ים ויאכטה הוסטל בן גלים 

תמיד אהבתי את הים .יש בו נחמה . יש בו תקווה . הוא עצום , אין סופי . על זמני. לי תמיד נראה שהוא שמח לראות אותי ... הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו . אם זה כשאני שמחה מאד או עצובה נורא או סתם באמצע .הוא אף פעם לא שיפוטי . (לא שואל יותר מדי שאלות , לא אומר - אמרתי לך...)אפשר לצחוק בין גליו או לבכות מתחת למימיו.הוא לא עולה כסף(בדרך כלל) ולמרות שהוא תמיד שם הוא אף פעם לא אותו דבר .אף פעם לא משעמם , אף פעם לא חוזר על עצמו . לפעמים הוא שקט , לפעמים סוער ולפעמים - באמצע. ממש כמו מצב הרוח . כשאני שוחה בו וצוללת אני מרגישה מוגנת , עטופה , בטוחה . נראה לי שמי הים הכחולים מנקים אותי . אני יוצאת מהמים רגועה , נשכבת על החול החם, נותנת לשמש ללטף אותי, מריחה את המלח וחושבת - מה אנשים היו עושים אם לא היה ים ?

להוסטל " בן גלים " הגעתי במקרה . משהו בשילוב של ים ונערים שלא הייתה להם הזדמנות בחיים משך אותי . כמובן שהים לא מאכזב . הוא מקבל את הנערים האלה באהבה , ללא שיפוט , בחינם . הוא " מטפל " בנערים - מעניק להם ביטחון , שמחה , אתגרים - ובעיקר תחושה של ערך עצמי . כל מה שלא היה להם בבית.

כשאני רואה את הנערים בין הגלים - צוללים , גולשים , מפליגים על היאכטה - אני מרגישה את הנחמה , את התקווה . כי הים מאפשר להם להיות מי שהם באמת , להשאיר את ההיסטוריה הקשה מאחור ופשוט להיות נערים רגילים:
שמחים , אנרגטים , הרפתקנים , כישרוניים . ככל שהם מעמיקים פנימה לכחול הגדול , בכל הפלגה , צלילה או גל שהם תופסים, הם מתרחקים מהתואר " נערים במצוקה " . בתקווה שאין דרך חזרה , או לפחות שהיא קשה נורא ...