שרוקנו מתוכנן...




והמסקנות?

בפורום רפורמה כלכלית אנו מנסים למצוא דרכים אחרות.
להציע ולקדם חלופות המייצגות יעילות כלכלית עם צדק חברתי וסביבתי.
המסקנות מהמאמר ברורות. ראוי לפעול בניגוד לזרם ולפעול להקטנת ההגנה הניתנת לבעלי שליטה בחברות. כפי שמנסים להילחם בתכנוני מס אגרסיביים (מילה מכובסת נוספת שמטרתה לציין דרכים לעקוף את כוונת המחוקק - הפעם בתחום המיסים), ראוי להגדיר מצבים נוספים שבהם תצומצם הזכות לאחריות מוגבלת:
אולי במקרה של פירוק אין הכרח בחוסר תום לב להרמת המסך, ואולי ראוי להגדיר מצבים בהם אפשר יהיה לתבוע מבעלי החברה גם את הדיבידנדים, את הוצאות השכר ודמי הניהול שמשכו ואת תשלומי כיסוי הלוואות הבעלים שהחזירו לעצמם?
אולי זהו איזון ראוי יותר בין המוכנות להגן על לוקחי הסיכון והיזמים, מבלי להפקיר את אלו שמשקיעים מכספם ומזמנם, כמו ספקי החברה ועובדיה כדי להשתתף בהצלחת החברה.