לגבי תקציב המדינה 2010-2009, על הציבור לשאול את עצמו, האם הוא טוב בשבילו ולא באיזו דרך הושג.
רוב הביקורת שהוטחה בשר האוצר וראש הממשלה, היתה הרבה על התנהלות פוליטית ומעט מאד על תוצאות.
פגישת ביבי אובמה - עוד תאכזב רבים ממבקריו. אין מה לקנא בו, אך גם לא צריך להיבהל, לא להתקפל ולהעמיד אותו על דרישות ישראל, לביטחון וגבולות בני הגנה. על ביבי לזייף "אורגזמה פוליטית", בדבר ההסדר עם הפלסטינאים.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
תקציב המדינה:
זו פעם ראשונה, שמעבירים תקציב לשנתיים, בתיאום עם ההסתדרות והמעסיקים, ללא איומי שביתה בפועל, כפי שהיה נהוג בשנים הקודמות.
הביקורת הנוקבת, שהושמעה במהלך הדיונים ולאחריהן, התמקדו בעיקר בטפל. לאמור: בהתנהלות, בפרוצדורה, במי הוא שר האוצר, בפועל ומיהו הנציג מטעם ביבי - אורי יוגב.
יש מבקרים שראו בדרך שנקט ביבי - חיסול ממוקד לנערי האוצר ולראש אגף התקציבים ויש שראו בכך ברכה, לשלטון האימים של פקידי האוצר. והיו גם אלה - שפתאום דאגו למעמדם ויוקרתם של פקידי האוצר, שתפקידם העיקרי והבלעדי להציע ולבצע החלטות ממשלה.
צא וראה - משך שנים ובמיוחד כשדנו בתקציב המדינה, זעקו כולם, שנערי האוצר, הפקידים הקטנים, הבירוקרטים הקשוחים מנהלים את האוצר והמדינה ודוחקים את הפוליטיקאים הצידה.
הנוהל הקבוע היה - שאחרי הגשת התקציב, קמה זעקת אמת מצד ההסתדרות והשרים שנתקשו לקצץ במשרדיהם, ותמיד זה לווה, משך שנים, בשורה ארוכה של שביתות בראשות ההסתדרות עד לפשרה שהחזיקה מעמד בקושי שנה, וזאת רק לאחר שפנו לראש הממשלה וביקשו את התערבותו, נוכח המשבר ללא מוצא.
מה קרה השנה - נתניהו במקום לחכות לסוף הסאגה, בתיאום עם ההסתדרות והמעסיקים, התחיל מהסוף והשיג תוך זמן קצר הסכם שמבטיח יציבות ותמיכה של ההסתדרות בתקציב.
בסופו של יום - רוב השרים מרוצים, סער - החינוך, לימור לבנת - בספורט, בוז'י הרצוג - ברווחה ומעל כולם - אהוד ברק - בביטחון.
הדרך וההתנהלות:
נכון שהדרך היתה, קצת שונה, משונה, עוקפת שר האוצר, אך אותנו כציבור צריכה לעניין השאלה - מה התוצאה.
האם זה טוב ליהודים? האם זה טוב למדינה? שמעתי רבות, שביבי נתניהו כשר אוצר על, התערב וניהל באמצעות אורי יוגב את המו"מ כמעט על דעת עצמו.
שמעתי גם הטענות המגוחכות שהוא לחוץ, מבוהל, מנוהל, מפי פוליטיקאים מתוסכלים שבמקרה גם כולם באופוזיציה.
והתשובה פשוטה: ביבי כראש ממשלה - הוא ממילא במסגרת תפקידו שר אוצר על, שר בטחון על, שר חינוך על ושר רווחה על וכו'. לכן גם אם הוא עוקף פרוצדורה כדי להגיע במהירות לעיקר - זה תפקידו, זה ייעודו ועל כך הוא יישפט פוליטית וציבורית. לא בשל הדרך אלא בשל התוצאות.
ההסתדרות
יו"ר ההסתדרות, קיבל מהתקשורת הרבה פרגון, עד שאפילו הכתירו אותו כראש ממשלה בפועל. אז לא צריך להיסחף, כי יו"ר ההסתדרות מייצג אותנו, את הציבור הרחב, את הגימלאים, את השכירים, את החד הוריות, ניצולי שואה, ואת כלל העובדים במשק - וכל הישגיו - הם לטובתינו - אז למה לערער ולקטר.
מנהל תקין ופקידים שלא יודעים את מקומם:
התנהגותו השערורייתית של ראש אגף התקציבים רם בלינקוב, עברה כל גבול של טעם טוב, נאמנות למשרד ולראש הממשלה.
כאשר בלינקוב - השמיע את דבריו "החמים" בפני היועץ המשפטי לממשלה, במסדרונות הכנסת, הוא עבר על כל כללי האתיקה של פקיד ממשלתי בכיר.
א. הוא הלשין על הבוסים שלו - שר האוצר וראש הממשלה, בפני "המנהל" - הוא מני מזוז.
ב. הוא האשים אותם/אותו - ב"שוחד פוליטי".
ג. הוא דרש מ"המנהל" לבטל את ההסכמים.
ד. העמיד פרצוף של מסכן, ילד מוכה, שהגדולים לקחו לו את הסנדביץ, בהפסקה ורץ בשקט להלשין למנהל.
לפי נוהל עבודה תקין במנהל תקין - צריך היה מיד אחרי הכתבה לקרוא לבלינקוב לסדר ולשלוח אותו הביתה. מאחר והוא הבין את התהליך וקלט את המעשה הנואל והמגוחך שעשה הודיע מיד על התפטרותו.
בכך הוא כיפר, במעט מהמעשה החריג. כאן יש להדגיש - מותר לפקיד ברמתו שהוא ראש אגף התקציבים, להתנגד, להביע דעתו, לכעוס, לצעוק, אבל ב"ד אמות המשרד, בפני הממונים עליו, וכשלא מקבלים את דעתו - לבצע המדיניות או להתפטר.
הדובדבן שבסיפור - שכחו שרם בלינקוב, הוא מינוי של שר האוצר הקודם רוני בר-און איש קדימה, מתנגד חריף של נתניהו ודרכו הכלכלית והתקציב שהוצג.
כלומר: לא מדובר רק על עניין עקרוני מקצועי שהיה בנפשו, אלא גם בעניין פוליטי שעורבב בתקציב.
פוליטיקה:
ברור כשמש, שחלק גדול מהביקורת על הדרך ועל התוצאה - היתה בשל אילוצים פוליטיים כשקוראים את תגובת אנשי האופוזיציה, בעיקר ציפי לבני וברא-און - בא לצחוק ולגחך, שהרי בתקופתם היה גרוע יותר מכל הבחינות ואם אנו הולכים לפי הצעותיהם - היה גרוע עוד יותר. אז מה שנשאר להם זה לקטר - לבריאות.
מע"מ:
להזכירכם, המע"מ היה בזמנו 17%, ירד ל-16.5, ירד ל-15.5 ועכשיו חזרה ל-16.5. כלומר: מה שהיה הוא שיהיה ונסתדר גם עם זה. נתנחם שבאירופה - הוא גבוה יותר. ולא לשכוח - העשירים והמסודרים קונים יותר ופריטים יקרים יותר ולכן משלמים יותר מע"מ. כך שהנטל המע"מ נופל גם על העשירים ובסכומים גבוהים יותר, אבל לא צריך לרחם עליהם.
מנהיגות:
מה שביבי צריך להפגין ולהקרין בימים אלה, מול אובמה והעולם, זה "מנהיגות". עמידה איתנה ואמונה בכוחו ובכוח עם ישראל, לעמוד במשברים כדי לשמור על המדינה. אם יעשה כן, גם יעריכו אותו, יכבדו אותו, ויתייחסו אליו יותר ברצינות.
פגישת ביבי - אובמה:
האם באמת המפגש בין ביבי לאובמה הוא קריטי למדינת ישראל? רק בחלקו.
אובמה כנשיא חדש ומפתיע, שהבטיח לעמו שינוי ולעולם רעיונות וכיוונים שונים, רוצה להתחיל לממש את הבטחותיו, (שמחלקן הוא כבר נסוג).
בין הרעיונות האלה - הסדר במזרח התיכון, שלטענת ארה"ב ומזכירת המדינה הילרי קלינטון, יביאו גם לרגיעה במזרח התיכון ולהסרת איום הגרעין האיראני מישראל. בשלב ב' לטענת ארה"ב יוכנסו סוריה ולבנון למעגל ההסדרים ושלום איזורי ישרור באיזור לפחות 40 שנה.
לקונספציה זו אפשר לצרף גם את חלומו וחזונו של הנשיא פרס, על מזרח תיכון חדש.
ובכן רבותי - אובמה, כמו הנשיאים לפניו, לא מכירים את המנטאליות הערבית, לא מכירים את המזרח והם הוזים וחולמים בשפה אחרת ובספירות פוליטיות אחרות.
זה התחיל בנשיא קרטר, שרצה להביא דמוקרטיה, שוויון וחופש לאיראן. מהלך שהביא להדחת השאה הפרסי, שהיה פרו מערבי, ידיד המערב וישראל והביא לעליית החומיניזם, שתוצרתו אחמיניג'אד ותורת הגזע החדשה האיסלאמית שהיא חיקוי לתורת הגזע של היטלר, עם אמצעים של כורים גרעיניים וטילים ארוכי טווח, לביצוע והשגת מטרותיו נגד הציונות וישראל.
הנשיאים קלינטון ובוש - על אף היותם ידידי ישראל אמיתיים, לא הצליחו לקדם את ההדברות עם הפלסטינאים - מעבר לעצם ההידברות.
גם בוש האב ובוש הבן לרבות קלינטון, לא הבינו את הערבים והמזרח, את המנטאליות, את החשיבה, את הדת ולא צפו די את עליית האיסלאם הקיצוני. התוצאה כישלונות או לחילופין הישגים קלושים, בעיראק, אפגניסן, ההתמודדות עם הטאליבן ובעיקר עם עוסמה בן-לאדן והטרור של אל-קאידה.
כלומר: ארה"ב יש לה רצון טוב לעשות סדר במזרח התיכון, אבל אין לה את ההבנה והכלים לבצע זאת. טכנית היא יכולה אך מעשית בשל שיקולים פוליטיים שונים, היא נמנעת ותימנע מלהשתמש בהם.
אובמה כנשיא חדש - עם כל ההכנות והרצון הטוב, עד שילמד ויוציא מסקנות מהמצב במזרח התיכון, יעברו 4 שנים ואז בקדנציה השנייה (אם תהיה כזו) - ינסה להתקדם.
מצד שני ביבי - עם הניסיון שרכש בקדנציה הראשונה, עם הידע והמטען של היסטוריה ובקיאותו בנושא הטרור המקומי והעולמי, יכול וצריך להעמיד את אובמה במקום.
אל לו לביבי - להיבהל או להיכנע - לאובמה, עליו לעמוד איתן, חזק ולהציג לפניו את האלטרנטיבה הישראלית.
האלטרנטיבה של ביבי - למזרח התיכון - צריכה להיות הדרישה התקיפה איראן - תחילה.
השקט והאפשרות להסדר במזרח התיכון, יכול לבוא לאחר פתרון בעיית הגרעין האיראני. ורק כאשר ימוטטו את ציר הרשע, איראן, סוריה, לבנון וינתקו אותם מהגיבוי של צפון קוריאה ובמידה רבה גם מרוסיה של פוטין, ניתן יהיה להתקדם בציר ישראל הפלסטינאיים.
אפשר לעשות גם מהלכים במקביל - כדי להרגיע ולרצות את אובמה ואת הילרי קלינטון, אבל לא ע"י אנאפוליס אלא ע"י תכנית מפת הדרכים - שגם היא תוצר של ארה"ב.
בנושא זה צודק טכנית שר החוץ ליברמן. אנאפוליס - לא אושרה ע"י ממשלת ישראל והכנסת מאחר ואנאפוליס היתה רצון טוב ומחווה שלא נשא פרי. עובדה, שרת החוץ ציפי לבני - בממשלת קדימה, דנה ודנה עם הפלסטינאיים ולמרות הצהרת אולמרט ולבני, שהנה הנה ההסכם נסגר, עם תנאים משופרים לאבו-מאזן, אולי יותר מאשר אהוד ברק כראש ממשלה הבטיח ליאסר עראפת, לא יצא מכך כלום.
תכנית מפת הדרכים - דורשת מהפלסטינאים, ביצוע תנאים מוקדמים, כמו פירוק תשתיות הטרור, הכרה במדינת ישראל, ויתור על זכות השיבה והסדר בירושלים. לא נראה לי שיש סיכוי סביר והגיוני, להגיע להסדרים בתחומים אלה. לכן, גם אנאפוליס, לא תעזור ולא הצהרה של שתי מדינות לשני עמים.
ונניח שביבי ילך לקראת אובמה וקלינטון, וירצה להראות גמישות, רצון טוב ושיתוף עם הממשל החדש בארה"ב ויסכים להצהרה של שתי מדינות.
נשאלת השאלה - שתי מדינות לאיזה שני עמים. מחד ישראל - ומאידך הפלסטינאים של אבו-מאזן (הפת"ח) או הפלסטינאים של חמאס ושל הנייה. ואיזה גבולות, מה עם זכות השיבה, ודרישתם שירושלים תהיה בירת פלסטין.
כלומר: יש לנו כאן תרגיל מתמטי של שתי מדינות לשלושה עמים - נראה את אובמה פותר את המשוואה הזאת.
הפגישה בין ביבי לאובמה והילרי קלינטון מזכירה לי את הסרט "כשהרי פגש את סאלי". שם בקטע הקלאסי במסעדה הנערה מזייפת "אורגזמה" בפומבי, כך גם ביבי צריך "לזייף אורגזמה פוליטית" - בדבר שתי מדינות לשני עמים וההסדר עם הפלסטינאים. התוצאות יהיו אותן תוצאות.
