''המצאה למורשה'' - פטנט משפטי בהגשת תביעות כנגד צדדים שאינם ישראלים 

סכסוכים משפטיים הנוגעים לסחר בינלאומי מערבים, מטבע הדברים, צדדים הנמצאים במדינות שונות, הדוברות שפות שונות, ובעלות מערכות משפט שונות. במצב דברים זה, ברור, ברוב המקרים אם לא בכולם, כי תובע ישראלי יעדיף לנהל תביעה משפטי כנגד צד זר במדינת ישראל ולא במדינתו של הצד השני. נוח יותר לנהל את ההתדיינות בשפה העברית, עם עו"ד מקומי, ולהטריח את הצד השני לבוא ולנהל את ההתדיינות במגרש הביתי שלנו.


כל זאת, בכפוף לשני תנאים לפחות: ראשית, שאכן ניתן לתבוע את הצד הזר במדינת ישראל, שכן לא בכל מקרה יקנה בית המשפט סמכות לדון במקרה, ושנית שיהיה זה יעיל לתבוע את הצד הזר במדינת ישראל.


נניח לרגע את הנקודה הראשונה, שאליה נחזור בהרחבה בהמשך, וניגע בנקודה השניה. באומרנו "שיהיה זה יעיל לתבוע את הצד הזר במדינת ישראל" אנו מתכוונים בעצם לשני דברים. האחד - אם לצד הזר יש נכסים בישראל שמהם יהיה ניתן להיפרע אם וכאשר נזכה בתביעה כנגד הצד הזר - מצבנו נהדר. במקרה כזה נוכל לממש את פסק הדין הישראלי באופן הרגיל. כך גם, למשל, אם ניתן יהיה לעקל נכסים בידי צד ג' המגיעים לצד הזר: למשל תקבולים שסוכנו הישראלי של הצד הזר צריך להעביר אליו.


ואולם, וזה הדבר השני, במידה ואין לצד הזר נכסים בישראל, הרי שעלינו לבחון היטב האם ניתן יהיה לממש (לאכוף) את פסק הדין הישראלי באמצעות בית משפט במדינתו של הצד הזר. ככלל, הסוגיה של אכיפת פסקי דין ישראליים במדינה זרה משתנה ממדינה למדינה. יש מדינות שבהן צריך לקחת את פסק הדין הישראלי ולהעביר אותו תהליך "גיור" פרוצדוראלי בבית משפט זר. תהליך הגיור לא יכנס לגופו של פסק הדין אלא יבדוק האם, למשל, הנתבע הזר זומן כלכה, האם פסק הדין אינו נוגד את תקנת הציבור, (על ענין זה הרחבנו במאמרנו "היכן ניתן לתבוע ספק סיני שהפר חוזה" שפורסם בגליון 31 של "יבוא יצוא ומה שביניהם" במפורסם באתר האינטרנט של משרדנו (ראו למטה)).


לצורך הענין נניח שלצד הזר יש נכסים בישראל, אם באופן ישיר או באמצעות נכסים המוחזקים אצל צד שלישי. כעת נשוב ונציף את השאלה הראשונה - האם ניתן יהיה לתבוע את הצד הזר במדינת ישראל? ככלל, תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 500) קובעות מספר קריטריונים שעל פיהם ניתן יהיה לתבוע צד זר במדינת ישראל. למשל: למשל, כאשר תובעים פיצויים כנגד הפרת חוזה שנכרת במדינת ישראל, או שהפרת החוזה נעשתה במדינת ישראל, או שתובעים פיצויים בגין מעשה או מחדל שנעשה במדינת ישראל, ועוד.


אלא שלא תמיד ניתן להיכנס לתחולת אותה תקנה. כך למשל, כאשר מדובר ביבואן ישראלי ביצע עיסקת קניית טובין ובה סוכם שהטובין יסופקו בתנאי CIF חיפה או FOB שנחאי (להבדיל מתנאי DDU או DDP חיפה), ולא סוכמו חובות אחרות כמו המצאת מסמכים נוספים בישראל וכדומה, הפרת החוזה אירעה בסין ולא בישראל, שכן הסיכון, על פי האינקוטרמס, עבר כבר בעת שהמטען חצה את דופן האוניה (ראו למשל בש"א 2986/05 בבית משפט השלום בחיפה, שם דחה בית המשפט בקשה של תובע ישראלי למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט של ישראל בדיוק מהטעם שפורט לעיל, שהפרת החוזה לא אירעה בישראל, ואף ביטל עיקולים שכבר הוטלו (הספק הזר יוצג על ידי משרדנו)). באותה מידה, נופש ישראלי שנפצע בנופשון בטורקיה לא יוכל לתבוע את המלון הטורקי בישראל, שכן הנזק לא אירע בישראל.


כאן בא לעזרת התובע ישראל "פטנט" משפטי אחר, הקרוי "המצאה למורשה". תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". בתי המשפט בישראל הרחיבו את תחולת של התקנה הנ"ל גם למצבים "חובקי עולם", ברוח המציאות המודרנית שבה העברת מידע הינה זמינה וקלה לביצוע. כך, למשל, נקבע באחד המקרים כי: "אין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לשאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו... בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו".


בהתאם לכך, למשל, הותרה בעבר המצאת כתב תביעה כנגד יבואן פלסטיני באמצעות סוכן המכס מטעמו שכן ראו בסוכן המכס כ"מורשה" על פי התקנה הנ"ל, לאור אינטנסיביות הקשר שבין סוכן המכס לבין היבואן הפלסטיני.


במקרה שנידון ממש לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG ואח'), נקבע כי נופש ישראלי שנפגע בעת שהותו במלון בטורקיה, ושביקש למסור את התביעה כנגד החברה הגרמנית שהפעילה את המלון באמצעות מורשה שלה ישראל - יכול לעשות זאת. ומי היה אותו מורשה בישראל? מדובר בחברה ישראלית שעסקה בקידום טיפול בתיירות בארץ עבור חברות בת של הנתבעת הגרמנית, ושבמועד מסירת כתב התביעה לידיה של החברה הישראלית התנהל מו"מ בין בעל המניות היחיד בתביעה הישראלית לבין החברה הגרמנית, שבמהלכו יידעה החברה הישראלית את החברה הגרמנית אודות הגשת התביעה. בית המשפט העליון קבע כי היותה של החברה הישראלית חלק ממערך ההפצה והשיווק של החברות של החברה הגרמנית, כמו גם זהות האינטרסים הכלכליים של השתיים בנוגע להכנסות משירותיהן, מבססות בנסיבות העניין את דרישת קיומו של קשר בעל דרגת אינטנסיביות גבוהה בין שתיהן, אשר מגדיר את החברה הישראלית כ"מורשה" לצורך המצאת כתבי בית דין.


יחד עם זאת, בי המשפט קבע כי אין מקום להרחיב את תחולתה של תקנה 482(א) לתקנות כאמור לעיל על חברות בנות או חברות אחיות שאינן פועלות בישראל, שכן הן אינן נוטלות סיכון צפוי להתדיינות בבית משפט ישראלי.


אין לשכוח שגם כאשר בוצעה המצאה כדין לנתבע הזר, על בית המשפט לשקול האם בית משפט בישראל הינו הפורום הנאות לניהול התביעה. שלושה מבחנים משמשים לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או אולי פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה. על דברים אלו נדון באחד ממאמרינו הבאים.