אנחנו למעשה מדברים על הבעיה הכי גדולה בתחום בריאות הנפש בכל העולם. שמה: הכחשה. ההכחשה דומיננטית במיוחד בקרב אנשים שהתגלתה אצלם מחלת נפש או הפרעה נפשית משמעותית, כי לאדם קשה מאוד לקבל את היותו "חולה נפש" בעיקר מפאת הסטיגמה בציבור וגם בגלל סיבות נוספות. גם אני הייתי נתון להכחשה במשך ארבע שנים רצופות (75`-79`) בהן טענתי בלהט שאני לא "חולה נפש" ואיש לא היה יכול לשכנע אותי באמצעות היגיון או ידע כלשהו שאני טועה. למעשה, הייתי זקוק לזמן ממושך בו אתבשל נפשית ואבשיל רגשית ואוכל לקבל ללא ספקות שאכן חליתי במחלה האיומה הזו. סיבה נוספת שתמכה בתפישתי שאיני "חולה נפש" הייתה, שביום יום לא הרגשתי חולה, אלא הרגשתי שכוחותיי הרגשיים והשכליים עימי רגע רגע ושעה שעה. זה היה מנוגד לחלוטין להגדרה הנוראה שחשבתי שמנסים להלביש עלי שלא בצדק. ובאמת, יכול האדם החולה לשאול בכל רגע נתון בו הוא חש בטוב: איפה המחלה שלי ברגע זה? והתשובה הטובה והמובנת היא, שהחולי נמצא בתוך האדם אבל רוב הזמן המחלה ישנה, כלומר רדומה ואינה פעילה. בדיוק כמו אדם שחלה במחלת לב אבל ביום יום מחלתו אינה פעילה, עד אשר היא מתעוררת והוא מקבל פתאום התקף לב. ובדיוק לכן חולה הלב חייב לשמור על עצמו בסיוע תרופות מיוחדות ובדיאטה, ובאורח חיים מתון. וכך גם החולה נפשית עלול להגיע להחמרת מצבו אם לא ישמור על עצמו מפני החולי על ידי תרופות פסיכיאטריות (על פי הוראות הרופא) ועל ידי אורח חיים מתון שלא יהווה עומס כבד מדי על אישיותו.
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מאמר פרי עטי פורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי של אוניברסיטת אוקספורד
http://schizophreniabulletin.oxfordjournals.org/cgi/content/full/sbp013?ijkey=v3zHGsBI5Ztc9qb&keytype=ref
