מציאות מול השתקפות
הראיה הינה החוש הדומיננטי שלנו, ובדרך-כלל אנו מסתמכים עליו יותר מכל חוש אחר ("לראות זה להאמין"). באופן אבסורדי, בשביל לראות את עצמנו אנחנו משתמשים בכלים אשר משקפים לנו את עצמנו - אין לנו אפשרות לראות את הפנים שלנו מבלי להסתכל במראה או בכלי אשר משקף אותנו. השיקוף הוא אשליה אופטית (לה אנחנו מודעים), בה אנו משתמשים בכדי לקבל "תמונה של עצמנו".
בדיוק באותו אופן אנחנו מתייחסים לעצמנו - אנחנו לא מסוגלים "לראות" את עצמנו, ולכן משתמשים בכלים חיצוניים בכדי לדעת מי אנחנו. הכלי הנפוץ ביותר הוא משוב מהסביבה - החל מהתא המשפחתי, חברים, ועד לכל אדם שנקלע לאינטראקציה איתנו. בהמשך אנחנו מפנימים חלק מהמשוב שקיבלנו ונוטים להאמין שזה מה שאנחנו - כלומר מסתכלים במראה שהחברה סיפקה לנו, מוסיפים תאורה וצל לפי הטעם האישי שלנו ומקבלים שיקוף של עצמנו. בניגוד למקרה של מראה, כשמדובר בשיקוף הפנימי של עצמנו - בתפיסה שלנו לגבי עצמנו - אנחנו הרבה פעמים שוכחים שמדובר בהשתקפות בלבד - באשליה.
מהי האשליה
כשאנחנו שוכחים שה"דמות" שלנו היא רק שיקוף, רק אשליה, ומאמינים כי היא אנחנו - אנחנו מקבעים את אותה תפיסה חברתית שגרמה לנו ליצור את השיקוף הזה, ומקבעים את ה"פילטרים" שלנו שהכנסנו עם הזמן לאותו השיקוף. לדוגמה אדם שנאמר לו שהוא חכם בילדותו, סביב האמונה הזאת הוא בנה לעצמו "דמות". בבגרותו הוא קיבל מדי פעם משוב על כך שהוא לא ממש חכם, אבל התפיסה שלו לא היתה מסוגלת להכיל את המשוב הזה ולכן הוא "סינן" את המשוב הזה ונשאר עם ה"דמות" המקורית.
כשאנחנו מתייחסים ל"דמות" שלנו כשיקוף בלבד, כאשליה שאנחנו בנינו לעצמנו, יש לנו את האפשרות לשנות כל הזמן את ה"מראה" שדרכה אנחנו מסתכלים, ובכך לקבל דמות שונה במקצת, דמות שאולי קרובה קצת יותר למי שאנחנו היום. למשל אותו אדם "חכם", כשקיבל משוב הפוך לתפיסה שלו יכול היה לנצל את ההזדמנות הזאת בשביל להבין מאיזה מקום הגיע המשוב הזה - מה גרם לאדם האחר לחשוב את מה שהוא חשב, משם אולי היה ממשיך לכיוון של להבין מה זה בכלל "חכם", ואולי אפילו לשאלה החשובה יותר - למה חשוב לו להיות חכם?
אנחנו נמצאים במצב של אשליה כשאנחנו מתמקדים, לא במודע, בהגנה על ה"דמות" שלנו או אפילו על ה"מראה" שיצרנו בכדי לשקף את הדמות, במקום להתמקד במציאות שבה אנחנו שרויים ובסביבה שלנו.
המעבר מהאשליה לאמת
המאפיינים של מצב אשלייתי הם אוסף של רגשות ודפוסי התנהגות שנועדו להגן על אותה "דמות" שבנינו ואנחנו כל-כך רוצים להאמין שהיא-היא אנחנו, כי אם לא - אז מי אנחנו? במשך כל-כך הרבה זמן התייחסנו לעצמנו לפי אותה "דמות" וקשה לנו להאמין שאותה "דמות" היא שיקוף של מראה ישנה ומעורפלת, שזמנה חלף. אפשר לזהות מצב אשלייתי כזה לפי מאפיינים רבים שהם תוצר לוואי של מנגנון ההגנה שלנו על ה"דמות" או על ה"מראה". בין המאפיינים של מצב אשלייתי נוכל למצוא: שיפוטיות, כעס רוגז, סגירות, עימות, צדקנות, כוחנות, אשמה, אטימות ותלותיות.
בכדי ליצור לעצמנו פתח לנקודת מבט שונה - לראיה שונה מזאת אשר התקבענו עליה עד היום נוכל להעזר בכל מאפיין בכדי לבחון את המצב בו אנו נמצאים לעומת המטרות שלנו באותו הזמן. ברוב המקרים נוכל לשנות את דפוס ההתנהגות שלנו (אפילו באופן זמני) בכדי להגיע למטרות האמיתיות שלנו. כתוצר לוואי לפעולה זו, נוכל גם לראות שאולי דפוס ההתנהגות הקודם שלנו אינו מועיל לנו, ולמעשה נובע מתפיסה אשלייתית של עצמנו.
מעימות לשיתוף פעולה
עימות הינו הצורה הבולטת ביותר בה אנחנו מגינים על "עצמנו" או למעשה על דעות או תפיסות שלנו, של ה"דמות" שלנו. עימות מוביל לאחת משתי תוצאות - כניעה או הכנעה. בשני המקרים אנחנו נשארים לבד, ללא תמיכה אמיתית של הצד השני, וגם אם הצלחנו להשיג דבר מה, לא השגנו אמון, לא השגנו סולידריות, ובנוסף, הוצאנו הרבה אנרגיה.
כשנחצה את מחסום האשליה נוכל לראות שהמטרה האמיתית שלנו היא להשיג שיתוף פעולה - אם לא היינו רוצים שיתוף פעולה היינו יכולים לעשות את הכל לבד ולא להגיע לעימות. כשאנו מגיעים לשיתוף פעולה אנחנו לא לבד, אנחנו מקבלים אמפטיה, ויוצרים מוטיבציה להשגת מטרות משותפות, אנחנו מסתכלים על מה שמשותף לצדדים לפני מה ששונה, ובכך יוצרים אחדות ונכונות להגיע למטרה.
מצדקנות להבנה
"אני צודק" פירושו - "לפי התפיסה שלי אני לא מסוגל לראות שום כיוון נכון אחר". אין פלא שנשתמש ב"אני צודק" או "זה מוצדק" בכדי להגן על ה"דמות" שלנו. בפועל מה שנקבל הוא שני "אני צודקים" של שני צדדים, שלא יגיעו לשום מקום, אלא יתקעו את המצב. התוצאה של צדקנות יכולה להיות עימות (ר' מעלה) או התעלמות (אני אתן לך להאמין שאתה צודק אבל בכלל לא אתייחס לזה) - בשני המקרים לא השגנו כלום.
כשננסה להבין את הצד השני, אפילו מבלי להסכים, נוכל להפתח לנקודות השקפה חדשות, להבין מה המניעים או האמונות של הצד השני, וגם אם לא נגיע להסכמה נשיג לפחות דיאלוג, ונוכל ללמוד על תפיסה ששונה משלנו.
משיפוטיות לקבלה
כשאנחנו חושבים שמישהו הוא יפה או מכוער, חכם או טיפש, עקשן או ותרן, אנחנו בעצם משווים בין ההגדרה שלנו לבין מה שאנחנו קולטים מאותו אדם - למשל: "אדם שלא מוותר הוא עקשן", "לפי סגנון הדיבור שלו, הוא לא חכם", "הוא שותק אז הוא בטח לא מבין", וכו'. כשאנחנו שופטים אדם או אמירה אנחנו מתמקדים בהשוואה, בתוכן ולא בכוונה, בהשלכה ולא באדם. הפחד שלנו שמה האדם מולנו יסתור את האמונות שלנו גורם לנו לתגובת מנע של "שיפוט" ושימוש בתבניות המוכרות לנו, אשר ימשיכו להצדיק את ה"דמות" שלנו.
כשנקבל את האחר כמו שהוא, מבלי להשליך עלינו, כלומר נקבל את זה שהוא מה שהוא, והוא לא צריך להיות דומה לנו - הוא יכול להאמין באמונות שונות ואפילו בעל ערכים שונים משלנו, וזו זכותו כאדם - נוכל לחיות לצד אותו אדם בשלווה יחד עם ההבדלים, מבלי שנרגיש מאוימים.
מאשמה לאחריות
קל לנו להתייחס לקונפליקט כאשמה של מישהו אחר (ולפעמים אפילו אשמה שלנו), כשהאשמה רק יוצרת רגשות של התנגדות ולא מקדמת. בכל מצב של האשמה יש לנו אחריות - אחריות על עצמנו - על איך שאנחנו מרגישים, על איך שאנחנו מגיבים. גם אם אין לנו שליטה על האירוע או על מה שאחרים עושים, תמיד קיימת האפשרות שלנו לבחור איך נגיב - האם נגן בחרוף נפש על ה"דמות" שלנו, או שניקח אחריות על התגובות והרגשות שלנו. כשהאחריות היא אצלנו יש לנו אפשרות לשנות את המצב ולא להקלע לדינמיקה שמביאה לעימות, כעס, או צדקנות - האחר כבר לא "אשם" (הוא מקסימום עשה משהו שאנחנו לא מסכימים לו), אלא אנחנו אחראים, וכך גם לאחר קל יותר להבין אותנו ולהביע אמפטיה כלפינו.
כמה דוגמאות: כשאני אומר "אתה לא מבין" אני בעצם מתכוון ל"אתה אשם בכך שאני לא מובן עבורך" ומתעלם מהעובדה שאני לא מובן; כשאני אומר "אתה מעצבן אותי" אני בעצם מתכוון ל"משהו שאמרת או עשית גורם אצלי לעצבים" ומתעלם מכך שמשהו אצלי יצר את אותם עצבים; כשאני אומר "פגעת בי" אני בעצם אומר "אתה אשם בפגיעה שלי (שבאה מתוכי)" ומתעלם מכך שמשהו בי הפך את הפעולה או הדברים לפגיעה.
מכעס לשלווה
כעס ורוגז נוצרים משני חלקים - הצד המכעיס והצד הכועס, ללא שני הצדדים לא היה כעס. במידה ואדם היה מקלל אדם חרש - החרש לא היה מתעצבן, פשוט כי הוא לא שמע, ולכן לא היה מה שיצית אצלו את הכעס. כשאנחנו כועסים אנחנו בעצם מפנימים את מה שנאמר ומאמינים שאכן מה שנאמר הוא אנחנו (אחרת לא היה משנה לנו מה שנאמר), ואז נוצר בתוכנו קונפליקט בין ה"דמות" שלנו לבין המצב הקיים. בכעס אנחנו מפילים את האשמה לקונפליקט הפנימי שנוצר בנו באחר.
דרך לקיחת אחריות אישית נוכל לקבל את הכעס כנקודה להסתכלות עצמית על אותו גורם פנימי שלנו שגרם לנו להתרגז, לקבל אותו (ואולי בעתיד גם לטפל בו) וכך להגיע לשלווה (אפילו אם היא זמנית בלבד). במקום שבו יש שלווה יש גם הקשבה ויותר מקום לאמפטיה ואהבה.
מכוחנות לאמפטיה
כוחנות היא דרך שלנו להגן על ה"דמות" שלנו כשההיגיון לא בא לעזרתנו. אדם שאינו בטוח בעצמו הרבה פעמים יצעק - כלומר ישתמש בכוחנות של "קול חזק"; מנהל או מפקד ישתמש ב"פקודות" כשהוא לא ידע איך להסביר דברים בפשטות. הכוחנות יוצרת בדרך-כלל תגובת התנגדות או הכנעה, ובשני המקרים יוצרת ריחוק.
כשאנחנו משתמשים ב"כוח" שלנו בשביל לשכנע אחרים או לנסות להכריח אחרים אנחנו משתמשים בכוחנות. "כוח" שכזה יכול להיות עמדה חברתית, ידע אינטלקטואלי, כוח פיזי, או כל יכולת שיש לנו ואנחנו סומכים עליה.
אם נתקלנו בתגובה לא נעימה למעשה שעשינו, נוכל להסתכל על אופן הפעולה שנקטנו, ובאיזה "כוח" השתמשנו. אם נשנה את הגישה ונשכח את אותו "כוח" ובמקומו נפעל באמפטיה כלפי האחר (כלומר נבין את צרכיו כרגע, ונקבל את בחירותיו) נוכל להשיג את אותן המטרות ביתר קלות ובהרגשת שיתוף.
מסגירות לפתיחות
פתיחות הינה קבלה של דעות ואמונות שסותרות את האמונות שלנו. קבלת אמונות חדשות אינה אומרת הסכמה אוטומטית, אלא קבלת האפשרות האמונה או הדעה שעכשיו קיבלנו היא אמיתית, ואולי אפילו משתלבת אם האמונות לשנו (אפילו שנדמה לנו כרגע שיש סתירה).
כשאני משוכנע שאני צודק והאחר בטוח טועה - כנראה שאני פשוט לא מצליח לקבל את הדעות של האחר, ולמעשה נמצא במצב של "סגירות". המעבר לקבלת הדעות האחרות כאפשרות חדשה יכולה במקרה הרגיל להביא אותי להבנת הצד השני, ובמקרים מסוימים גם לגרום לי לצמיחה אישית.
מפחד לאהבה
הפחד הינו כוח השרדותי עבורנו - ללא הפחד היינו עלולים להזיק לעצמנו (למשל לקפוץ מאיזה בנין גבוה, בשביל הכיף...) הפחד גורם לנו להעצר במקום כשאנחנו מרגישים משהו שמאיים עלינו. בהרבה מצבים הפחד שאנחנו מרגישים נובע מחוויות שאינן קשורות ישירות להשרדות שלנו, אלא יצרו אצלנו הרגשה לא נעימה, שנחרתה בזכרוננו - למשל אם בנסיעה הראשונה שלי על אופניים נפלתי ונחבלתי, אני עלול לפחד לרכב על אופניים במשך זמן רב.
האהבה גם היא כוח שנמצא בתוכנו בכל עת. זהו הכוח שמאפשר לנו לחמול, להרגיש אמפטיה, לעזור לאחר, ולצמוח. את עוצמת הכוח הזה אנחנו קובעים בכל מצב - למשל בזמן התאהבות הכוח הזה יכול להיות כל כך עוצמתי שיגרום לנו לעשות דברים שבדרך-כלל איננו מעיזים לעשות.
בכל אינטראקציה עם אדם אנחנו עלולים לחוות פחד, היות ואותו אדם (או דבר מה שהוא אומר) יכול ליצג לנו דבר מה שחווינו אותו כחוויה לא נעימה בעבר - למשל אם בתור ילד היו מלגלגים על מבנה הגוף הרזה שלי - אני עלול ליצור רתיעה מאנשים בעלי מבנה גוף אתלטי, ומבלי להיות מודע לכך להתנהג אליהם ממקום של "פחד" - כלומר מה שמניע אותי הוא הפחד מכך שיתייחסו אלי שוב כ"רזה". התחושה במצב כזה יכולה להיות כל אחת מהדוגמאות המובאות מעלה - כעס, צדקנות, כוחנות סגירות, וכו'. ובכל מקרה תתן הרגשה לא נעימה לשני הצדדים.
כשאנחנו מפתחים את היכולת לזהות מצב שכזה, ומודעים לכך שאנו מונעים מ"פחד" (אפילו אם איננו יודעים מהו אותו פחד), יש לנו אפשרות לעצור לרגע, ולנסות להתמקד באהבה שלנו לעצמנו, ולאותו אדם - להתסכל לרגע על אותו אדם כבן-אנוש, מישהו שזקוק לאהבה בדיוק כמונו ולשים לרגע בצד את מה שהוא מיצג עבורנו. כשנתן לאהבה שבנו את היכולת להשפיע, נוכל להתייחס לאדם ממולנו בצורה שתקדם גם אותו וגם אותנו.
מתקיעות למודעות
ישנן סדנאות רבות שמתייחסות לתהליך של מעבר מתקיעות למודעות, וקשה לתאר במילים כיצד לעבור תהליך שכזה. אנחנו יודעים שאנחנו תקועים כשאנחנו מזהים מצב לא נעים שחוזר על עצמו, או דפוס התנהגות שאינו רצוי ובכל זאת איננו מצליחים להשתחרר ממנו. עוד סממן לתקיעות הוא מצב בו אנו מתוסכלים מכך שאנו לא משיגים מטרות אישיות.
המעבר מתקיעות למודעות כרוך בהשלכת אמונות ודעות ישנות - לשים בצד את אוסף הדעות והאמונות שלנו בהתייחס לנושא שאנו בוחנים, ולהתחיל לבנות ממקום נקי - מקום שבו אין לנו שיפוטיות, ואין לנו תבניות שהחברה יצרה. התהליך הזה אינו קל, היות ועלינו לוותר לזמן מה על ה"דמות" שבנינו לעצמנו, ולהתבונן על עצמנו מחדש עכשיו וכאן.
