תשלום דמי שכירות במקרקעין לאישה מבעלה 

אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח) eli-doron@taxlawyers.co.il

לאחרונה, נדונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב תביעתה של אישה (להלן: "התובעת") אשר דרשה קבלתם של דמי שכירות ראויים מבעלה, עבור עשיית שימוש ייחודי במקרקעין אשר נמצאים בבעלותם המשותפת של בני הזוג (ראה: תמש 55634/00 פלונית נ' פלוני).

בני הזוג נשאו בשנת 1962 ונולדו להם שישה ילדים במהלך נישואיהם.

עם השנים, התגלעו ביניהם מחלוקות למיניהן, עד כדי כך שבשנת 1994, ניתן בעניינם פסק דין, לפיו נמסרה האפוטרופסות הבלעדית והמשמורת על כל ששת ילדיהם לאב, וכן נאסר על התובעת, האם, להתקרב למגורי הילדים עד כדי 500 מטרים.

מכיוון שהאב והילדים נשארו לגור בבית המגורים של המשפחה, התובעת נאלצה לעזוב את הבית ועברה להתגורר בדירה נוספת אשר נמצאת בבעלות משותפת של בני הזוג.

בכתב התביעה שהגישה כנגד בעלה, טענה התובעת, כי היא זכאית לקבל ממנו שכר דירה בגין השימוש הבלעדי אשר הוא עושה בבית המגורים, אשר לה מחצית מהזכויות בו מכוח בעלותם המשותפת של בני הזוג.

מנגד, טען בעלה, הנתבע, כי הוא אינו עושה שימוש בלעדי בבית המגורים, כי אם מתגורר בו עם שניים מילדיו, לגביהם לא הגישה התובעת תביעה לתשלום שכ"ד, ובכך, כך טען, נתנה את הסכמתה למגוריהם.

כבוד השופטת ע. מילר, שנדרשה לסוגייה, בחנה את דרישת התובעת לתשלום שכ"ד ראוי על פי סעיפים 31 ו-33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שעוסקים בעשיית שימוש במקרקעין משותפים, ולאור פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין אחר בו נידון אופן שימושם של שותפים במקרקעין, קבעה, כי יש לבחון שני תנאים: האחד, האם הנתבע עשה שימוש בלעדי במקרקעין? השני, האם נמנע מהשותף מלעשות שימוש במקרקעין?

בנוגע לתנאי הראשון, קבעה כבוד השופטת כי אין כל ספק, שהנתבע עשה שימוש בלעדי במקרקעין מאז עזיבתה של התובעת, וגם העובדה שילדיו גרו עימו, אינה משנה.

בנוגע לתנאי השני, קבעה כבוד השופטת, כי הגם שפסק הדין שניתן בעניינם של בני הזוג, אסר על התובעת להתקרב למגורי ילדיה, הרי שלא נאסר עליה להתקרב ספציפית לבית המגורים הנדון (אשר בבעלותם המשותפת של בני הזוג), אלא היה זה רק פועל יוצא של העובדה שבעלה נשאר להתגורר בבית עם ילדיהם המשותפים ואילו היא עזבה.

אולם, כבוד השופטת גם הכירה בכך שכל עוד הילדים התגוררו בבית הנדון, התובעת היתה מנועה מלהשתמש בו.

לאור האמור, הוחלט לחלק את תקופת מגורי הנתבע בבית המגורים לשתי תקופות: הראשונה, מיום מתן צו ההרחקה לתובעת ממגורי ילדיה ועד להגשת תביעתה, והשנייה, מיום הגשת התביעה ועד לפינויו של הבעל. בנוגע לתקופה הראשונה, קבעה כבוד השופטת, כי משנתנה המשמורת על הילדים לאב, היה זה אך הגיוני כי הוא יישאר עמם בבית המגורים של המשפחה, בכדי שלא יהיה צורך בטלטולם, וכי התובעת תעבור להתגורר בדירה השנייה שבבעלות בני הזוג.

בנוסף, מכך שהתובעת לא ערערה על צו ההרחקה, ולא תבעה פירוק שיתוף במקרקעין, הסיקה כבוד השופטת את הסכמתה להסדר זה. לפיכך, בנוגע לתקופה זו, אין התובעת זכאית לקבלת דמי שכירות מבעלה.

בנוגע לתקופה השנייה, הכירה כבוד השופטת בשינוי הנסיבות, לרבות העובדה שחמישה מתוך ששת ילדי בני הזוג עזבו את הבית בינתיים, צו ההרחקה שניתן כנגד האם כבר בוטל, העובדה שיחסי בני הזוג התערערו מאוד במשך השנים, וכן כי הנתבע נהג לארח לעיתים את בת זוגו החדשה בביתו. לאור כל אלו, לא ניתן עוד להניח כי בני הזוג יכולים לשוב ולהתגורר יחדיו בביתם המשותף.

משכך, עבור משך תקופה זו נקבע, כי התובעת זכאית לקבל מבעלה דמי שכירות בגין השימוש שעשה בביתם המשותף.

רמת גן: רח' החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל': 03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל': 04-8526693 פקס: 04-8555976
רומניה: רח' סטפאן פרוטופופסקו 6 בוקרסט
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל:
eli-doron@taxlawyers.co.il
www.taxlawyers.co.il