הדרך ארוכה ומפותלת, לאן היא מובילה?
אני בדרך מחוף סמארה שבקוסטה ריקה לכיוון סאן חואן דל סור עברתי שני אוטובוסים עוד שלוש בדרך ומקללת את העולם ואת חברתי למסע.
הגענו למעבר גבול, החתמנו את הדרכונים והתחלנו הליכה של כ- 2 ק"מ למדינה שממול - ניקגואה.
התיקים כבדים, חם ולח, מכל כיוון אנשים צועקים לכיווני אם אני רוצה להחליף כסף, ובן אדם עם עגלת יד במראה מוזנח מציע לי להעביר לי את הדברים וכל מה שאני רוצה זה להסתובב ולחזור לקוסטה ריקה אבל משהו אומר לי להמשיך, אולי זה שותפתי אולי זה משהו אחר.
הגענו להחתמת הדרכונים, מבקשים מאיתנו 8$ תשלום כניסה למדינה ואז דולר בכניסה לשער כחול שמוביל לאוטובוסים לתוך המדינה. מסביבנו בלאגן, אנשים שמנסים למכור נעליים, חטיפים, ואנשים עניים וצולעים שמבקשים כסף. אני בשוק - ביציאה מהבועה של קוסטה ריקה.
אנחנו עולות לאוטובוס לכיוון סאן חואן דל סור ושם פוגשות מקומי שגדל בארה"ב ומדבר אנגלית ושואלות אותו על מה התשלום בשער. הוא אומר שבניקרגואה יש דברים שלא שואלים פשוט עושים בשביל להימנע מצרות. הוא מספר שהמלחמה במדינה אומנם ניגמרה אבל יש מלחמה נוספת שמפעפעת מתחת לפני השטח. לפני כחצי שנה התקיימו בחירות "דמוקרטיות". העם בחר במפלגת המתנגדים אבל הממשלה השולטת שינתה את תוצאות הבחירות. הממשלה יכולה לבוא ולקחת לך את הרכוש ללא בעיות ולעשות כל מה שהיא רוצה והעם תוסס מבפנים. אני מסתכלת על חברתי בפחד ואומרת "לאן הבאת אותי?" היא מסתכלת עלי חושבת לשנייה ועונה "את גרה בישראל, מדינה תוססת לא פחות, שם מחבל מתאבד יכול להתפוצץ לך בכל מקום, מלחמה יכולה לפרוץ בכל שנייה אז מזה את מפחדת?" סובבתי את המבט החוצה לראות לאן אני נוסעת.
מימיני אגם ניקרגואה, אגם ענקי, היחידי בעולם שיש בו כרישים, הרי געש וצמחייה ירוקה, משמאלי תחנות רוח שנתרמו לניקרגואה מאירופה לצורך הפקת חשמל, חוות ובתים פשוטים.
כל הדרך החוצה מהגבול אני רואה שורה ארוכה של משאיות, לאורך קילומטרים, אני שואלת את המקומי מה זה והוא עונה שזה משאיות שרוצות לעבור את הגבול ובגלל חוסר באמצעים טכנולוגיים לוקח המון זמן לבדוק את המשאיות ולוקח להעביר משאית אחת שבועות אם לא חודשים.
מורידים אותנו בהתפצלות כביש בישביל שנחליף אוטובוס, אוטובוס אחרון לפני סאן חואן דל סור.
האוטובוס עוצר כמעט ליד כל בית להוריד ילדים, מבוגרים וזקנים בפתח ביתם. אני יושבת ליד ילדה קטנה בערך בת 6 שמקשיבה למוסיקה לועזית שמנסה לדבר איתי בספרדית,אני מחזירה לה בחצאי משפטים עד שנשבר לה ממני והיא שמה את האוזניות.
אנחנו יורדות מהאוטובוס בשעת שקיעה מצד אחד הים מצד שני הרים ירוקים, רוח נעימה מכיוון החוף, רחובות אבן פשוטים, אני נושמת עמוק - סאן חואן דל סור.
הבית הכחול
הגענו להוסטל בשם "קאסא פייליס" נכנסו להייכל כניסה ארוך ובקצה אני רואה בערך עשרה אנשים שותים, רוקדים, צוחקים, מדברים אנגלית, ספרדית, ו... תווי פנים מוכרים - עברית.
ארבעה אנשים שהסתובבנו איתם בחוף פאבונס שבקוסטה ריקה פתאום רצים לכיווננו "מה אתן עושות פה"? "מה אתם עושים פה?" .
זה כבר הסיבוב השני שלהם בסאן חואן. הם היו פה שבועיים נסעו לקוסטה ריקה וחזרו לעוד שבועיים "זה המקום הכי טוב בעולם" הם אומרים.
אנחנו מותשות ובשוק מאורעי היום רק חושבות על אוכל, מקלחת ולישון לא מודעות לעובדה שהגענו לסאן חואן שם הזמנים הם שונים וכל סיבה היא מסיבה.
בחור אמריקאי ניגש אלינו ואומר שיש לו דירת שני חדרים בעיירה שהוא משכיר עם שותף שנסע לשבועיים לקוסטה ריקה ושאנחנו יכולות להשכיר את החדרים ב- 5$ , ללילה אנחנו אומרות שנחשוב על זה והולכות לאכול.
בדרך חזרה פוגשות את הבחור ברחוב והולכות איתו לראות את הדירה.
הדירה מתחילה בדלת גמדית שאחריה מדרגות תלולות לכיוון הסלון, מרפסת המשקיפה לרחוב ומקבלת בריזה קבועה מאגם ניקגואה (הסם של המקום לטעמי), מטבח ושלושה חדרי שינה שמתפרסים לאורך מסדרון ארוך.
רצה הגורל ולא היה מקום בהוסטל לאותו הלילה וישנו בדירה. התחייבנו ללילה אחד ובפועל מצאנו את עצמנו בדירה הזאת שבועיים ועוד שבוע בדירה ליד.
אנשי אורז ושעועית
בניגוד לאנשי קוסטה ריקה שמושפעים מאוד מתרבות המערב שחדרה להם בברוטליות לעיירות ולעסקים בסאן חואן רוב העסקים מנוהלים על ידי המקומיים ובמקום ישנה תרבות יחודית - תרבות האורז ושעועית.
תרבות של זמן שבו חמש דקות יכולות להפוך לשעה, שכאשר אתה עייף אתה סוגר את החנות והולך לנוח. ילדים משחקים בכדור ובנפצים על הכבישים וההורים צוחקים מהצד, שבחורה הולכת ברחוב מכל כיוון ישרקו לה ויצעקו לה "ציקה ציקה" (בחורה, בחורה), בכל מקום יציעו לך מונית לעיר הקרובה אפילו אם את עם בגד ים וברור שאת לא מתכוונת ליסוע לשום מקום, לכל ישראלי צועקים "סבבי" ברחוב (מלשון סבבה), עובד במכולת מקבל אותך בחיוך, אדיבות ואושר. שהולכים לחנות וחסר קצת כסף הם שולחים אותך עם הדברים ומבקשים שתביאי את הכסף יותר מאוחר, שיהיה לך זמן. פעמיים שלוש בשבוע מצעדים ברחובות של משפחות וילדים מחופשים.
רוגע, שימחה מהדברים הקטנים בחיים ושלווה, המון שלווה.
בניקרגואה תשתיות המים והחשמל מאוד מיושנות ולפחות חמש פעמיים ביום יש הפסקות חשמל בדר"כ לכמה שניות.
אז בלילות כשיושבים בבית או בבר יש פתאום הפסקת חשמל. בכל מדינה מערבית ארוע כזה היה מביא לעצבים, שם זה חלק מהקסם. ברגע של הפסקת חשמל כולם מוחאים כפיים וצועקים בשמחה לקראת קבלת האור.
במקום שהפסקת החשמל תהיה חגיגת החושך היא חגיגת האור.
בניקרגואה אין מים חמים בברזים.
במקרים של הפסקות חשמל ארוכות לוקח למים שעות לחזור לעבוד כי הזרמת המים עובדת על משאבות שעובדות על חשמל.
בפעמים הראשונות כל הליכה למקלחת גררה מדיטציה של שעה לקראת הארוע.
לאחר שהתרגלתי והתחלתי להפנים שזה לא כל כך נורא ניזכרתי אחורה איך בבית אם לא היה מים חמים בבוקר הייתי נכנסת למקלחת בעצבים וטוענת שזה הרס לי את כל הבוקר. כשהגעתי ללוס אנגלס אחרי ניקרגואה התארחתי אצל חברה ובבוקר שהלכתי להתקלח התברר שהדוד מקולקל חברתי התעצבנה ולא התקלחה. אני הלכתי למקלחת וכשיצאתי היא ישבה על המיטה מסתכלת עלי במבט בוחן ואמרה לי שאני משוגעת הסתכלתי עליה וחייכתי, זה לא כזה נורא סה"כ מים לא מחוממים.
בתרבות האורז והשעועית לוקחים את החסרונות ובוחרים להסתכל על העניין החיובי שבהם. הפסקות חשמל הם תזכורת ממשית לחגיגית האור והחשמל. מקלחות קרות מעוררות אותך ולוקחות פחות זמן ומים (תחשבו כמה תצרוכת המים בישראל היתה יורדת אם היו רק מים קרים).
הכל ברוגע ובשלווה וקבלה של החיים עם היתרונות והחסרונות שבהם.
הלילות בסאן חואן דל סור
מבחינת יציאות סאן חואן דל סור מתנהלת על לו"ז שבועי קבוע שהמשותף העיקרי לכל היציאות זה הרבה, אבל הרבה, רום איכותי וזול.
באופן כללי אני בחורה שלא שותה ויוצאת יותר מדי אבל האויר והרוח של סאן חואן נכנסים פנימה לנשמה וכל בן אדם שפגשתי בסופו של דבר מצא את עצמו נכנס לרוח המקום, כולל אני בשלושה שבועות של הרבה חגיגות ושתייה.
ימי ראשון עד שלישי נחשבים יחסית רגועים.
ישיבה עם אנשים בחוף ובמועדון "האינגואנה" שבמרכז העיר.
בימי רביעי ושישי יש ערבי הפי האוואר במלון "פלקן נייטס" שנימצא על ההרים. משעה חמש עד שמונה השתייה בתשלום ועל כל שתייה שקנית אתה מקבל קופון לאותה השתייה חינם משעה שמונה. באחד הלילות שלי שם, שהתחיל בשתי כוסות רום נקי, הלכתי עם בחור אוסטרלי לראות את הקופים של המלון. הקופים קשורים בחבל ארוך וברגע שהגענו אחד הקופים רץ אלי וחיבק אותי הקוף השני רץ לקח לי את המשקה והתחיל לשתות ניסינו לחלץ ממנו את הכוס אבל תוך כדי הקוף השני לקח את המשקה השני. בפעם הבאה שהלכתי לבקר אותם סיימתי קודם את המשקה שלי...
בימי חמישי יש ערב במה פתוחה באחד מהמועדונים במרכז.
באופן אישי לטעמי יש משהו מאוד יפה בזה שבמקום של תיירות, שתייה וגלישה יש מקום שבו האנשים יכולים לבטא את עצמם ואת הכישרונות שלהם.
שהמורה שלי לספרדית פתאום עולה לשיר ומנגן ואנשים שאתה מסתובב איתם כבר שלושה ימים ויודע עליהם כבר די הרבה פתאום עולים לבמה, שרים שיר שלהם ופתאום אתה רואה צד אחר לגמרי שלהם.
החופים
סאן חואן דל סור נמצאת בנמל יפייפה המשמש תחנת מעבר לפני הכניסה לקוסטה ריקה. חופי הגלישה מרוחקים בין חצי שעה לשעתיים מהעיירה. כאשר הדרך היחידה להגיע אליהם זה בעזרת מוניות שמפעילים המקומיים. האטרקציות הקיימות בחופים הינן מקומות שינה, לפעמים מסעדות ושתייה, ים וגלישה.
פפויו - ממוקם כשעתיים נסיעה מסאן חואן דל סור.
בחוף עצמו אין חשמל ובעצם כלום מלבד הוסטל וגלים.
מי שהולך לשם צריך לדאוג להביא אספקה של אוכל לזמן שהוא מתכנן לשהות במקום, ציוד גלישה במידה הוא מתכנן לגלוש וחומר נגד יתושים מאוד מומלץ.
יאנקיס - אחד החופים היפים ביותר שהייתי בימי חיי. ממוקם כשעה נסיעה מסאן חואן דל סור.
ניתן להגיע לשם במוניות מסודרת במחיר של כ - 150 קורדובה לאדם (7.5 $), או בעזרת בחור מקומי בשם ויקטור על טנדר פתוח, דחוסים 10 איש +גלשנים בחלק האחורי במחיר של 100 קודובה (5 $).
כמובן שכחלק מהחוויה אני בחרתי באפשרות השנייה.
נסיעה שמתחילה בכביש מסודר ועם הזמן הופכת לדרך כורכר משובשת אבל הנוף, הרוח שמנשבת תוך כדי על הפנים והנקודה שממנה רואים את הנוף המדהים לכיוון החוף שווה כל רגע.
החוף הינו חוף טרופי עם עצים ירוקים, ובחלקו סלעים. גלים שמאליים וימניים מצויינים לגלישה לאנשים ברמה בינונית ומעלה.
מדארס - החוף הפופולארי ביותר באזור, מרוחק כשעה מסאן חואן דל סור.
אחד החופים הטובים ביותר לגלישה לטעמי במרכז אמריקה.
ניתן להגיעה לחוף עם מוניות ענקיות ופרטיות היוצאות באופן שוטף כל היום במחיר של 100 קורדובה (5 $).
הבעיה היחידה בחוף זה עומס הגולשים המטורף במים כאשר הגולשים המקומיים תופסים את כל הגלים ללא התחשבות בתיירים.
ניתן לישון על החוף בשלושה הוסטלים אחד ממול לחוף הגלישה, מקום מדהים ביופיו בשם מטילדה הנימצא במרחק הליכה של כ- 10 דקות על החוף ומפוצץ ברוב הלילות לכן כדי להזמין מקום מראש. במקום חדרים בגובה של מלונות, ארסלים, כיסאות נדנדה, עצים טרופים ומסעדה. ומקום על הצוק מול חוף הגלישה בשם קריזי ג'ו שם ישנתי יומיים. יש אפשרות לישון האוהלים במחיר של 2.5 $ לילה או בחדר משותף של שלושה מיטות זוגיות במחיר של 5 $ לילה. בלילות ג'ו מבשל ארוחות מדהימות של "אכול כפי יכולתך" , ביחד עם מדורה המשקיפה לכייון האוקינוס.
היופי בסאן חואן בשבילי זה לא איזה אתר מדהים זה האוירה הפשוטה של המקום הרוגע ההנאה מהחיים לא משנה כמה התנאים החיצוניים קשים.
זה פשוט להיות.
אני בדרך מחוף סמארה שבקוסטה ריקה לכיוון סאן חואן דל סור עברתי שני אוטובוסים עוד שלוש בדרך ומקללת את העולם ואת חברתי למסע.
הגענו למעבר גבול, החתמנו את הדרכונים והתחלנו הליכה של כ- 2 ק"מ למדינה שממול - ניקגואה.
התיקים כבדים, חם ולח, מכל כיוון אנשים צועקים לכיווני אם אני רוצה להחליף כסף, ובן אדם עם עגלת יד במראה מוזנח מציע לי להעביר לי את הדברים וכל מה שאני רוצה זה להסתובב ולחזור לקוסטה ריקה אבל משהו אומר לי להמשיך, אולי זה שותפתי אולי זה משהו אחר.
הגענו להחתמת הדרכונים, מבקשים מאיתנו 8$ תשלום כניסה למדינה ואז דולר בכניסה לשער כחול שמוביל לאוטובוסים לתוך המדינה. מסביבנו בלאגן, אנשים שמנסים למכור נעליים, חטיפים, ואנשים עניים וצולעים שמבקשים כסף. אני בשוק - ביציאה מהבועה של קוסטה ריקה.
אנחנו עולות לאוטובוס לכיוון סאן חואן דל סור ושם פוגשות מקומי שגדל בארה"ב ומדבר אנגלית ושואלות אותו על מה התשלום בשער. הוא אומר שבניקרגואה יש דברים שלא שואלים פשוט עושים בשביל להימנע מצרות. הוא מספר שהמלחמה במדינה אומנם ניגמרה אבל יש מלחמה נוספת שמפעפעת מתחת לפני השטח. לפני כחצי שנה התקיימו בחירות "דמוקרטיות". העם בחר במפלגת המתנגדים אבל הממשלה השולטת שינתה את תוצאות הבחירות. הממשלה יכולה לבוא ולקחת לך את הרכוש ללא בעיות ולעשות כל מה שהיא רוצה והעם תוסס מבפנים. אני מסתכלת על חברתי בפחד ואומרת "לאן הבאת אותי?" היא מסתכלת עלי חושבת לשנייה ועונה "את גרה בישראל, מדינה תוססת לא פחות, שם מחבל מתאבד יכול להתפוצץ לך בכל מקום, מלחמה יכולה לפרוץ בכל שנייה אז מזה את מפחדת?" סובבתי את המבט החוצה לראות לאן אני נוסעת.
מימיני אגם ניקרגואה, אגם ענקי, היחידי בעולם שיש בו כרישים, הרי געש וצמחייה ירוקה, משמאלי תחנות רוח שנתרמו לניקרגואה מאירופה לצורך הפקת חשמל, חוות ובתים פשוטים.
כל הדרך החוצה מהגבול אני רואה שורה ארוכה של משאיות, לאורך קילומטרים, אני שואלת את המקומי מה זה והוא עונה שזה משאיות שרוצות לעבור את הגבול ובגלל חוסר באמצעים טכנולוגיים לוקח המון זמן לבדוק את המשאיות ולוקח להעביר משאית אחת שבועות אם לא חודשים.
מורידים אותנו בהתפצלות כביש בישביל שנחליף אוטובוס, אוטובוס אחרון לפני סאן חואן דל סור.
האוטובוס עוצר כמעט ליד כל בית להוריד ילדים, מבוגרים וזקנים בפתח ביתם. אני יושבת ליד ילדה קטנה בערך בת 6 שמקשיבה למוסיקה לועזית שמנסה לדבר איתי בספרדית,אני מחזירה לה בחצאי משפטים עד שנשבר לה ממני והיא שמה את האוזניות.
אנחנו יורדות מהאוטובוס בשעת שקיעה מצד אחד הים מצד שני הרים ירוקים, רוח נעימה מכיוון החוף, רחובות אבן פשוטים, אני נושמת עמוק - סאן חואן דל סור.
הבית הכחול
הגענו להוסטל בשם "קאסא פייליס" נכנסו להייכל כניסה ארוך ובקצה אני רואה בערך עשרה אנשים שותים, רוקדים, צוחקים, מדברים אנגלית, ספרדית, ו... תווי פנים מוכרים - עברית.
ארבעה אנשים שהסתובבנו איתם בחוף פאבונס שבקוסטה ריקה פתאום רצים לכיווננו "מה אתן עושות פה"? "מה אתם עושים פה?" .
זה כבר הסיבוב השני שלהם בסאן חואן. הם היו פה שבועיים נסעו לקוסטה ריקה וחזרו לעוד שבועיים "זה המקום הכי טוב בעולם" הם אומרים.
אנחנו מותשות ובשוק מאורעי היום רק חושבות על אוכל, מקלחת ולישון לא מודעות לעובדה שהגענו לסאן חואן שם הזמנים הם שונים וכל סיבה היא מסיבה.
בחור אמריקאי ניגש אלינו ואומר שיש לו דירת שני חדרים בעיירה שהוא משכיר עם שותף שנסע לשבועיים לקוסטה ריקה ושאנחנו יכולות להשכיר את החדרים ב- 5$ , ללילה אנחנו אומרות שנחשוב על זה והולכות לאכול.
בדרך חזרה פוגשות את הבחור ברחוב והולכות איתו לראות את הדירה.
הדירה מתחילה בדלת גמדית שאחריה מדרגות תלולות לכיוון הסלון, מרפסת המשקיפה לרחוב ומקבלת בריזה קבועה מאגם ניקגואה (הסם של המקום לטעמי), מטבח ושלושה חדרי שינה שמתפרסים לאורך מסדרון ארוך.
רצה הגורל ולא היה מקום בהוסטל לאותו הלילה וישנו בדירה. התחייבנו ללילה אחד ובפועל מצאנו את עצמנו בדירה הזאת שבועיים ועוד שבוע בדירה ליד.
אנשי אורז ושעועית
בניגוד לאנשי קוסטה ריקה שמושפעים מאוד מתרבות המערב שחדרה להם בברוטליות לעיירות ולעסקים בסאן חואן רוב העסקים מנוהלים על ידי המקומיים ובמקום ישנה תרבות יחודית - תרבות האורז ושעועית.
תרבות של זמן שבו חמש דקות יכולות להפוך לשעה, שכאשר אתה עייף אתה סוגר את החנות והולך לנוח. ילדים משחקים בכדור ובנפצים על הכבישים וההורים צוחקים מהצד, שבחורה הולכת ברחוב מכל כיוון ישרקו לה ויצעקו לה "ציקה ציקה" (בחורה, בחורה), בכל מקום יציעו לך מונית לעיר הקרובה אפילו אם את עם בגד ים וברור שאת לא מתכוונת ליסוע לשום מקום, לכל ישראלי צועקים "סבבי" ברחוב (מלשון סבבה), עובד במכולת מקבל אותך בחיוך, אדיבות ואושר. שהולכים לחנות וחסר קצת כסף הם שולחים אותך עם הדברים ומבקשים שתביאי את הכסף יותר מאוחר, שיהיה לך זמן. פעמיים שלוש בשבוע מצעדים ברחובות של משפחות וילדים מחופשים.
רוגע, שימחה מהדברים הקטנים בחיים ושלווה, המון שלווה.
בניקרגואה תשתיות המים והחשמל מאוד מיושנות ולפחות חמש פעמיים ביום יש הפסקות חשמל בדר"כ לכמה שניות.
אז בלילות כשיושבים בבית או בבר יש פתאום הפסקת חשמל. בכל מדינה מערבית ארוע כזה היה מביא לעצבים, שם זה חלק מהקסם. ברגע של הפסקת חשמל כולם מוחאים כפיים וצועקים בשמחה לקראת קבלת האור.
במקום שהפסקת החשמל תהיה חגיגת החושך היא חגיגת האור.
בניקרגואה אין מים חמים בברזים.
במקרים של הפסקות חשמל ארוכות לוקח למים שעות לחזור לעבוד כי הזרמת המים עובדת על משאבות שעובדות על חשמל.
בפעמים הראשונות כל הליכה למקלחת גררה מדיטציה של שעה לקראת הארוע.
לאחר שהתרגלתי והתחלתי להפנים שזה לא כל כך נורא ניזכרתי אחורה איך בבית אם לא היה מים חמים בבוקר הייתי נכנסת למקלחת בעצבים וטוענת שזה הרס לי את כל הבוקר. כשהגעתי ללוס אנגלס אחרי ניקרגואה התארחתי אצל חברה ובבוקר שהלכתי להתקלח התברר שהדוד מקולקל חברתי התעצבנה ולא התקלחה. אני הלכתי למקלחת וכשיצאתי היא ישבה על המיטה מסתכלת עלי במבט בוחן ואמרה לי שאני משוגעת הסתכלתי עליה וחייכתי, זה לא כזה נורא סה"כ מים לא מחוממים.
בתרבות האורז והשעועית לוקחים את החסרונות ובוחרים להסתכל על העניין החיובי שבהם. הפסקות חשמל הם תזכורת ממשית לחגיגית האור והחשמל. מקלחות קרות מעוררות אותך ולוקחות פחות זמן ומים (תחשבו כמה תצרוכת המים בישראל היתה יורדת אם היו רק מים קרים).
הכל ברוגע ובשלווה וקבלה של החיים עם היתרונות והחסרונות שבהם.
הלילות בסאן חואן דל סור
מבחינת יציאות סאן חואן דל סור מתנהלת על לו"ז שבועי קבוע שהמשותף העיקרי לכל היציאות זה הרבה, אבל הרבה, רום איכותי וזול.
באופן כללי אני בחורה שלא שותה ויוצאת יותר מדי אבל האויר והרוח של סאן חואן נכנסים פנימה לנשמה וכל בן אדם שפגשתי בסופו של דבר מצא את עצמו נכנס לרוח המקום, כולל אני בשלושה שבועות של הרבה חגיגות ושתייה.
ימי ראשון עד שלישי נחשבים יחסית רגועים.
ישיבה עם אנשים בחוף ובמועדון "האינגואנה" שבמרכז העיר.
בימי רביעי ושישי יש ערבי הפי האוואר במלון "פלקן נייטס" שנימצא על ההרים. משעה חמש עד שמונה השתייה בתשלום ועל כל שתייה שקנית אתה מקבל קופון לאותה השתייה חינם משעה שמונה. באחד הלילות שלי שם, שהתחיל בשתי כוסות רום נקי, הלכתי עם בחור אוסטרלי לראות את הקופים של המלון. הקופים קשורים בחבל ארוך וברגע שהגענו אחד הקופים רץ אלי וחיבק אותי הקוף השני רץ לקח לי את המשקה והתחיל לשתות ניסינו לחלץ ממנו את הכוס אבל תוך כדי הקוף השני לקח את המשקה השני. בפעם הבאה שהלכתי לבקר אותם סיימתי קודם את המשקה שלי...
בימי חמישי יש ערב במה פתוחה באחד מהמועדונים במרכז.
באופן אישי לטעמי יש משהו מאוד יפה בזה שבמקום של תיירות, שתייה וגלישה יש מקום שבו האנשים יכולים לבטא את עצמם ואת הכישרונות שלהם.
שהמורה שלי לספרדית פתאום עולה לשיר ומנגן ואנשים שאתה מסתובב איתם כבר שלושה ימים ויודע עליהם כבר די הרבה פתאום עולים לבמה, שרים שיר שלהם ופתאום אתה רואה צד אחר לגמרי שלהם.
החופים
סאן חואן דל סור נמצאת בנמל יפייפה המשמש תחנת מעבר לפני הכניסה לקוסטה ריקה. חופי הגלישה מרוחקים בין חצי שעה לשעתיים מהעיירה. כאשר הדרך היחידה להגיע אליהם זה בעזרת מוניות שמפעילים המקומיים. האטרקציות הקיימות בחופים הינן מקומות שינה, לפעמים מסעדות ושתייה, ים וגלישה.
פפויו - ממוקם כשעתיים נסיעה מסאן חואן דל סור.
בחוף עצמו אין חשמל ובעצם כלום מלבד הוסטל וגלים.
מי שהולך לשם צריך לדאוג להביא אספקה של אוכל לזמן שהוא מתכנן לשהות במקום, ציוד גלישה במידה הוא מתכנן לגלוש וחומר נגד יתושים מאוד מומלץ.
יאנקיס - אחד החופים היפים ביותר שהייתי בימי חיי. ממוקם כשעה נסיעה מסאן חואן דל סור.
ניתן להגיע לשם במוניות מסודרת במחיר של כ - 150 קורדובה לאדם (7.5 $), או בעזרת בחור מקומי בשם ויקטור על טנדר פתוח, דחוסים 10 איש +גלשנים בחלק האחורי במחיר של 100 קודובה (5 $).
כמובן שכחלק מהחוויה אני בחרתי באפשרות השנייה.
נסיעה שמתחילה בכביש מסודר ועם הזמן הופכת לדרך כורכר משובשת אבל הנוף, הרוח שמנשבת תוך כדי על הפנים והנקודה שממנה רואים את הנוף המדהים לכיוון החוף שווה כל רגע.
החוף הינו חוף טרופי עם עצים ירוקים, ובחלקו סלעים. גלים שמאליים וימניים מצויינים לגלישה לאנשים ברמה בינונית ומעלה.
מדארס - החוף הפופולארי ביותר באזור, מרוחק כשעה מסאן חואן דל סור.
אחד החופים הטובים ביותר לגלישה לטעמי במרכז אמריקה.
ניתן להגיעה לחוף עם מוניות ענקיות ופרטיות היוצאות באופן שוטף כל היום במחיר של 100 קורדובה (5 $).
הבעיה היחידה בחוף זה עומס הגולשים המטורף במים כאשר הגולשים המקומיים תופסים את כל הגלים ללא התחשבות בתיירים.
ניתן לישון על החוף בשלושה הוסטלים אחד ממול לחוף הגלישה, מקום מדהים ביופיו בשם מטילדה הנימצא במרחק הליכה של כ- 10 דקות על החוף ומפוצץ ברוב הלילות לכן כדי להזמין מקום מראש. במקום חדרים בגובה של מלונות, ארסלים, כיסאות נדנדה, עצים טרופים ומסעדה. ומקום על הצוק מול חוף הגלישה בשם קריזי ג'ו שם ישנתי יומיים. יש אפשרות לישון האוהלים במחיר של 2.5 $ לילה או בחדר משותף של שלושה מיטות זוגיות במחיר של 5 $ לילה. בלילות ג'ו מבשל ארוחות מדהימות של "אכול כפי יכולתך" , ביחד עם מדורה המשקיפה לכייון האוקינוס.
היופי בסאן חואן בשבילי זה לא איזה אתר מדהים זה האוירה הפשוטה של המקום הרוגע ההנאה מהחיים לא משנה כמה התנאים החיצוניים קשים.
זה פשוט להיות.
עינת מלצר
עוסקת בתחומי השיווק, פרסום ועריכת תוכן
עוסקת בתחומי השיווק, פרסום ועריכת תוכן
