שמירת מרחק
תקנה 49:
(א) לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.
(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מרווח זמן של שנייה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב.
עד כאן לשון החוק.
החוק קובע מרחק של שנייה אחת - אבל הניסיון מלמד אותנו שזה לא תמיד מספיק, לכן אנחנו מלמדים שהמרחק הוא שתי שניות.
איך מודדים?
מחפשים ובוחרים נקודת סימון למדידה. (אבן שפה, עץ, תחנת אוטובוס או כל דבר אחר קבוע, שנמצא בצד הדרך לפני המכונית שנוסעת לפנינו).
כאשר החלק האחורי של המכונית שלפנינו עובר על פני נקודת הסימון שבחרנו, אנחנו סופרים עשרים ואחד עשרים ושניים, (בהנחה שזמן הספירה הוא בערך שתי שניות). אם במהלך הספירה עברנו על פני נקודת הסימון, סימן שאנחנו יותר מדי קרובים לרכב שלפנינו.
ככל שניסע במהירות גבוה יותר כך המרחק במטרים יצטרך להיות גדול יותר. כשאנחנו נוסעים קרוב מדי למשאית שנוסעת לפנינו, שדה הראיה שלנו מוגבל לקיר האחורי של המשאית בלבד. אם נתרחק מהמשאית יפתח לנו שדה ראיה מצידי המשאית. כך נוכל גם להתכונן ולעקוף את המשאית בבטחה.
חשבון:
במהירות של 90 קמ"ש אנחנו עוברים קילומטר וחצי בדקה. נחלק את זה לשישים שניות ונקבל 25 מטרים לשנייה, כלומר המרחק צריך מהרכב שלפנינו במהירות הזו להיות 50 מטר לפחות.
בפועל אנחנו שומרים על מרחק הרבה יותר קטן, וזה מחייב אותנו בעירנות יתר, שאותה קשה לשמר לאורך זמן.
אחוז גבוה מהתאונות בארץ קורות בגלל אי שמירת מרחק.
משטרת ישראל מצטיידת בימים אלה במכשירים שיודעים למדוד את המרחק בין שני כלי רכב, ובקרוב נשמע על נהגים שקיבלו דו"ח ונקודות על אי שמירת מרחק.
עלינו לזכור שבתנאי מזג אוויר קשים (ראות מוגבלת, מרחק עצירה גדול יותר וכו') יש צורך לשמור מרחק יותר גדול.
תקנה 49:
(א) לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.
(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מרווח זמן של שנייה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב.
עד כאן לשון החוק.
החוק קובע מרחק של שנייה אחת - אבל הניסיון מלמד אותנו שזה לא תמיד מספיק, לכן אנחנו מלמדים שהמרחק הוא שתי שניות.
איך מודדים?
מחפשים ובוחרים נקודת סימון למדידה. (אבן שפה, עץ, תחנת אוטובוס או כל דבר אחר קבוע, שנמצא בצד הדרך לפני המכונית שנוסעת לפנינו).
כאשר החלק האחורי של המכונית שלפנינו עובר על פני נקודת הסימון שבחרנו, אנחנו סופרים עשרים ואחד עשרים ושניים, (בהנחה שזמן הספירה הוא בערך שתי שניות). אם במהלך הספירה עברנו על פני נקודת הסימון, סימן שאנחנו יותר מדי קרובים לרכב שלפנינו.
ככל שניסע במהירות גבוה יותר כך המרחק במטרים יצטרך להיות גדול יותר. כשאנחנו נוסעים קרוב מדי למשאית שנוסעת לפנינו, שדה הראיה שלנו מוגבל לקיר האחורי של המשאית בלבד. אם נתרחק מהמשאית יפתח לנו שדה ראיה מצידי המשאית. כך נוכל גם להתכונן ולעקוף את המשאית בבטחה.
חשבון:
במהירות של 90 קמ"ש אנחנו עוברים קילומטר וחצי בדקה. נחלק את זה לשישים שניות ונקבל 25 מטרים לשנייה, כלומר המרחק צריך מהרכב שלפנינו במהירות הזו להיות 50 מטר לפחות.
בפועל אנחנו שומרים על מרחק הרבה יותר קטן, וזה מחייב אותנו בעירנות יתר, שאותה קשה לשמר לאורך זמן.
אחוז גבוה מהתאונות בארץ קורות בגלל אי שמירת מרחק.
משטרת ישראל מצטיידת בימים אלה במכשירים שיודעים למדוד את המרחק בין שני כלי רכב, ובקרוב נשמע על נהגים שקיבלו דו"ח ונקודות על אי שמירת מרחק.
עלינו לזכור שבתנאי מזג אוויר קשים (ראות מוגבלת, מרחק עצירה גדול יותר וכו') יש צורך לשמור מרחק יותר גדול.
