הטיול הגדול - הראשומון של אבא 

הטיול הגדול - הראשומון של אבא

'' שני עשורים וטיפה אני חולם, מקווה לרגע הזה וחושש ממנו. איכשהו, בכל ציון דרך אחרת אותו עברנו, הרגשתי שאני בשליטה, מחנך, מחזק, מטפח, מציב גבולות ובעיקר בעיקר אוהב. והנה הנה אנחנו צועדים בוטחים ובנתיב מוכר וידוע, המתגלה לנו לראשונה.

עוד באמצע כתה י' התחלת לדבר על הטיול הגדול שתעשה אחרי השחרור מהצבא. מאז אספת כל פיסת מידע שהזדמנה לידך. ראיתי אותך יושב שעות מתכונן, קורא, מדבר, מצפה.

אני, מסוקרן, חששן ומציצן מסתכל מרחוק, בעין בוחנת. ספק מבין, ספק לא, שעבורך, כמו גם עבורי, זהו סמן משמעותי.

אני רוצה לדבר על משמעות הסמן הזה עבורי. על האומץ שאני צריך לאזור כדי להישאר מרחוק, לא להתערב, לא לדעת מה נכון. לראות אותך בוגר, עצמאי, כמוני. כמעט.

אני זוכר את הפעם הראשונה בה זיהית אותי כתינוק בן שבועות אחדים. אני זוכר, כאילו זה קורה הרגע, איך אתה יוצא מזרועות אימך ומפעפע לתוך ידיי, לתוך גופי. לרגע אתה ואני נעשינו  אניחנו (אני + אנחנו) ואז שוב, שני בני אנוש. כמה מהפנט היה הרגע הזה.

מאז, פעמים רבות ניסיתי לשחזר את הרגע הזה. לפעמים זה היה אפילו קרוב, אבל בכל פעם זה נעשה יותר ויותר קשה. ככל שגדלת, התחזקת, החכמת.

עבדנו ביחד בגינת הבית ורגלך נתפסה בגדר, והדם שניגר ממנה. כל טיפה אני זוכר. בכית, כעסת. הצלחתי לנחם אותך בזרועותיי. הסתכלת עלי אז כמו על 'כל יכול'. אבא שלך. ואני גם רציתי להיות כזה.

איך רצית שיער בדיוק כמו שלי. גם כששערי החל להתדלדל הסתפרת בדיוק כמוני (כמעט).

הלילות, לפני השינה בהם קראת לי, אבא בוא אלי, אני פוחד, אני רוצה לדבר. וכל כך שמחתי לדבר איתך. להפיג את חששותיך. את הברית הסודית שהייתה לנו, שתמיד תוכל לפנות אליי ובכל דבר.

הרגעים בהם כעסתי עליך ואתה עלי. העיניים הרושפות שלך וכמה רע הרגשתי אז.

אני שמח על כך שאתה גדל והופך לאדם מובחן, אחר ושלם. שמח, אבל גם קצת עצוב. עצוב בעיקר עלי, וקצת עליך.

אתה עסוק, בעשייה לקראת הטיול שלך. אספת מספיק כסף, קיבלת את כל החיסונים, תכננת מסלול ואפילו קנית כרטיס טיסה. לי יש זמן לחשוב, להתרפק על העבר, על ההווה, על העתיד.

אתמול קיבלתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי היה שם סעיף שנראה לי מופרז. מימין לסכום הייתה מצוינת שם של סוכנות נסיעות, אז זה הכה בי. במחיר של 699 דולר, אתה קונה את חירותך. את עצמאותך.

מצחיק שאני שילמתי את הסכום הזה. מי קונה למי את החירות? מי הנותן ומי המקבל?

למרות שלבי נצבט, אני קונה לך שלב בחירותך ובבחרותך.

חושב עליך בטיול הגדול שלך, בהודו, בפי ג'י, באיפה שאתה. מחפש החוצה, מחפש ושואף שהבחוץ יאיר ויעורר את הבפנים; לאהבה עצמית, לביטחון עצמי, לחוסן נפשי.

אני אוהב אותך בן, שא את שקך, פשפש בו, שלב חומרים וכלים עד שתמצא את אשר נפשך חפצה בו.

אני יודע, עוד צפויות לנו פגישות ופרידות רבות. אני מנשק את עיניך, מצחך, צווארך עטור הזיפים, את ידיך. לחוש בחושי את הוויתך הזו. לך לשלום, התאמץ מאוד בדרכך וחזור אלי בשלום.

                                                                                     אבא.''

מכתב פרידה זה מובא כמעט כפי שנכתב, תוך השמטת פרטים מזהים. אבא של ניר כותב אותו ערב יציאתו של בנו אל הטיול הגדול. הוא אינו מוסר את המכתב ליעדו אלא מגיע אלי.

בחדר יושב מולי גבר כבן חמישים ועוד קצת, מעט השערות שנותרו בראשו אפורות. רב הזמן משתדל לחייך, ויחד עם זאת בחדר, תחושת דאגה.

הוא מספר על חייו שלו; ילדותו, נערותו, שירותו הצבאי, נישואין, גירושים, העבודה -  ''המסלול הרגיל'' - הוא אומר. בתוך זה מתאר את הולדתו של ניר ואת ההורות לו עד היום.

בסוף דבריו עולה השאלה עמה הגיע: '' אני רוצה לדעת להתמודד נכון עם הפרידה הזו. איך לתת לו ללכת, איך לבטוח בו שלא יעשה שטויות, איך לשמור עליו ולשחרר אותו באותו הזמן. ''

הפגישות בינינו נמשכות את זמן הטיול של ניר (8 חודשים) ועוד כשנה לאחר מכן.

בשיחותנו אנו מדברים עליו, על החששות, על תחושות הבדידות והנטישה, על הקן המתרוקן, על קשיים בתקשורת בין אבא לניר, התהליכים המקבילים בין חיפוש המשמעות של אבא לבין החיפוש של ניר. על האהבה והתקווה של אבא כלפי ניר.

בשלב הראשון, אבא מעדכן אותי כמעט בכל נתיבי מסעו של ניר, הם מדברים דרך האינטרנט אחת לשבוע. מדבריו עולות שיחות קצרות, ענייניות, שיחות עדכון. אבא מנסה: '' ומה שלומך?...'' והתשובה שאינה מאחרת לבוא: "אבא, מצוין, אל תחפור...". ''-אתה צריך משהו? '', ''-לא, לא הכל נהדר. ''

'' ...כשהוא היה בצבא... זה היה בסדר, ניר היה בתפקיד קרבי והבנתי את הסודיות הנדרשת, אבל עכשיו, אני לא יודע.... הוא שומר את עצמו מרוחק, אני שומע אותו עם החברים, איתם הוא הרבה יותר קרוב.''  - הוא אומר לי.

 אנחנו מדברים על הרצון למצוא מרחק שלא יחווה כפלישה ועם זאת שיותיר מקום למגע. על הצורך של ניר להגדיר את עצמו כבוגר עצמאי, הרצון לקחת ''פסק זמן'' ו''לנקות את הראש''.דרך בדיקת מעברים נוספים במהלך החיים של הבן ושל אביו אנו בודקים סגנונות התמודדות.  אנו גם מדברים על הקנאה הסמויה בבחירה לצאת לטיול הגדול מבלי להתחייב.

לאט לאט, דווחי שיחות הטלפון בינהם הולכים ופוחתים. אבא של ניר ממשיך להתעניין אך יחד עם זאת נעשה פחות תלוי בו. מצליח לפתח בתוכו דמות שלמה ובוגרת של בנו. זה מפנה מקום להתחלה של תקשורת חדשה. הם מתכתבים באמצעות האימייל. במכתבים עולים תכנים משמעותיים יותר . עולים יותר גילויי חיבה.

לקראת חזרתו של ניר לארץ, עולות מגוון ציפיות מצד האב, לצידן עולה ומתפתח הרצון להבין מניר מה הן ציפיותיו.

במשך מספר חודשים לאחר חזרתו לארץ, נדמה כי ניר ממשיך את הטיול הגדול.

 '' - הוא נמצא בבית כל היום, לא עושה כלום. בערב, הוא יוצא לחברים שלו ונשאר שם כל הלילה, הוא לא מחפש עבודה, לא נרשם ללימודים. מה יהיה?" - שואל אבא.

הקשר שלהם עובר עליות ומורדות, התקרבות והתרחקות. במהלך פגישותנו עולה בנוסף לציפייה, לאכזבה ולכעס, גם הבנה בנוגע לכך שהטיול הגדול אינו מסתיים עם החזרה לארץ, אלא יכול להמשיך גם מספר חודשים מעבר לזה.

דבר נוסף שמקל ומחזק את הקשר ביניהם הינה היכולת לראות את הטיול הגדול והתקופה שלאחריו כחלק מתהליך ההתבגרות והמעבר לחיים בוגרים של ניר.

לאחר מספר חודשים ניר מתחיל לעבוד כמלצר במסעדה ונעזר באביו למצוא דירה להתגורר בה.

ניר ואביו יוצאים לדוג אחת לשבוע.

לסיכום, במאמר זה הוצג טיפול בהורה לבוגר-צעיר, במהלך ולאחר הטיול הגדול. הטיפול נמשך כשנה ושמונה חודשים בפגישות שבועיות. בתחילתו נערכה היכרות עם האב והועלו הקשיים עימם התמודד. תוך זיהוי והערכת הדילמות עימן הגיע, עבדתי עימו על חיזוק הקשר בינהם, סייעתי בידו לעבור תהליך פרידה רגשית מבנו; בתהליך זה חשפנו דרכים בהן התמודד עם פרידות ומשברים נוספים בחייו. העלאת המחשבות והרגשות בנושאים הללו חיזקה במידה רבה את כוחותיו של האב וסייעה לו להתמודד עם הצורך להישען על הקשר עם הבן. במהלך התקופה הזו האב חידש קשרים חברתיים ויצר חדשים, החל להתנדב במסגרת חברתית וביחד עם ניר החלו תחביב משותף. ההתחזקות של האב והעיבוד שנעשה לרגשותיו ומחשבותיו סייעו לשניהם לעבור תהליך של התבגרות ופרידה שעל אף הקשיים שעלו,חזקו את שניהם.