ת"ע 1470/06, א.נ נ' ת.נ
כב' השופט סארי ג'יוסי
עו"ד גד נחום לתובעת; עו"ד נאצ'ו נאתכו לנתבעים
03.05.2009
העובדות:
התובעת הגישה תביעה לקיום צוואת בעלה המנוח א.נ ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו ביום 19.1.06. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים משותפים כאשר לכל אחד מהם שני ילדים מנישואיהם הראשונים. הנתבעים הינם ילדי המנוח המתנגדים לקיום הצוואה. עסקינן בצוואה הדדית מיום 10/01/99 (להלן: "הצוואה"), אשר נחתמה במשרדו של עו"ד גד נחום. הצוואה הינה של המנוח ורעייתו, התובעת. הצוואה מורה כי היה ואחד מבני הזוג ילך לבית עולמו ראשון הוא מנחיל את רכושו, מכל סוג שהוא, לבן זוגו שיוותר בחיים. אולם במידה ובני הזוג ילכו לעולמם באותו מועד, יזכו ילדיהם בחלקים שווים מהעיזבון.
החלטה:
א. הצוואה דנן הנה צוואה הדדית ומשותפת למנוח ולאשתו התובעת. מוסד זה של צוואה הדדית מקובל בעיקר בין בני זוג, ולכן הפסיקה הכירה בו ואף פירשה באופן מצמצם את הוראות חוק הירושה. הפסיקה אף הכירה בצורך לפרש בצורה ייחודית צוואות הדדיות. נפסק כי בצוואות הדדיות אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים בלבד וכי יש להתחשב באומד דעתם המשותף של שני המצווים. כמו כן נפסק כי צוואה הדדית שונה מצוואה רגילה. בצוואה הדדית קיים אינטרס הסתמכות של המוריש השני שיש להגן עליו.
ב. סעיף 54 מתווה את דרך הפרשנות של צוואה. תחילה יש לבחון את אומד דעת המצווה כפי שמשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם אחרי בחינה זו מתברר כי הצוואה עודנה טעונה פרשנות, כי אז בוחנים את אומד דעת המצווה כמשתמע מנסיבות חיצוניות. ברם, בע"א 1900/96, איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי הציג הנשיא אהרון ברק דרך פרשנות אחרת והיא ה"חד - שלבית" לאמור: הליך חד שלבי הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. בהתאם לדרך זו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה.
ג. בצוואה דנן ביקשו בני הזוג להוריש את רכושו של כל אחד מהם לבן הזוג האחר שיישאר בחיים. במקרה של מותם יחד, יזכו ילדיהם של הצדדים מנישואיהם הראשונים, בחלקים שווים מעיזבונם, היינו כל ילד יזכה ברבע מהעיזבון. הצוואה דנן הינה ברורה ונהירה, ומלשון הצוואה ניתן בנקל להבין את אומד דעתם של המצווים. רצונם של בני הזוג היה לדאוג האחד לרווחת השני, במידה ומי מהם ילך לעולמו בטרם בן זוגו, וכי רק למקרה ושניהם ילכו לבית עולמם יחד, כי אז יירשו אותם ילדיהם בחלקים שווים. אין להסיק מהאמור בסעיף 7 לצוואה כי רצון אביהם היה להוריש להם חלק מסוים מהעיזבון, גם במקרה ובו תיוותר בת זוגו אחריו. טענה זו תלויה על בלימה ואיננה מוצאת אחיזה בלשון הצוואה. יתר על כן, חזקה כי לו רצה המנוח לייחד חלק מעיזבונו למי מילדיו, עם פטירתו וללא קשר למועד פטירת בת זוגו, היה מעלה זאת על הכתב במסגרת צוואתו. ממכלול הראיות וכך גם מהצוואה עצמה עולה כי המנוח הבין היטב את משמעות הצוואה ואת דרך עריכתה. כמו כן, אין להתעלם משבע השנים שחלפו ממועד החתימה על הצוואה ועד למותו של המצווה, כאשר בזמן לא מבוטל זה יכל המנוח לבקש לשנות את צוואתו כך שתכלול את ילדיו, לו רצה בכך, ומשלא עשה כן, יש לקבל את הצוואה ככתבה וכלשונה.
ד. הנתבעים טענו בנוסף, כי לא בכדי ציין המנוח כי הצוואה נערכה על פי "הדין היהודי" ומכאן יש לפרשה בהתאם לדין זה ולכללי הירושה על פיו. ראשית - קבלת הטענה תחייב ביטול הצוואה כולה, ולמצער לביטול ההוראה המרכזית שבה, לפיה ביקש כל אחד מהמצווים להנחיל את עזבונו בשלמות לבן הזוג שנותר בחיים, ביטול שכמוהו כנטילת רוחה ונשמתה של הצוואה.
לפיכך, גם אם הצוואה אינה מתיישבת עם הדין העברי, הרי שבמקרה זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הצוואה והוראותיה העיקריות על פני אותה פרשנות המביאה לביטולה. שנית- אף שיש השוללים את תוקפה של צוואה בהתאם לדין העברי בשל פגמים שונים דוגמת נישול ילד בכור מהנחלה, הרי שיש הסוברים כי אין זו ההשקפה הרווחת.
התביעה נתקבלה
כב' השופט סארי ג'יוסי
עו"ד גד נחום לתובעת; עו"ד נאצ'ו נאתכו לנתבעים
03.05.2009
העובדות:
התובעת הגישה תביעה לקיום צוואת בעלה המנוח א.נ ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו ביום 19.1.06. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים משותפים כאשר לכל אחד מהם שני ילדים מנישואיהם הראשונים. הנתבעים הינם ילדי המנוח המתנגדים לקיום הצוואה. עסקינן בצוואה הדדית מיום 10/01/99 (להלן: "הצוואה"), אשר נחתמה במשרדו של עו"ד גד נחום. הצוואה הינה של המנוח ורעייתו, התובעת. הצוואה מורה כי היה ואחד מבני הזוג ילך לבית עולמו ראשון הוא מנחיל את רכושו, מכל סוג שהוא, לבן זוגו שיוותר בחיים. אולם במידה ובני הזוג ילכו לעולמם באותו מועד, יזכו ילדיהם בחלקים שווים מהעיזבון.
החלטה:
א. הצוואה דנן הנה צוואה הדדית ומשותפת למנוח ולאשתו התובעת. מוסד זה של צוואה הדדית מקובל בעיקר בין בני זוג, ולכן הפסיקה הכירה בו ואף פירשה באופן מצמצם את הוראות חוק הירושה. הפסיקה אף הכירה בצורך לפרש בצורה ייחודית צוואות הדדיות. נפסק כי בצוואות הדדיות אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים בלבד וכי יש להתחשב באומד דעתם המשותף של שני המצווים. כמו כן נפסק כי צוואה הדדית שונה מצוואה רגילה. בצוואה הדדית קיים אינטרס הסתמכות של המוריש השני שיש להגן עליו.
ב. סעיף 54 מתווה את דרך הפרשנות של צוואה. תחילה יש לבחון את אומד דעת המצווה כפי שמשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם אחרי בחינה זו מתברר כי הצוואה עודנה טעונה פרשנות, כי אז בוחנים את אומד דעת המצווה כמשתמע מנסיבות חיצוניות. ברם, בע"א 1900/96, איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי הציג הנשיא אהרון ברק דרך פרשנות אחרת והיא ה"חד - שלבית" לאמור: הליך חד שלבי הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. בהתאם לדרך זו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה.
ג. בצוואה דנן ביקשו בני הזוג להוריש את רכושו של כל אחד מהם לבן הזוג האחר שיישאר בחיים. במקרה של מותם יחד, יזכו ילדיהם של הצדדים מנישואיהם הראשונים, בחלקים שווים מעיזבונם, היינו כל ילד יזכה ברבע מהעיזבון. הצוואה דנן הינה ברורה ונהירה, ומלשון הצוואה ניתן בנקל להבין את אומד דעתם של המצווים. רצונם של בני הזוג היה לדאוג האחד לרווחת השני, במידה ומי מהם ילך לעולמו בטרם בן זוגו, וכי רק למקרה ושניהם ילכו לבית עולמם יחד, כי אז יירשו אותם ילדיהם בחלקים שווים. אין להסיק מהאמור בסעיף 7 לצוואה כי רצון אביהם היה להוריש להם חלק מסוים מהעיזבון, גם במקרה ובו תיוותר בת זוגו אחריו. טענה זו תלויה על בלימה ואיננה מוצאת אחיזה בלשון הצוואה. יתר על כן, חזקה כי לו רצה המנוח לייחד חלק מעיזבונו למי מילדיו, עם פטירתו וללא קשר למועד פטירת בת זוגו, היה מעלה זאת על הכתב במסגרת צוואתו. ממכלול הראיות וכך גם מהצוואה עצמה עולה כי המנוח הבין היטב את משמעות הצוואה ואת דרך עריכתה. כמו כן, אין להתעלם משבע השנים שחלפו ממועד החתימה על הצוואה ועד למותו של המצווה, כאשר בזמן לא מבוטל זה יכל המנוח לבקש לשנות את צוואתו כך שתכלול את ילדיו, לו רצה בכך, ומשלא עשה כן, יש לקבל את הצוואה ככתבה וכלשונה.
ד. הנתבעים טענו בנוסף, כי לא בכדי ציין המנוח כי הצוואה נערכה על פי "הדין היהודי" ומכאן יש לפרשה בהתאם לדין זה ולכללי הירושה על פיו. ראשית - קבלת הטענה תחייב ביטול הצוואה כולה, ולמצער לביטול ההוראה המרכזית שבה, לפיה ביקש כל אחד מהמצווים להנחיל את עזבונו בשלמות לבן הזוג שנותר בחיים, ביטול שכמוהו כנטילת רוחה ונשמתה של הצוואה.
לפיכך, גם אם הצוואה אינה מתיישבת עם הדין העברי, הרי שבמקרה זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הצוואה והוראותיה העיקריות על פני אותה פרשנות המביאה לביטולה. שנית- אף שיש השוללים את תוקפה של צוואה בהתאם לדין העברי בשל פגמים שונים דוגמת נישול ילד בכור מהנחלה, הרי שיש הסוברים כי אין זו ההשקפה הרווחת.
התביעה נתקבלה
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
