פרדיגמה אם להיות כנה היא מילה מצחיקה,אבל פרדיגמות,ככה יש לאמר ברבים ידידי,הן אלה
שמכתיבות לנו את הלך היום.תאמינו או לו,לכולנו יש כאלה ודי הרבה.פרדיגמה היא מערכת אמונות,משהו שגדלנו עליו,שהתחנכנו עליו,שאנחנו מאמינים שככה זה עובד,לדוגמא שאחרי הצבא וכמה חודשים מעבר לים ע"מ לשטוף את שיירי הצבא ולהחזיר קצת שפיות למערכת,חוזרים ללמוד,תואר ראשון,תואר שני ואז תפקיד נכסף כנציג שירות פרונטלי
בפלאפון מחייך ומקדם אותך לפרק ה"אזרחות" של חייך,מרגש משהו,אז ככה אנחנו סובלים בשקט רואים איך החזקים מתחזקים והחלשים מופשטים לעיני כולם פשוט כי אפשר,עובדים
ובקושי גומרים את החודש ואז ע"מ להוסיף נדבך נוסף לחיים אנחנו גם מתחתנים,עולם ומלואו מורכב כשלעצמו,ילדים זה שמחה ומרחיבים את המשפחה.כאלה אנחנו סתגלנים, כי אנחנו מאמינים שאפשר,שלא נורא העיקר הראש מעל המים ומתי שהוא כבר יהיה טוב.
אז זהו שלא! יש שיר על שלום עם משפט מאוד חכם,שיר שלנו,ככה זה הולך - "אל תגידו
יום יבוא הביאו את היום" אז נכון שבכל הנוגע לבני דודנו הכל פשוט נמאס,יש חשק לשים סוף כבר,אבל בנוגע לכל השאר,עד כמה שזה נשמע קיצ'י אם ככה אומרים,זה ממש נכון,פשוט ונכון.מה שאנחנו מבשלים זה בדיוק מה שנאכל ולא נרחיב רק נאמר שאם תבדקו טוב טוב את המקום בו אתם נמצאים עכשיו,לא יהיה את מי להאשים,אלא את עצמיכם,להוריד אחוז של חוסר מזל כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל,ואם אתם רוצים להיות במקום אחר מכל בחינה שתבחרו כדאי שתשנו את הדרך אחרת לא תשתנה התוצאה,מצחיק כמה שזה פשוט.
אנחנו ממהרים לצאת החוצה ולחפש את מה שנחשב,רצים רחוק רצים מהר,אז ככה שמעתי, לא היססתי,ארזתי מזוודה,לא עם הרבה דברים,רק מה שבאמת חשוב,קניתי כרטיס ותוך 4 ימים
הייתי על מטוס בדרך לצד השני של העולם,טסתי לחפש עתיד ורוד יותר,ככה אני זוכר את עצמי אומר ביני לביני,כבר שנתיים שאני פה,אני לא יכול להגיד שהשגתי את מטרתי עדיין
שזה בסדר דרך אגב,אני בונה על 5 שנים,אבל כל יום אני לומד שיעור חדש בחיים,בוא נגיד
שאם יכנס עכשיו פיל לחדר שלי ,עם משקפי שמש,דובר צרפתית רהוטה ויבקש שאנמיך את המוסיקה כי הוא בערב קריאה של שירה לטינית עם זברה,בת יענה ומייקל ג'קסון אני ממש לא אופתע,סביר להניח שאפילו אשקול להצטרף,אז שם בערך אני נמצא.
החיים הם מגרש משחקים,אנחנו זוכרים את זה בתור ילדים ואיכשהוא לאורך הדרך אנחנו שוכחים את זה ומתבגרים,אני לא זוכר איפה שמעתי את זה אני רק זוכר שזה העלה חיוך
ושוב פעם נזכרתי בכל הדברים ששמתי בצד ולא טיפחתי,כי פתאום אין זמן ויש עבודה,לפעמים גם אישה,הופכים יותר לחוצים,נכנסים למירוץ עכברים ומדי פעם שמשהו קורה ומזעזע אותנו,אז ורק אז אנחנו מטפחים את מה שחשוב,עוצרים ונהנים מהפשוט ,המופשט,זה שנמצא ממש מתחת לאף,ואיכשהוא ממש בלי שמרגישים נשאבים חזרה לטירוף מאוס אבל ככה הורגלנו וככה אנחנו מאמינים שצריך וחוזרים לשיגרה.
אני נמצא כבר שנתיים מעבר לים ואני יודע שכבר אמרתי את זה,לא רע לי פה,אני חווה
הרבה ונמצא במקום יפיפה שעונה על הרבה ממה שאני יכול לבקש לעצמי,אבל אני מתגעגע,מתגעגע לפשוט למה שפעם היה מסביבי כל הזמן,אני מתגעגע להחזיק את אחיינית
שלי,מתגעגע לבורקס אמיתי עם חריף בקערה ענקית שבטח כל העובדים ירקו בו,כי במקרה את הבורקס אתה אוכל ב3 בבוקר,אחלה חריף זה היה,מתגעגע לקבוצה של חברים שכל אחד מהזכרונות איתם הוא "קודאק מומנט",ממש ככה,מתגעגע לשעות של לפני כניסת השבת, שעות
מיוחדות כאלה שמרגישים בו שמשהו קורה,משהו משתנה, ולא שאני שומר שבת פשוט פה אתה
חי בחודשים,שנים, כמעט שלא מורגשים החגים והשישי והשבת נבלעים כלא היו מתגלים רק עם בוקר יום ראשון,כזיכרון... מבינים אני מתגעגע למה שהיה הפעם חלק ממני,ממש לידי,
כל מה שאהבתי,כל מי שאני, ולא שאני מצטער כי יצאתי לגלות את עצמי, להחזיר לעצמי את עצמי ואני די שם פשוט המחיר גדול,וכל יום ככה ממש מאחורי הקלעים אני עוקב אחרי
אהוביי כי קשה לי הפרידה,מהרוב פשוט התנתקתי לגמרי,וזה לא קל, אבל זוכרים מה אמרנו מקודם,כל אחד אוכל מה שהוא בישל. אני דווקא מאוד אוהב לבשל,על זה יכולים להעיד די הרבה,אני עדיין מנסה לעכל את התבשיל האחרון שבישלתי והוא מתחיל להתעכל אני פשוט לא יכול שלא לתהות איך זה שלפעמים זה מונח שם,ממש מתחת לאף,כל מה שאתה צריך,כל מה שממלא אותך ועדיין יש בך משהו שדוחף,אומר לך לצאת,לחקור..אני עדיין עובד על התשובה.
לא נראה לי שיש עוד מה להוסיף,אני את רכבת ההרים הזו שנקראת החיים הולך למצות
עד הסוף אחרי הכל שילמתי על הכרטיס,עדיין משלם אם להיות כנה.
שמכתיבות לנו את הלך היום.תאמינו או לו,לכולנו יש כאלה ודי הרבה.פרדיגמה היא מערכת אמונות,משהו שגדלנו עליו,שהתחנכנו עליו,שאנחנו מאמינים שככה זה עובד,לדוגמא שאחרי הצבא וכמה חודשים מעבר לים ע"מ לשטוף את שיירי הצבא ולהחזיר קצת שפיות למערכת,חוזרים ללמוד,תואר ראשון,תואר שני ואז תפקיד נכסף כנציג שירות פרונטלי
בפלאפון מחייך ומקדם אותך לפרק ה"אזרחות" של חייך,מרגש משהו,אז ככה אנחנו סובלים בשקט רואים איך החזקים מתחזקים והחלשים מופשטים לעיני כולם פשוט כי אפשר,עובדים
ובקושי גומרים את החודש ואז ע"מ להוסיף נדבך נוסף לחיים אנחנו גם מתחתנים,עולם ומלואו מורכב כשלעצמו,ילדים זה שמחה ומרחיבים את המשפחה.כאלה אנחנו סתגלנים, כי אנחנו מאמינים שאפשר,שלא נורא העיקר הראש מעל המים ומתי שהוא כבר יהיה טוב.
אז זהו שלא! יש שיר על שלום עם משפט מאוד חכם,שיר שלנו,ככה זה הולך - "אל תגידו
יום יבוא הביאו את היום" אז נכון שבכל הנוגע לבני דודנו הכל פשוט נמאס,יש חשק לשים סוף כבר,אבל בנוגע לכל השאר,עד כמה שזה נשמע קיצ'י אם ככה אומרים,זה ממש נכון,פשוט ונכון.מה שאנחנו מבשלים זה בדיוק מה שנאכל ולא נרחיב רק נאמר שאם תבדקו טוב טוב את המקום בו אתם נמצאים עכשיו,לא יהיה את מי להאשים,אלא את עצמיכם,להוריד אחוז של חוסר מזל כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל,ואם אתם רוצים להיות במקום אחר מכל בחינה שתבחרו כדאי שתשנו את הדרך אחרת לא תשתנה התוצאה,מצחיק כמה שזה פשוט.
אנחנו ממהרים לצאת החוצה ולחפש את מה שנחשב,רצים רחוק רצים מהר,אז ככה שמעתי, לא היססתי,ארזתי מזוודה,לא עם הרבה דברים,רק מה שבאמת חשוב,קניתי כרטיס ותוך 4 ימים
הייתי על מטוס בדרך לצד השני של העולם,טסתי לחפש עתיד ורוד יותר,ככה אני זוכר את עצמי אומר ביני לביני,כבר שנתיים שאני פה,אני לא יכול להגיד שהשגתי את מטרתי עדיין
שזה בסדר דרך אגב,אני בונה על 5 שנים,אבל כל יום אני לומד שיעור חדש בחיים,בוא נגיד
שאם יכנס עכשיו פיל לחדר שלי ,עם משקפי שמש,דובר צרפתית רהוטה ויבקש שאנמיך את המוסיקה כי הוא בערב קריאה של שירה לטינית עם זברה,בת יענה ומייקל ג'קסון אני ממש לא אופתע,סביר להניח שאפילו אשקול להצטרף,אז שם בערך אני נמצא.
החיים הם מגרש משחקים,אנחנו זוכרים את זה בתור ילדים ואיכשהוא לאורך הדרך אנחנו שוכחים את זה ומתבגרים,אני לא זוכר איפה שמעתי את זה אני רק זוכר שזה העלה חיוך
ושוב פעם נזכרתי בכל הדברים ששמתי בצד ולא טיפחתי,כי פתאום אין זמן ויש עבודה,לפעמים גם אישה,הופכים יותר לחוצים,נכנסים למירוץ עכברים ומדי פעם שמשהו קורה ומזעזע אותנו,אז ורק אז אנחנו מטפחים את מה שחשוב,עוצרים ונהנים מהפשוט ,המופשט,זה שנמצא ממש מתחת לאף,ואיכשהוא ממש בלי שמרגישים נשאבים חזרה לטירוף מאוס אבל ככה הורגלנו וככה אנחנו מאמינים שצריך וחוזרים לשיגרה.
אני נמצא כבר שנתיים מעבר לים ואני יודע שכבר אמרתי את זה,לא רע לי פה,אני חווה
הרבה ונמצא במקום יפיפה שעונה על הרבה ממה שאני יכול לבקש לעצמי,אבל אני מתגעגע,מתגעגע לפשוט למה שפעם היה מסביבי כל הזמן,אני מתגעגע להחזיק את אחיינית
שלי,מתגעגע לבורקס אמיתי עם חריף בקערה ענקית שבטח כל העובדים ירקו בו,כי במקרה את הבורקס אתה אוכל ב3 בבוקר,אחלה חריף זה היה,מתגעגע לקבוצה של חברים שכל אחד מהזכרונות איתם הוא "קודאק מומנט",ממש ככה,מתגעגע לשעות של לפני כניסת השבת, שעות
מיוחדות כאלה שמרגישים בו שמשהו קורה,משהו משתנה, ולא שאני שומר שבת פשוט פה אתה
חי בחודשים,שנים, כמעט שלא מורגשים החגים והשישי והשבת נבלעים כלא היו מתגלים רק עם בוקר יום ראשון,כזיכרון... מבינים אני מתגעגע למה שהיה הפעם חלק ממני,ממש לידי,
כל מה שאהבתי,כל מי שאני, ולא שאני מצטער כי יצאתי לגלות את עצמי, להחזיר לעצמי את עצמי ואני די שם פשוט המחיר גדול,וכל יום ככה ממש מאחורי הקלעים אני עוקב אחרי
אהוביי כי קשה לי הפרידה,מהרוב פשוט התנתקתי לגמרי,וזה לא קל, אבל זוכרים מה אמרנו מקודם,כל אחד אוכל מה שהוא בישל. אני דווקא מאוד אוהב לבשל,על זה יכולים להעיד די הרבה,אני עדיין מנסה לעכל את התבשיל האחרון שבישלתי והוא מתחיל להתעכל אני פשוט לא יכול שלא לתהות איך זה שלפעמים זה מונח שם,ממש מתחת לאף,כל מה שאתה צריך,כל מה שממלא אותך ועדיין יש בך משהו שדוחף,אומר לך לצאת,לחקור..אני עדיין עובד על התשובה.
לא נראה לי שיש עוד מה להוסיף,אני את רכבת ההרים הזו שנקראת החיים הולך למצות
עד הסוף אחרי הכל שילמתי על הכרטיס,עדיין משלם אם להיות כנה.
