האדם הוא תבנית נוף החברה בה הוא חי ( חלק א' ) 

רשומה זו נכתבה במקורה לפורטל www.bsh.co.il , לכבוד שבוע הספר. בחרתי לדון בז`אנר הספרים המגלם הלכי רוח חברתיים בסיפור אישי. בסיפור המוכמן בספרים אלו ישנו את המפגש הכל כך מרהיב בין התמורות החברתיות של התקופה לבין האדם בן תקופה, שהשקפות עולמו ואירועי חייו ניזונים במידה שאינה מועטה כלל מאותן תמורות. ברשומה זו בחרתי לדון ב``בן הארץ`` מאת ריצ`ארד רייט (בהוצאת זמורה ביתן) המתאר את פרשיותיו של צעיר שחור בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, בארצות הברית הגזענית.

``בן הארץ`` מאת ריצ`ארד רייט הוא סיפורו של ביגר תומאס, צעיר שחור מאחת משכונות העוני שבאחת מערי ארצות הברית. לבנים טובים החברים באגודה למען השחורים רוצים לספק לו הזדמנות שווה ומעסיקים אותו בשכר יפה יחסית למה שהיה נהוג באותה תקופה לתת לשחורים, כנהג המשפחה. כאשר ביגר תומאס נדרש על ידי אבי המשפחה להסיע את בת המשפחה בת ה 20 , מרי דלטון, לאוניברסיטה, הוא מוצא עצמו מסתבך בהרפתקה שלא ציפה לה. בת המשפחה וחברה (המתגלים כקומוניסטים) מורים לו לנסוע בדרך הפוכה מאשר לאוניברסיטה. מסתבר שהם מתחמקים מן השיעור באוניברסיטה (אשר את הלימודים בה, אביה משלם) והולכים לבתי קפה של שחורים בשכונות, לשבת בהם מתוך עיקרון של התנגדות להפרדה גזעית. הם פונים לביגר תומאס בצורה שוויונית. לאורך כל הסצנה ביגר תומאס, הנער הכושי שזה עתה קיבל עבודה אצל מי שתופס עצמו כמיטיבו (אביה של מרי) פונה לזוג הצעיר בשם `אדוני` וגברתי`.

``הי ביגר, זהו יאן. יאן, זהו ביגר תומס.``

יאן חייך חיוך רחב והושיט אליו את כף ידו הפתוחה. כל גופו של ביגר התקשח בחשד ובחרדה.

``מה שלומך, ביגר?``

ידו הימנית של ביגר החזיקה חזק בהגה, והוא תהה אם ללחוץ את ידו של האיש הלבן הזה.

``בסדר גמור,`` מלמל.

ידו של יאן עדיין הייתה מושטת. ימינו של ביגר התרוממה מעט, ונעצרה באוויר.

``קדימה, תן יד,`` אמר יאן.

ביגר הושיט כף יד מרושלת, פיו פעור בפליאה. הוא חש את ידו של יאן לוחצת את ידו. ניסה למשוך את ידו, בקלות, אך יאן החזיק בו בחזקה, מחייך.

``כדאי שנכיר זה את זה,`` אמר יאן. ``אני חבר של מרי.``

``כן, אדוני,`` מלמל.

``קודם כל,`` המשיך יאן, מניח את רגלו על סף המכונית, ``אל תקרא לי אדוני. אני אקרא לך ביגר ואתה תקרא לי יאן. ככה זה יהיה ביננו. מה דעתך?``

ביגר לא ענה. מרי חייכה. יאן עדיין החזיק את ידו וביגר עדיין החזיק את ראשו במלוכסן כך שיתאפשר לו, בהזזה קלה של עיניו, להביט אל יאן ולהסיט את מבטו אל הרחוב ברצותו למחוק ממבטו של יאן. הוא שמע את מרי צוחקת חרש.

``זה בסדר, ביגר,`` אמרה. ``יאן מתכוון ברצינות למה שהוא אומר.``
הוא הסמיק רותח מזעם. לעזאזל איתה! האם היא צוחקת עליו? האם שניהם לועגים לו? מה הם רוצים? מדוע אין הם מניחים לו לנפשו? הוא אינו מטריד אותם. כן, הכל יכול לקרות עם אנשים כאלה. רוחו וגופו היו מרוכזים עד כאב לנקודה אחת חדה של ערנות. הוא ניסה נואשות להבין. ישיבתו זו ליד ההגה, בהניחו לאיש הלבן ללחוץ את ידו, נראתה לו מטופשת. מה יחשבו עוברים והשבים? הוא היה מודע ביותר לעורו השחור, וקיננה בו תחושה שיאן ושכמותו גרמו לו להיות מודע לצבעו. האם לא בזו הלבנים לשחורי העור? אז מדוע יאן עושה מה שהוא עושה? מדוע מרי עומדת שם בהשתוקקות כזאת, בעיניים יוקדות? מה הם יוכלו להפיק מזה? ואולי אין הם בזים לו? אך הם גרמו לו לחוש בעורו השחור בעצם הדבר שעמדו שם והביטו בו, האחד מחזיק בידו והשנייה מחייכת.


המשך הקטע מתאר את אי הנוחות שחש ביגר במחיצת שני לבנים קומוניסטים הרוצים לגרום לו להרגיש בנוח בחברתם ופונים אליו בצורה שוויונית, אך למעשה בהעמידם אותו בדילמה, גורמים לו בפועל לחוש אי-נוחות ברורה עם עצמו. בהמשך הדרך מרי ויאן מורים לביגר להסיע אותם למקום בילוי, ומבקשים ממנו להמליץ להם על מקום בילוי. ביגר, שנדרך מה`פמיליאריות` שלהם עונה להם בלאקוניות: ``אתם רוצים ללכת למועדון לילה?``. ``לא,`` משיבה לו מרי, ופורשת בלהט את משנתה: היא רוצה ללכת למקום ``בו השחורים אוכלים`` ולראות כיצד חיים השחורים. מפיה נפלטת משנה סדורה על שוויון, על כך ש``ביקרה בכל מקום בעולם`` למעט בשכונות השחורים, הנמצאות כמה בלוקים מביתה היא. היא בטוחה שהשחורים, לדבריה, הם ``ככל האדם``. הניסיונות המאולצים של מרי ויאן הקומוניסטים להציג מפגן של נאורות על גבו של ביגר תומאס, נתפס בעיני ביגר תומאס כמלכוד של אי נוחות. הוא חש יותר ויותר מתוח ופחות ופחות בנוח. כשהם נוסעים לכיוון ``בית אוכל של שחורים``...

ביגר רצה שיאן ייסע מהר יותר, כך שיגיעו אל ארני בזמן הקצר ביותר. זה יאפשר לו לשבת במכונית ולמתוח את רגליו המכווצות הכואבות בשעה שהם יאכלו.


למותר לציין שבמסגרת הפגנת הנאורות שלהם, יאן ומרי דרשו שיאן ינהג. הם התעלמו מאי הנוחות שהדבר גורם לביגר, שבו בחרו כ`מקרה המבחן שלהם` להוכיח את נאורותם.

יאן שנוהג כהפגנתיות לנאורותו (במקום ביגר עובד המשפחה שאמור לנהוג) ורוצה הרי להגיע ל``בית אוכל של שחורים`` פונה לביגר ומבקש ממנו הכוונה בשכונתו הוא:

``תגיד לי איפה זה, ביגר,`` אמר יאן.

``כן, אדוני.``

ביגר הביט החוצה וראה שהם הגיעו לרחוב ארבעים ושש.

``זה ברחוב הבא, אדוני.``

``אפשר לחנות פה באיזה מקום?``

``כן, אדוני.``

``ביגר, בבקשה ממך! אל תקרא לי אדוני... אני לא אוהב את זה. אתה בן-אדם בדיוק כמוני. אני לא טוב יותר ממך. אולי אנשים לבנים אחרים אוהבים את זה. אני לא. תראה, ביגר...``


בהמשך מאלצים יאן ומרי את ביגר לאכול עמם במסעדה. ביגר אינו רוצה בכך שכן כל הסועדים הקבועים ב``מקום של ארני`` מכירים אותו מן השכונה. כל חבריו שם. הוא לא רוצה להיראות בחברת שני לבנים ואחר כך שישאלו אותו שאלות. עבור מרי ויאן, ישיבה בחברת כושי ב``מסעדה של שחורים`` מספקת להם הוכחה לנאורותם, והם מתעקשים על כך למרות שניכר שביגר אינו רוצה להסב עמם. הם שקועים בדימוי העצמי של עצמם כנאורים, מניחים שבחור שחור הוא אסיר תודה כששני לבנים מציעים לו לשבת עימם, ולא חושבים על האפשרות שהוא רוצה לסרב. בישיבה במסעדה מסתכלים עליו כל הנוכחים והמלצרים, והוא חושב לעצמו תוך כדי, שגם הוא היה מסתכל על אדם שחור במצב דומה. הוא אינו מצליח לבלוע את העוף הצלוי מרוב מבוכה ובוחר בשתייה כמנוס מחוסר הקוהרנטיות המביכה שבסיטואציה: כל חייו חונך לאמר ``כן גברתי`` ו``כן אדוני`` ללבנים, ופתאום, זה... את הצביעות ניתן לראות בכך שאחרי ``מפגן החברות`` של מרי כלפי ביגר, שלא נועד אלא להוכיח לעצמה כי היא ``נאורה`` (וכלל לא שואלת עצמה אם ביגר מעוניין במפגן זה) מפקדת מרי על ביגר לנסוע לכאן ולשם, וכן מציעה לו ``לבוא מחר ב 8:30 ולהעביר את ארגז החפצים שלה לתחנת הרכבת, שכן היא נוסעת לדטרויט`` וש``אבא שלה ישלם על העבודה הזו``. במהלך הנסיעה ההזויה במכונית, מרי ויאן מדברים על המהפכה הקומוניסטית. מרי אומרת על הכושים:


``יש להם כל כך הרבה רגש! איזה אנשים! אם נצליח לעורר ולהפעיל אותם...``


ובכך היא מתכוונת לאפשרות של צירוף הכושים למהפכה הקומוניסטית, כמובן מבלי לשאול את דעתם אם זהו הפתרון שהם רואים כראוי לאי השוויון הגזעי ולאפליה הגזעית.
בהמשך הדרך, במסגרת התלהבותם האתנוצנטרית שנחזית לתפיסתם העצמית כ``נאורה`` מבקשים מרי ויאן מביגר תומאס לשיר, כאשר הכוונה ל``אותם שירי נשמה שחורים``. ביגר מאובן. הם שותים ומשתכרים ומזמינים אותו לשתות. הוא שותה מתוך תחושת פקודה. החברמניות שלהם נחזית בעיניו לפקודה. בהמשך הדרך יאן ומרי, אשר נחזים בעיני עצמם להיות נאורים כלפי ביגר, מתמזמזים במכונית, לא באופן שנעלם מעיניו. כאשר שלושה אנשים נמצאים בחברה, ושנים מהם מתמזמזים בהפגנתיות, יש בכך אי-נימוס בעליל כלפי האדם השלישי, מה שמעיד שיאן ומרי לא באמת היו מנומסים ושוויוניים כלפי ביגר, אלא נכנסו פעם אחת לכובע ה``נאורים`` ופעם אחרת לכובע ה``אדונים הלבנים`` לפי מה שהתאים להם באופן רגעי במהלך הנסיעה. פעם פקדו עליו לנסוע, והתמזמזו לנגד עיניו (מראת המכונית) מבלי להתחשב בכך שהם מביכים אותו, ופעם אחרת פנו אליו בפמיליאריות שגם היא הייתה אדנותית, שכן הם הניחו כי שחור הוא אסיר תודה כשלבנים פונים אליו באופן שווה.

בהמשך, מסתיימת לה הנסיעה.
יאן עוד תוחב לכיסו של ביגר תומאס עלונים קומוניסטים, ומתרה בו שיקרא אותם ומרי אומרת ``אני אדאג שהוא יקרא``. מרי שיכורה כלוט. ביגר תומאס בדילמה.

הוא הנהג של משפחת דלטון ומשרתם של שני אדונים: של אבא דלטון, המעסיק הנאור ששילם לו יותר מהמקובל לשלם לשחורים בנסיבות דומות כי ``הוא חבר באגודה למען שחורים``, ושל הבת דלטון, מרי דלטון, אשר משתמשת בביגר בנאורות אדנותית כדי להוכיח לעצמה שהיא נאורה, ותוך כך זורעת בחייו עשרות מצבים מביכים של מי שזה עתה התקבל לעבודה אצל אבא דלטון הנאור ורוצה להוכיח עצמו בעבודה זו. ביגר מוצא עצמו במצב שבו הינו `משרתם של שני אדונים` ומצב זה מציב אותו בדילמה: מחד הוא אינו רוצה להלשין על `גברתו מרי` שהיא שיכורה, ומאידך הוא אינו רוצה להיתפס על ידי אבא דלטון כשהוא נושא את מרי במעלה המדרגות של הבית אל חדרה, אך הוא חייב לעשות אחד מן השניים. אם יזעיק את אבא דלטון לשאת את מרי אל הקומה השנייה, אל חדרה, יבגוד בגבירתו מרי, בכך שיסגיר הן את שכרותה, והן את העובדה שרימתה את אביה ולא הלכה לאוניברסיטה. אם ישא את מרי על כפיו לחדרה, כדי לא להסגיר את שכרותה, הוא עשוי להיתפס, שחור שכמותו, במגע פיזי קרוב מדי עם אישה לבנה. אין זה משנה שמגע מאולץ זה שתומאס נאלץ לגעת בה, הוא אילוץ של ``לא להסגיר את מרי השיכורה לידי אביה`` - בכך שישא אותה במעלה המדרגות אל חדרה; אין זה משנה שמרי גרמה לסיטואציה זו בכך שנהגה בפמיליאריות ``שוויונית`` עם תומאס מבלי להבין את ההשלכות של שוויוניות זו עליו. אין זה משנה שתומאס אינו אשם שהוא נקרע בין הצורך לשרת שני אדונים: אבא דלטון אשר אבוי ויראה אותו נושא את בתו הקטנה על זרועותיו, ומרי דלטון, אשר אבוי אם יסגיר אותה בפני אביה. תומאס חייב לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, והוא בוחר בנשיאה של מרי על כפיו במעלה המדרגות לכיוון החדר, תוך תקווה שאף אחד לא יראה אותו במצב זה, אחרת יפוטר.
בהגיעו לחדר של מרי, הוא משכיב אותה על המיטה הלבנה, אבל אז הוא נדרך, גברת דלטון, אימה העיוורת של מרי, מגיעה לפתח החדר. ביגר יודע שאם כשחור ייתפס לצד מיטתה של דלטון הוא עשוי להיות מפוטר; אם יסביר לגברת דלטון שביתה מרי השתכרה, ולכן נאלץ לשאתה הלום, הוא עשוי להיות מפוטר גם כן, שכן הסגיר את מרי הלבנה להוריה הלבנים כמי שהשתכרה ברחוב במקום לנסוע לאוניברסיטה, וזאת - אבוי- עוד בחברת חברה הקומוניסט. ביגר, שנתון בסד של שני אדונים לבנים (הוריה של מרי מחד ומרי מאידך) בוחר בדרך יצירתית: אם גברת דלטון תקרב למיטה, למרות שהיא עיוורת היא תבחין בתומאס, אולם אם מרי תשתוק ולא תדבר, גברת דלטון תניח כי מרי ישנה, ותסתלק מן החדר, ולא תקרב למיטה, מותירה לביגר תומאס פתח מילוט מן ההמצב ה'מביש', שהיה בקרבת אישה לבנה, הגם שהוא נאלץ לשאת אותה לחדרה בשכרותה כדי לא להראות לאביה שהיא השתכרה בדרך (במקום ללכת לאוניברסיטה).

ביגר תומאס בוחר באפשרות הביניים שלא תסגיר אותו באחד משני החטאים (הימצאות בקרב אישה לבנה או הסגרת האישה הלבנה שנשתכרה להוריה, שרצו שתלך לאוניברסיטה), הוא שם כפו על פיה של מרי, כדי שלא תשמיע קול, וכך גברת דלטון הזקנה והעיוורת תסתלק, והוא יוכל להימלט מן החדר, מבלי שאף אחד יידע שהוא נשא את מרי על כפיו לחדרה. בעוד גברת דלטון ממשיכה לקרוא ``מרי, את שם?`` מבין ביגר שהוא צריך להאריך את משך סתימת פיה בכף ידו עוד ועוד, עד שתחלוף הסכנה (קרי גברת דלטון תסתלק מן החדר).

כשאמא דלטון מסתלקת, ביגר מגלה שמרי, אשר את פיה חסם בכף ידו, מתה. מרי חנוקה. היא אינה נושמת אוויר. תומאס לא רצה להרוג אותה, כל שרצה הוא שלא להיתפס בקרבת אישה לבנה, הגם שאותה אישה לבנה שהשתכרה, העמידה אותו בסיטואציה שבו הוא נאלץ לשאתה לחדרה, כדי לכסות על מחדליה (השתכרות) בפני אביה שמצפה שהיא תהא באוניברסיטה.

החל מאותו רגע משתלשלת העלילה למרדפים משטרתיים, תעמולה לבנה כנגד מתן הזדמנות לשחורים ו``זאת ההוכחה שהשחורים הם רוצחים מעצם טבעם וחיות פרא``.

למעשה ביגר הרג בשוגג אישה לבנה. השגגה הזו נוצרה מסיטואציה טיפוסית של האדם השחור בקרב לבנים: אסור היה לו להיתפס נוגע בה, הגם שהנגיעה נועדה לצורך נשיאתה לחדרה כשהיא שיכורה.

בין מרי לבין ביגר לא היו יחסי שוויון: כחלק מהיחס האדנותי שלה כלפיו התייחסה אליו
בשוויוניות, כאשר היא מוקד תשומת הלב של עצמה, ולא ביגר. היא עשתה זאת לא בשביל ביגר (שיחוש נוח, שכן הוא לא חש נוח), אלא בשביל עצמה כדי לחוש ``נאורה``. בהמשך הספר מתוארים האירועים, שאינם אלא אירועים עכשוויים אשר טומנים בעצם התרחשותם, הלכי רוח גדולים של תקופה: עורך הדין היהודי (כמה צפוי) וקומוניסט שמייצג את ביגר, לאחר שיאן סידר לו עורך דין של התנועה הקומוניסטית, מגיב בלהט ומספר לבית המשפט כי ביגר רצח את מרי, בשל הדיכוי בשכונות השחורים. התעמלנים הלבנים, אשר שונאים שחורים, מפיצים שטנה עם מאמרים פסבדו- מדעיים על כך שהשחורים הם פראי אדם מעצם טבעם, חצי קופים וחצי בני אדם (תיאוריות פסבדו- מדעיות כאלו רווחו במאה ה- 19, ו`גלשו` גם אל השיח הציבורי הלבן הגזעני של המאה העשרים).

בכל המהומה (התייחסות הקומוניסטים ל``רצח`` שביצע ביגר תומאס כאל תוצר הדיכוי הלבן את השחור והעוני בשכונות, מחד, והתייחסות הלבנים הגזעניים מהדרום אל הרצח כ``הוכחה`` ל``נחיתותם`` של השחורים מאידך) אנשים שוכחים משהו: ה``רצח`` שביצע ביגר תומאס במרי דלטון, בת הדלטונים, אינו מוכיח כי קיפוח מביא לפשיעה כגון רצח, ואינו מוכיח כי ``שחורים אינם רצחניים בשל ומעצם טבעם``, מהסיבה הפשוטה ש.... ביגר לא רצח. הוא עמד בסיטואציה בה היה צריך להשתיק את קולה של מרי, כדי שאמה של מרי, הגברת דלטון, שעמדה בפתח חדרה לא תקרב אל מיטתה, ולא תגלה שביגר עומד שם. הוא לא רצה להיתפס בחברת לבנה, בחדרה, כי המקום שלו כשחור היה בחדרי השירות של הבית הגדול ( חדר הכביסה, המוסך שבו האוטו עומד, חדר האח שם הוא צריך להערים עצים לאח ועוד ). הוא שם כפו על פיה של מרי בכוונה להשתיקה באופן זמני עד שאימה תצא מהחדר: עצם העובדה שהריגה בשוגג בוצעה, מעידה אולי על כך שעוצמת כף ידו על פיה גילמה את הפחד שלו, כשחור, להיתפס בקרבת אישה לבנה שכן כל השנאה של לבנים לשחורים גולמה על המיתוסים לפיהם ``שחורים אונסים נשים לבנות`` (זהו מיתוס של שנאה גזעית שהמקבילה לו ברטוריקה האנטישמית היא ש``היהודי רוצה לזהם את הגזע הארי על ידי כך שהוא חומד את הנערה הארית הזכה``, אגב, גם לאנשי כך הגזעניים מיתוסים זהים על ``ערבים שמחפשים יהודיות``).

אין זה משנה שהעבדות השחורה בארצות הברית הייתה רצופה באדונים לבנים שאונסים את שפחותיהן כנגד רצונם ולאור חוסר-ברירתן. אין זה משנה שתוקפנות מינית, כחלק מדיכוי כללי שהופנה מצד לבנים כלפי שחורים, יוחסה לגבר השחור כלפי האישה הלבנה ובכך גילמה את הפחדים העמוקים ביותר של הלבנים מפני עירוב גזעי עם ה``חיות האלו``. ביגר תומאס לא רצח את מרי דלטון, הוא הרג אותה בשוגג כאשר היה תפוס בין המלחצים: מחד לא להרגיז אישה לבנה (אמא של מרי, אשר אם תראה אותו בחברת לבנה, בתה.... פן יבולע לו) ומאידך: לא להרגיז אישה לבנה, את מרי, אשר הפמיליאריות שלה כלפיו היא צבועה, שכן אם היה שוויון אמיתי והוא היה נשאל מה הוא עושה בקרב אישה לבנה הוא היה מסביר ש``היא השתכרה והוא נאלץ לשאתה לחדרה``, אך כיוון שלא היה שוויון אמיתי בין מרי לביגר תומאס, אלא בתדמיתה הפלצנית על עצמה, ביגר נאלץ לכסות על העובדה שהשתכרה בכך שנשא אותה במעלה המדרגות, פן הוריה יראו אותה ככה. תומאס הרג בשוגג את מרי בסיטואציה שנבעה מנסיבות של פחד מפני אדוניו הלבנים. כל המשך הספר שבו עורך הדין הלבן היהודי הקומוניסט שלו מנסה להגן עליו בטענה שדיכוי השחורים הביא אותו ``לרצוח`` מהווה, לטעמי, כשל נרטיבי של הסופר, ריצ`ארד רייט, אשר לא שם לב שבסיפורו התחרשה הריגה בשוגג ולא רצח. אם היה עורך הדין בסיפור מסביר את ההריגה בשוגג, ואת נסיבותיה (פחד ממה יאמרו הלבנים אם ייתפס בקרבה פיזית כה גדולה לאישה לבנה) - היה בסיפור נארטיב מוצלח, אלא שהסופר עצמו כנראה לא הבין שהיה פה רצח בשוגג, ושיאה של העלילה בעיני הסופר (גם הוא קומוניסט) הוא נאום חוצב להבות של עורך הדין היהודי קומוניסט בדבר הדיכוי של השחורים וכיצד הוא מוביל לפשיעה, ואשר המסקנה הנובעת ממנו היא שיש לפטור את ביגר מעונש, שכן החברה אחראית לכך ( ברוח התפיסה הקומוניסטית). מיותר אפילו לציין שטיעון זה לא עבד על האוזן האמריקאית, שונאת הקומוניסטים, וביגר נשלח אל הכיסא החשמלי. טיעון זה לא רק שלא עבד, הוא היה מיותר: הייתה כאן הריגה בשוגג.