אימון אישי- המדריך החווייתי לשורד התל- אביבי 

מזה זמן רב יש בלבבי רצון עז לקום ולזעוק זעקת שבר אל העולם:
"המלך הוא עירום..." מין זעקה שכזו אשר כולם מכירים, ומודעים-
לשלל מאפייניה, אך לא עושים או אומרים שמץ דבר... אז החלטתי-
פשוט "לפתוח את הארון"... ולחטט בתיבת הפאנדורה, העטופה בכמה-
שכבות שחורים, במסתרים האפלוליים ביותר 'שבבוידעם התל אביבי',
מעלה האבק ומלא העש... "לפניכם המציאה"...


קיימת "מין שרשרת מזון שכזו"... בעשור האחרון (לפחות), בה השכבה-
המבוגרת התל אביבית, מסיבות - כאלה ואחרות, מפנה מקומה, "בתמורה-
לסכום הגון יחסית", על פי רוב, "לאוכלוסיה הצעירה והזורמת"...
המגיעה מחוץ לאזור תל- אביב (גם אם לא בגיל, אזי ברוח)...
מאפייניה העיקריים של אוכלוסייה זו באים לידי ביטוי בצורות-
הבאות: התלהבות "ורצון עז לכבוש את כל מה שזז... או את כל מי שזזה"...
ולעתים דיי לא רחוקות כשחושבים על זה- "לעומקו של עניין"...
זה בעצם - לא באמת כל כך משנה... "הם ניחנים בכמיהה לחופש ועצמאות"...
בצורה המזכירה את אותם "הפרטי- זיינים" מימי מלחמת העולם השנייה...
ולחלוצים, שלחמו בדיוק כמו העולים התל- אביביים החדשים "למען הכיבוש"...
מאחר והם דוגלים בהכברת נהנתנות בכל מובן ויש להם- צידוק מדהים,
בדמות כרזת ענק הגורסת- "טוב למות... מעייפות... בעד הבירה"...


קיימת בקרבם "מין חיוניות קוסמית שכזו"... הטומנת בחובה כוח וזמן אדירים,
לעבוד כמה שיותר, על מנת להדביק את יוקר המחייה הלא כל כך נורמאלי, ביחס-
לגילם ולסטאטוס בו הם חיים... כדי לממש את "ייעודם המשיחי כמלאכיי השרת-
היהודיים"... או אולי-"הייעודיים" בעולם... הברנז'ה... ולהצליח להרשים-
את מי שחשוב וצריך להרשים... בכל מה שצריך... בקיצור, "צדיקי הדור"-
השלישי... מעת לעת יוצאים "ידידי נפשותינו לשחר אל הטרף"... משחיזים-
ציפורניהם, צובעים את פניהם... או לחילופין, נפשם... בצבעי המלחמה...
"ויוצאים בקול תרועה רמה לכיבוש הבירה"... ובל נשכח את עיקר העיקרים...
"אל כיבוש השטחים הייעודיים הקדושים"... זאת לאחר ובזכות,
"רוח הבירה הצלול כיין"...


"מסעות הכיבוש" ממשיכים ואינם נפסקים, 'בארץ מלאת הויבראציות'-
הממכרות, לא נותנת רגע מנוח... עוד בילוי, ועוד סיפור לחבר'ה...
"ועוד זרימה"... משוויצים: "במזימה שהערימה ושהשקיטה- זימה"...
כמו שנאמר ע"י החבר'ה של נטאשה: "הירקון זורם"........ "וכל-
הארץ דגלים דגלים, בשלל מינים... ושפע צבעים"... עוד נשמה
בוכה, ועוד אחת המתייסרת, עוד לב שנופל לסמים... באשר הם...
ואין פוצה פה, ואין זועק... כל אחד בבועתו הוא...
איננו רואה ולא מכיר... "חומות של תקווה" ממש...
הלב יודע שאפס לדידו כל שמץ סיכוי ריאלי כאן... 'לתקווה'...
כשאף "בשכונה" כבר לא זוכרים מתי ראו אותה לאחרונה והיכן?...


ולאחר כשנים מספר, "בינות לכותלי חומות, זה המסדר"... הכול "הזוי" ואינו-
מסודר... נראה זר ומוזר... מבית ומחוץ - העולם אכזר... המין השני מרגיש לי...
מנוכר... נביטה- כעשרים שנה, לכיוון העבר... והמצב פה כעת, משהו, דיי-
לא מוכר... אפלולי, דחוק, מרפקים שלוחים מכל עבר, וצר... היש מעבר?...



כולנו רואים עתיד, באשר אנו, "בכל מקום בחיינו"...
עתיד מבטיח יותר, ולעתים פחות.. האם אתם הקוראים כעת כמספר דקות את הנאמר-
כאן, חשים את העתיד הזה- נוגע בעולמכם ובר קיימא?... האם אליו פיללתם וייחלתם-
כל ימיכם?... וביום בו ייוולד זה עתידכם- ילדכם... הביטו לעברו כעתיד הנצפה
לעיניכם עם ידכם מונחת על גבי לבבכם, שאלו עצמכם: "מהו שמו של ילד זה?...
האם לילד הזה ייחלתם?..." מה ביכולתכם לעשות למענכם, ולמען עתידכם?... ללא-
מילים מיותרות... "ללא צידוקים ותירוצים 'מין... החומות'..." והכול במטרה-
למצות ולהגשים את המרב והמיטב במסגרתו של אותו המשאב, היקר אולי ביותר לבני-
האדם, בכל תולדות המין האנושי- "משאב הזמן"... "האם אותו משאב המתבזבז-
כרגע, לא "עולה לכם- במשאב", היקר לא פחות?... האם זה שווה זאת?...


לא עוד תופעה חולפת... לא עוד - "סרט הרפתקאות- מרתק"...
לא עוד חלום הוליוודי זוהר ונוצץ על הצלחה מזהירה...
הייתם שם... עשיתם זאת... ראיתם הכול...
זה הזמן לפרוץ בשארית כוחותיכם האחרונה, את מסך- הסרט...
ולומר באדיבות ובאסרטיביות, בדיוק באותה הצורה בה למדתם-
בשנותיכם האחרונות, מלאות: השנינות, הפילפול והעורמה, תודה-
לכולם, עבור העניין והאקשן...
אגב, האם שמתם לב לעובדה ש"חומות התקווה" נופצו בסרט ע"י צמד-
גיבוריו, כשבמקביל, שם משפחתו של אחד מתוך שני השחקנים המרכזיים-
בעלילה, מייצג במציאות, את מוסר ההשכל שבה?... (מורגן "פרי-מן").
הייה שלום לך... "פרינס צ'ארמינג"- מר טימות'י רובינס... ואין -
כל צורך, להתראות... אף לא בח(ל)ומות...


באהבה ובשפע אור-

מלבבי שלי,
אל נשמותיכם היפות, יקיריי...

"ילדיי החומות והחלומות המנופצים..."

של התקווה התל אביבית-
הכל כך מכזיבה...