גובה הפיצוי בגין אובדן כבודה 

אמנת ורשה מיום 12 באוקטובר 1929, העוסקת באיחוד כללים מסוימים בנושא תובלה אווירית בינלאומית, מסדירה את אחריותו של המוביל האווירי לנזקים הנגרמים לכבודה או למטען.

סעיף 22(2) לאמנת ורשה קובע בהאי לישנא: "בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לקילוגרם זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת המטען לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על עניינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה מוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, זולת אם הוכיח שאותו סכום עולה על עניינו הממשי של השוגר במסירה."

נקודת המוצא של אמנת ורשה היא שהמוביל אחראי לנזק שנגרם לכבודה תוך כדי התובלה האווירית, כאשר אי מסירת הכבודה מהווה ראייה לאובדנה תוך כדי התובלה האווירית. כנגד האחריות המוחלטת, קיימת הגבלה לסכום הפיצוי שהמוביל חייב בו בכל מקרה. בכך ביקשו מנסחי האמנה לאזן בין האינטרסים השונים. במקרה שבעל מטען משגר מטען בעל ערך מיוחד הוא יכול למסור הצהרת ערך מיוחדת ולשלם תשלום מיוחד נוסף עבור משלוח אותו מטען. במקרה כזה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, וטבעי שינקוט אמצעים מיוחדים כדי להבטיח כי המשלוח יגיע בביטחון ליעדו.

מכוח חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, המחיל את הוראות אמנת ורשה, הוצא צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט- 1978, אשר קבע, כי סכומי הפיצוי הנקובים בפרנקים שוויצרים בסעיף 22 לאמנת ורשה, יוחלפו בזכויות משיכה מיוחדות לכל קילוגרם של כבודה. המשמעות: במקום הסך של 250 פרנק יבואו 17 זכויות משיכה מיוחדות, סכום השווה לכ- 25 דולר ארה"ב (בהתאם למידע המצוי באתר האינטרנט של קרן המטבע הבינלאומית), נכון ליום כתיבת מאמר זה. קרי: 500 דולר עבור מזוודה ששקלה 20 קילוגרם.

ברי כי הפיצוי הנ"ל אינו ריאלי שכן בחישוב הפריטים שיש במזוודה ממוצעת מגיעים לסכום כפול, ולמעלה מכך. יחד עם זאת, יש גם היגיון בהוראות האמנה משום שברור שהטלת אחריות גבוהה תייקר משמעותית את התעריפים. מה שגם שחברות התעופה אינן יכולות להיות אחראיות למטענים יקרים אותם מובילים הנוסעים. ולמרות הפיצוי הנמוך, עדיין ישנן חברות תעופה אשר בוחרות ליתן פיצוי נמוך מן המתחייב באמנת ורשה.

יוער, כי מעשה או מחדל רשלני אשר בוצע לפני קבלת הכבודה מהנוסע לא יזכה את המוביל בהגבלת האחריות לפי אמנת ורשה. מקרה שארע: בעת ביצוע הבידוק בנמל התעופה, חייב פקיד הבידוק מטעם חברת התעופה את הנוסע להיפרד מהמצלמה ולהעבירה למזוודתו, אשר הועברה לתא המטען במטוס, על אף שהנוסע התעקש כי מדובר בפריט יקר-ערך, וביקש לקחת אותה עמו לתא הנוסעים. הפקיד לא הציע כל רישום מיוחד למרות שהיה חייב להודיע לנוסע על האפשרות למסור הצהרה מיוחדת על עניינו. בית המשפט קבע כי המעשה לא יזכה את חברת התעופה בהגבלת האחריות לפי האמנה.

ומה לגבי האפשרות לפסוק על אובדן מזוודה פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש? בתי המשפט אינם עקביים בראש נזק זה. אחדים קבעו כי אין לפסוק על אובדן מטען אלא את הסכום שנקבע באמנות ובחוק התובלה האווירית ואין לפסוק סכומים נוספים של עוגמת נפש. מאידך, בתי משפט אחרים פסקו פיצוי כזה או אחר בגין עגמת נפש שאכן נגרמה כתוצאה מאובדן מזוודה בחו"ל. במקרה בו סוגיית זיהוי הגורם האחראי בגין האובדן (חברת התעופה או רשות שדות התעופה) נשארה ללא פתרון חד משמעי, חייב בית המשפט את רשות שדות התעופה בפיצוי בסך של 1,500 ש"ח בגין עגמת נפש, וזאת בנוסף לחיוב רשות שדות התעופה בשל אובדן המזוודה.

בשולי הדברים יובהר ויודגש, כי במקרה של אובדן מזוודה ייצא הנוסע ידי חובתו על ידי הודעה לחברת התעופה מיד עם גילוי האובדן. במקרה היזק, על הנוסע למחות בפני המוביל מיד עם גילוי הנזק, ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבודה. במקרה איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך ארבעה עשר יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה לרשותו. עוד יש לזכור, כי חלה תקופת ההתיישנות מקוצרת של שנתיים על כל תביעה שעילתה מכוסה באמנה.


הכותב הנו מייסד וראש משרד עורכי דין אמיר קליינמן, העוסק בדיני תיירות.

כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי מאן דהוא והלה נדרש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.