מבחן בשעת מבחן 

ט' אב תשנ"ו

דברים אלה נכתבים בשולי שלביה המכריעים של מלחמת "חומה ומגן" ולמחרת הפיגוע הרצחני והמזוויע ביישוב אדורה, מה שמוכיח לנולנו כי עם ישראל שוב נתון בימים אלה בעיצומה של מלחמת קיום, שוב נמצאים אנו במלחמת "אין ברירה" במאבק על ארץ ישראל ושוב נדרשים אנו לאחוז בנשק כדי להגן על הבית ולהדוף מתוכנו את האויב שאינו בוחל בכל סוגי הטרור כדי להתיש את כוחנו ו"למרר" את חיינו.

בעצם, המבחן בו עומד כיום העם הוא מבחן כפול:

• 

מבחן הבודק את חוזקם ועוצמתם של כוחות הביטחון העושים נפלאות בחזית ומוכיחים בצד היכולות הצבאיות גם טוהר נשק ורמה מוסרית שאין דומה להם בצבאות העולם.


• 

מבחן הבודק את עוצמתה הרוחנית של החברה הישראלית ואת חוזק עמידתה נפשית מול אירועים קשים של נפילת לוחמים בחזית ושל פיגועים מחרידים בעורף, אירועים המחמירים מול שנאה ללא תקדים מצד אויבינו, מחד ובידוד ואנטישמיות מתפרצת בעולם, מאידך.

אנו, אנשי מערכת החינוך שולחים ברכתנו למקבלי ההחלטות ולמנהיגות המדינות והצבאית המובילה בשעה קשה זו את עם ישראל.

אנו מאמינים באיכותו הצבאית ובחוסנו המוסרי של צה"ל ונושאים תפילה לקב"ה כי יצליח דרכם וכי עם סיום המשימות שנטל צה"ל על עצמו ישובו בנינו כולם הביתה בשלום ונוכל לשוב לנוע ולשבת בבטחה בכל אחד בארצנו.

מבחנה של המנהיגות החינוכית

בצד עמידה כאזרחים בפני האתגרים הלאומיים, עומדת המנהיגות החינוכית בכל אתר בפני התמודדות יום-יומית עם סוגיות חינוכיות שונות, שמזמנת לנו השעה וגם אם רגילים אנו באירועים מרגשים ומדאיגים, נראה כי חיים אנו כיום באחת מתקופות השיא של הטרור וההפחדה כלפי אזרחי ישראל והדבר נותן אותותיו בכולם - בהורים, , במורים, בתלמידים ובכל רבדי החינוך.

דרכן של פעולות טירור להטיל, באורח מחושב ושיטתי פחד ואימה על אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, והיום - כשכל אדם עלול להיקלע לפיגוע ואין חסין מכך, הפחד והאימה מעוררים לחצים ויוצרים דפוסי התנהגות של מצוקה.

מצוקה זו מוצאת ביטוי ישיר באיתותים רגשיים, וקוגנטיבים כאחד, בתגובות התנהגותיות ובשינויים גופניים.

תלמידינו חשופים שעות ארוכות לתקשורת המדווחת ללא הרף מראות קשים וכיון שהדיווחים המיידים מצמצמים את המרחק הפסיכולוגי ומגבירים את הרגשת הסיכון הכללית, מעורבים באירועים הביטחוניים גם ילדים החיים במרחק מהפיגוע. במקביל, מאזינים הילדים לשיחות מבוגרים בנושאים קשים, שלא תמיד ראויים להישמע באזני הצעירים, ההורים - מקור הביטחון הראשוני של הילד, גם הם אינם חסינים מפגיעה, התפקוד המשפחתי נפגע, רמת הביטחון האישי נמצא בתנודות, כך שמידי בוקר, אנו צפויים לפגוש תלמידים כועסים ותלמידים תוקפנים, תלמידים המספרים כי הם פוחדים לצאת מהבית והורים המונעים מילדיהם להסתובב ברשות הרבים ובמקומות הוגי א אדם. נוכל גם לזהות תלמידים המתקשים בריכוז או בקבלת החלטות וככל שהחרדה גוברת ומצטברים אירועים עתירי לחץ כמלחמה בחזית ואבא במילואים זקוקים התלמידים לתמיכה מסיבית יותר.

הערכות בית-הספר להתמודדות בשעות חירום

• 

האם בתי-הספר ערוכים לשלב שגרת חירום שוטפת עם מתן כלים המאפשרים התמודדות במצבי לחץ?


• 

מה הם הכלים?


• 

איכן נשיגם?


• 

כיצד נפעל?

על הצוות החינוכי, בראשות מנהל בית-הספר להסתייע בכוחות המקצועיים העומדים לרשותו - היועצת והצוות הטיפולי - להקים צוות לשעת חירום ולדאוג לפעילות מוסדית הוליסטית שתביא למיתון ולרגיעה. יש לזכור לשתף בתהליך את כל הגורמים הנוגעים העשויים לסייע לצוות המקצועי - רב בית-הספר, מחנכים, מורים מקצועיים, בנות שירות לאומי, הורים מתנדבים וכד'.

על האוירה בביה"ס להיות אוירה דיאלוגית יידע כל ילד שישנה אוזן קשבת לשאלותיו, לדאגותיו ולמצוקותיו וכי יש למי לספר את החלום האחרון שחלם, את החוויה האחרונה שחווה, את השיחה ששוחח בבוקר עם אימו המודאגת, טרם צאתו מהבית וכד' בבחינת "דגה בלב איש - ישיחנה".

הצוות החינוכי, בהכוונת היועצת, יכון "ארגז כלים" לפיתוח כישורי התמודדות ויטפח בביה"ס תקשורת בין אישית נעימה, חשיבה חיובית ושיטות שונות של הרפיה, דיבוב ואפשרות לביטוי בלתי מילולי, שיביאו לפורקן רגשות.

מחקרים מוכיחים כי השתתפות ילדים במאמץ המלחמתי תורמת לתחושת בגרות, מפחיתה מתחים ומחזקת את הדימוי העצמי. נטילת אחריות למילוי תפקידים במשפחה ובקהילה, התעניינות בנושאים פוליטיים ומעורבות במתרחש.

מעודדים מוטיבציה להתמודדות, מחזקים את הצעיר, ותורמים ללכידות הקבוצתית המאד חשובה בשעות קשות.

לאור זאת - על ביה"ס לפתח מערך התנדבות מובנה ומסודר, לשתף את התלמידים עפ"י רמתם ויכולתם - בפעילות קהילתית, לשלבם במעורבות חברתית ולחזור בפעילויות חסד ועזרה לזולת דווקא בשעות קשות אלו תוך ניתוב המתח לאפיקים חיוביים.

"אמונה בשעת מבחן"

בצד השראת אוירה מרגיעה ומעודדת, יצירת סביבה לימודית נינוחה ובצד מתן התמיכה, ריכוך הדגות וחיזוק מצב הרוח, תפקידו של המחנך הדתי הוא לנצל את ההזדמנות כדי להעמיק אמונה, לחזק ערכים, להדק חוליות חלשות ורופפות בקיום מצוות ולתעל את מצבי הלחץ והחרדה להגדרת כוחות הנפש ולחיזוק זהותנו הדתית כיהודים מאמינים.

אין ספק שהשעה מזמנת לתלמידינו תהיות אמוניות והם מצויים בחשבון נפש לאומי - אישי בסוגיות כבדות כמו:

• 

מהי בעצם זכותנו על הארץ ובמיוחד מה זכותנו לגבי חבלי מולדת עליהם יושבת אוכלוסיה ערבית?


• 

עד כמה חזקים אנו באמונתנו בצדקת הדרך?


• 

מה הם היעדים והמשימות הלאומיות העומדים לפתחנו בימים אלו?


• 

מה מקומה של התפילה בכל "הקטע"?


• 

מדוע תהליך הגאולה ארוך כל כך והאומנם מצויים אנו בתהליך זה?


• 

מה יהיה ועד מתי?


• 

האם פחד הוא לגיטימי עפ"י ההלכה?

ננסה להלן להתייחס לחלק מהתהיות, לסייע ולתת בידי "השטח" חלק מן התשובות וכלים להתמודדות. ולא שהננו חושבים, שלא עמדתם בעצמכם עליהם, אלא שאנו נוהגים עפ"י הכלל שאין מזרזים אלא את המזורזים ונציין כי חלק מהנאמר להלן נלקח "ערכים" להתמודדות / ערכית עם מאורעות הזמן ומדפי פרשת השבוע "באהבה ובאמונה" מאיר, המהווים דפי חיזוק לכל יהודי מדי שבת, ומהווים לא אכזב לקרוב רבים לאמונה ולתורת ישראל באהבה, בדבקות ובמסירות. ויבורכו כל העושים במלאכת הקודש.

אמונה בצדקת הדרך וזכותנו על הארץ

במסגרת התהיות האמוניות המתעוררות בתלמידינו עלולים לצורף הרהורים, ערעורים וקושיות בסוגיית זכותנו על הארץ ובמיוחד בדבר זכותנו על שטחי יהודה ושומרון המכונים בפני התקשורת "השטחים הכבושים".

דווקא שעה זו, שעה יפה היא לחנך להעמקת הקשר אל ארץ ישראל ולמצוות ישובה.

חובת המחנך הדתי היא להציג את עמדת הציונות הדתית בנחישות ובזקיפות קומה, תוך אמונה בצדקת הדרך ולדאוג לבל יאמצו תלמידינו מושגים מזויפים על "עוולות", "מוסר כפול" ו"גזילת קרקעות", המוחדרים לאוזניהם, בעקיפין ופעמים גם במישרין, דרך אמצעי התקשורת. יש לחזור ולשנן כי זוהי ארצנו האחת והיחידה, לא שבנו אליה רק בגלל השואה וכתוצאה ממנה והיא איננה ומעולם לא הייתה ארצו של עם אחר.

דומה כי לא היה דור כדורנו, ששאלתו של רש"י בתחילת פירושו למורה הייתה אקטואלית כמו בדורנו ואין לשאלה זו חשיבה הולמת מזו שהשיב עליה ר' יצחק שם: כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים וגו'" ר' יצחק דובר במדרש על עימות עם שבעת העמים ונדמה כי רש"י, ברוח קודשו, ראה שגם בימי שיבת ציון העתידות של ימינו ניתקל בטענה של "לוסטים אתם" ומה זכותכם על הארץ".

תשובתנו היום כאז חייבת להיות בלשון רש"י : "כל הארץ של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו"...

שינון פסקי ההבטחה לאבות ולעם ופרסומם על קירות בית-הספר, כחלק מהסביבה הלימודית, יתרמו לחיזוק צדקת הדרך לאהבת הארץ ולאמונה הבלתי מעורערת כי רק שלנו היא ושלנו לעולם, שנאמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו י"ח) לי נאמר "אתן", אלא "נתתי", כי מאמרו של הקב"ה הוא המעשה.

בהתייחס לתלמידנו הבוגרים יותר, חובת המחנך הדתי עתה הוא הרחבת הפוספקטיבה ההסטורית שלהם לעדר העבר ולהעדר העתיד. ידעו התלמידים שלא "קפצנו" אל במת ההיסטוריה רק היום, יש מאחורינו עבר ארוך ומפואר ושלא "אתמול" החלו קשרינו עם הארץ הזאת. נחזק בליבם את הרגש לעברו של העם, לתרבותו ולכל אוצרות עולמו הרוחני.

נחבב עליהם את התנ"ך, על תכניו "הסיפוריים" וההלכתיים כאחד, ונחזק דרכו את הקשר לחלקי המולדת:

• 

יש להפגיש את התלמידים עפ"י רמתם ויכולתם - עם כל המקורות המציגים את הברית ההיסטורית של העם היהודי עם ארץ ישראל: מקורות כתבי הקודש, מקורות היסטוריים, מקורות ספרותיים באמצעות שירה, אמנות ומשחק וכל אמצעי לימודי וחינוכי שיקנה לתלמידינו את הבסיס המוסרי של חיינו בארץ הזאת.

מן הראוי להביא כאן מדרים שאמר בעבר, ראש הממשלה דהיום, אריק שרון:
"הנושא הביטחוני יש בו מן הזמניות וקל לנגח אותו, בעוד שהנושא ההיסטורי הוא
הנושא האמיתי, הוא חזק מכל דבר אחר. זו טעות לא טעות אישית, טעות ציונית. האבן
השואבת לארץ ישראל היו סיפורים מהתנ"ך, מהחגים, עונות השנה והנופים. הכל
היסטורי, מערכת המכפלה - איזו עם בעולם יש לו אנדרטה כזו? לשום עם אין אנדרטה
של כמעט 4,000 שנה, שם קבורים אבות האומה ואמותיה.. המרכיב הזה נותן עוצמה
והרגשת זכות. אני מודה שזו גם טעות שלי, שלא הדגשתי כל השנים שזה בעצם הענין
הראשון... הדור שלנו לא חונך על זה, אבל זה הבסיס... זה מה שמחזיק, אדם לא נלחם
על מה שלא שייך לו... (אריק שרון, ידיעות אחרונות, תמוז תשנ"ח)


• 

בדיעבד נחדיר בהם דווקא עכשו את הצפייה לעתיד למען ידעו כי לפני עם ישראל משתרע הנצח ובהמשך הדרך עומד לא "אחר כחלנו" מצוץ מן החלונות משגיח מן החרכים" דוד הגואל (שיר השירים). אמונה זו בבואת המשיח טעונה חיזוק מיוחד היום ויחד עמה, טעונה חיזוק האמונה בגאולה השלמה.

היעדים והמשימות העומדים לפתחנו בשעה זאת

מובן וידוע כי כשהיעדים אינם ברורים לא יימצאו הכוחות גם להיאבק למענם. מי שאינו מבין מדוע עליו להשיג מטרה כלשהי לא ימצא גם את הכוחות להשגתה ומה מאד הוא ירגיש חסר אונים.

דווקא על רקע האנטישמיות הפושטת בעולם, וערעור חלק ממוסכמות היסוד שלנו, ראויה השעה להיכנס עם תלמידינו לתהליך של בירור ערכים, לשם מה כל המאבק? מה הם היעדים האמיתיים שלנו, לאורם עלינו לכוון את חיינו, הציבור ברובו מתנתק מן העבר, נוטש את מטרות העתיד, ומתכנס לו בהווה, בחיי המעשה, במימוש העצמי "ומזניח" את הבעיה הערכית. עלינו לעורר את תלמידינו לרצות לשאול ולהבין מדוע, למשל, יש "להתעקש" על ירושלים השלמה? מה אנחנו "מחפשים" בין הערבים בחברון? מדוע לא לנסוע לגואה?, כל עוד לא יבינו את מהות המאבק נגדל עוד דור שיימשך אל החומר ואל הדאגה הפרטית.

עיקר פעולת התיקון חייבת להיות ערכית, עלינו להחדיר בתלמידינו כי עם ישראל חזר לארצו לבנות בית לאומי לעם היהודי. המטרה לא הייתה שלכם.

ידענו כי לא רוצים אותנו באזור אך למרות הכל חזרנו לכאן כי עם ישראל הבין אחרי אלפיים שנה, שהוא צריך לחיות את חייו המיוחדים לו בארץ ממנה גלה לחיות עפ"י עצמיותו ויעדיו ולא עפ"י תכתיבים של אחרים, תוך נכונות להתמודד עם קשיים.

גם האדם הפרטי וגם אומה זקוקים לעוז ולכוח כדי להוציא יעדיהם מן הרוח אל הפועל, רק אחר כך יכולים האדם והאומה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה - לפיכך בד בבד עם הערכים הלאומיים

עלינו לברר יותר ויותר עם תלמידינו ולתת לתלמידיו את הערכים והיעדים החברתיים המיוחדים לנו ולהתמלא עוז למען מימושם.

התחזקות דתית, הטענת מצברים מבחינה אמונית בצד, מתן חשיבות ראשונית לערכים כמו ערבות הדדית, נתינה ו"כלל ישראל" חייבים להוות מעתה אתגרים ראשוניים לכל נער ונערה. רק אם נדע להציב היטב ערכים אלו במוקד העשייה החינוכית נוכל להצליח בימושם ויפה שעה אחת קודם.

מקומם של תפילה ותשובה בעת צרה

החינוך לתפילה בכוונה ולהקפדה על שלוש תפילות בציבור מדי יום, הוא אחד ההרגלים החשובים לביסוסה של התנהגות דתית בסדר היום של התלמיד, כחלק מחיזוק זהותו הדתית.

בצד זה אנו צריכים לעודד תפילה כצורך של כל מאמין בעת צרה ומצוקה אישית או ציבורית שהרי "מצוות עשה מן התורה לצעוק ולהריע בחליצותו על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות" (רמב"ם, הלכות, תענית, פרק א', א)

כדי לטפח את החוויה במסגרת התפילה וכדי לחזק תחושות של אמונה אצל התלמיד יש לדאוג לאוירה מתאימה ולהקפיד על סדרי תפילה שישרו התלהבות והתרגשות.

"התפילה וחלק גדול ממעשה המוסר והתורה בנויים על יסוד תבנית הרגש של האדם...
כשבאים אל הרגש בעניינים ותכנים שכליים - אין מצליחים". (הרב קוק אורות הקודש א' עמ' רנ"ד)

ילדים רבים עשויים לחוש תחושת ביטחון ושליטה במצב, דווקא באמצעות התפילה לחזק, חשוב גם להדגיש בפני התלמידים את האפשרות לפניה לבורא עולם בתפילת יחיד תפילה אישית ולציין כי מותר להם לשלב במקומות המותרים בקשות אישיות ולפרוק מצוקות ואין פסול בדבר.

"תפילה על פי ההלכה נובעת ממומנט של צרה או צורך , אם אין לאדם צרות - וכי איזה
אדם, אם אינו שוטה גמור אין לו צרות - אם יש אדם הסבור וחש שיש לו הכל, כי אין לו
צורך בשום דבר, הרי על פי דין אין לו על מה להתפלל ותפילתו אינה תפילה כלל"
(הרב י.ד.סולוביצ'יק, "על התשובה" עמ' 244)

בצד תפילה חוויתית המרוממת ומחזק את רוחו של האדם ראוי להדגיש מול הסכנות והמתח בהם אנו שרויים, את הצורך בחשבון נפש, ואת חשיבות ההתחזקות במעשה הדתי, מעשים טובים, נתינה, חסד, עשייה למען הזולת נותנים תשובה משמעותית לאדם המפשפש במעשיו, יש לעודד את תלמידינו לתיקון המידות האישיות, להפקיד יותר על קיום מצוות ולהרבות במבצעים כיתתיים ומוסדיים יזומים למען הסביבה הקרובה, להידוק הקשר עם כוחות הביטחון, לאימוץ קהילה בגולה, לעידוד יישובים שנפגעו בפעולות טרור ועוד כהנה פעילויות המעמיקות את תחושת שותפות הגורל.

אם נדע לנצל את השעה ולתעל ראוי את כוחות הנפש של תלמידינו - נמצא נשכרים מן המצוקה ונתחזק גם מן הבחינה הדתית.

התמשכותו של תהליך הגאולה - מדוע?

שמעתי מפי רמ"ים כי תלמידינו מוטרדים דווקא בימים אלו בשאלה האמונית:

• 

האם הצרות התוקפות אותנו חדשות לבקרים, הם חלק מהייסורים בהן נקנית ארץ-ישראל?


• 

האם הם חלק מתהליך הגאולה?


• 

ואולי להיפך - הצרות באות עלינו כי אנו מקדימים ומקרבים את הקץ?


• 

ובכלל - "הכל מתרחש לאט כל כך והרי כבר מזמן אמרו שאנו באתחלתא דגאולה, אז עד מתי?

כמחנכים עלינו להלחם בתופעת העשוויזם ובחוסר הסבלנות ההיסטורית אליה נקלע דורנו ומאידך, עלינו לחזק את האמת החד משמעית כי לפי כל המדרשים דורנו נמצא אכן בעיצומו של תהליך הגאולה. אך דווקא בימים אלו עלינו לזכור כי: "לא בחפזון תצאו". צריך הרבה סבלנות הרב אורך רוח והרבה אמונה כדי להמשיך בצעדים איטיים לקראת ימים טובים יותר.

אין ספק, שי כאן מהלך אלוקי וגאולתך של ישראל כדברי המדרש, באה "קמעא קמעא" - לאט לאט "כאילת השחר" יש לחזק אצל תלמידינו את ההכרה כי התהליך הוא איטי לא מפני שאין ביד ה' לעשות זאת מהר יותר, אלא שדברים מסובכים וגדולים צריכים להבנות בצורה איטית מתוכננת ומחושבת.

הגאולה כוללת בתוכה גם מה שנראה בעניינו כנסיגה וירידה. ישנן תקופות הנראות בעיניו קשות יותר וכבדות יותר וכאילו מתרחקים אנו "מהגוף", אך חייבים אנו להאמין כי אנו בדרך הנכונה אומר רבנו בחיי:
"בגאולתנו זו העתידה, בהגלות הגואל האחרון... יהיה הגואל נגלה, וחוזר ונכסה" (שמות ה' כ"ב)

נבהיר ונסביר כי בשל פגיעת הגלות הארוכה ברקמות העדינות של האומה נדרש לה שיקום ארוך. צריכים אנו להתרגל לחיות במולדת המתחדשת בסדרי גודל של עם ולא של קהילה ושטייטל. אלפיים שנה לא הורגלנו בשלטון מרכזי וריבוני. פעם אחרונה שזה קרה היה בתקופת בר-כוכבא וגם אז - לא בהצלחה גדולה.

על התלמידים להבין כי גאולה דורשת סבלנות מיוחדת - סבלנות של גאולה החברה הישראלית נדרשת לסיבולת ולסבלנות כאחד, כדי לא ליפול ליאוש בגלל מה שנראה כדריכה במקום, אך יש לפעול ולהשתדל למען הגאולה וככל שיותר ויותר יהיו שותפים בו בדרך הנכונה - מהר יותר נגיע אל היעד... "בעיתה - אחישנה" (עפ"י הרב זאב קרוב - זהות ההסברה הערכות, ניסן תשס"ב) .

"מה יהיה ועד מתי"?

שאלות אלו הנשאלות בכל מקום, על ידי הכול ומפי כל מחייבות אותנו לתשובה אמונית מעמיקה. להלן דברים עמוקים ומיוחדים דווקא מפי אדם שאיננו מוגדר כמאמין מובהק וכשומר תורה ומצוות, אדם שעמד בשעתו בראש צבאות ישראל, שימש כרמטכ"ל בימי מלחמת קדש (תשט"ז 1956) וגם כמנהיג מדיני - משה דיין. מעומק דבריו ומגדול אמונתו נשאב כוחות וחומר לחשיבה, והדברים מובאים בהרחבה בשל העניין שבהם.

מה יהיה?

"השאלה הזו נולדה עם העברי הראשון, עם אברהם, וליתר דיוק, כאשר היה אברם,
היה עליו להיאחז בארץ כאמור: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"
(בראשית י"ג, י"ז) ולתכנן לבניו את ירושתם של לא פחות מעשרה עמים: את הקיני
ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגירגשי ואת
היבוסי (בראשית ט"ו, י"ט - כ"א) ואילו הוא היה יהודי אחד בעולם כולו! במצב זה
באופן טבעי הדאיגה אותו הבעיה הדמוגרפית.. כי הוא כבר היה זקן וילדים טרם
נולדו לו.

ואז העברי הראשון, אברם, נשא את פניו השמימה ושאל את השאלה היהודית "מה
יהיה?" ובן שיחו, "אל עליון, קונה שמים וארץ" השיב אל אברם במחזה לאמור:
"אל תירא אברם"!
אל משמעותו של "אל תירא" ז העוד אשוב, אבל בינתיים ברצוני להמשיך ולומר כי
גם בדור השני, בימי יצחק, לא נפתרה בעיית היהודים: יצחק הסתובב עם אשתו
רבקה בגבול מצרים ואחר-כך - בארץ פלשתים, ובימי רעב רצה לרדת מהארץ, אך
אלוהים אמר לו: "אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כ"ו ב')
אחר-כך היו לו סכסוכי מים עם השכנים עד שהתייאש מלהגיע להסדר של גבולות
מוסמכים ובטוחים, ואז נגלה אליו אלוהים בלילה ההוא ויאמר: "אנכי אלוהי
אברהם אביך אל תירא" (בראשית כ"ו, כ"ד).

ה"אל תירא" התחזק והיה למוטו לעמנו - באימרה "אל תירא עבדי יעקב" וכאן ברצוני
לעמוד על משמעותם הן של הדאגה היהודית והן של ה"אל תירא" הדאגה היהודית בכל
הדורות הינה דאגה כפולה: החרדה לפרט, לאיש היהודי, ולכלל - לעם. הדאגה לגורל
פיסי של היהודי ולהמשכיות הרוח של האומה היהודית. לגורלן הפיסי של יהדות עירק
ולעתידם הרוחני של יהודי ברית-המועצות. כל מפגש יהודי, כל כנס יהודי, כל מחשבה
ציבורית יהודית לא הייתה פטורה, במשך כל דברי ימי עמנו, מהדאגה הכפולה הזו לחיי
אנשים יהודיים ולעתיד היהדות.

עתיד העם - ובימינו, כבימי בית ראשון ושני, גם גורל המדינה. בשני נושאים אלה נגזר
עלינו, במשך כל הדורות, מאבק. כך היה בעבר ואני מודה שגם בעתיד הקרוב אני מתקשה
לראות סיכוי ל"סקנדינוויזציה", ל"שווייציזם" יהודי.

חושבני, לכן, כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה "מה יהיה" הינה
- "נמשיך להיאבק". נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלה ה"מה יהיה"
חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד - יותר מאשר
בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית
לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת "המנוחה והנחלה"
ובהקשר זה צריך גם להבין את ה"אל תירא עבדי יעקב". ה"אל תירא" אין פירושו אל
דאגה, אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין
לכם ממה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ, שאפתור את בעיותיכם - אלא להיפך
"אל תירא עבדי יעקב" - משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן, גזור נגזר
עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!

לכם, מפקדים בכירים בצה"ל בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק אפשר
לעשות גם תוך קשיים ומגבלות - אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם,
אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים! "אל
תירא עבדי יעקב" הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה
וממושכת הצו הזה ניתן לאברהם, העברי הראשון, ליצחק הבא להתנחל בנגב וליעקב -
הוא ישראל.

העם היהודי ניחן בשני אמצעים שיאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא
האמונה.. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטי-תיזה לייאוש;
לאמונה כגורם אנטיביוטי שהוזרק לרוחה של האומה הישראלית, שנמהל בדמה מיומה
הראשון "ואעבור אליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך
חיי" (יחזקאל ט"ז, ו); אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני
נפילת הרוח, אזלת-יד, חידלון וחוסר מעש.

והשני הוא ה"אל תירא", שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול"כי יכול נוכל
לה" - בכל הדורות ובמצבים המשתנים...

(משה דיין, 1969, "נאום לכל עת", עמ' 66-68)

האם הפחד הוא ליגיטמי?

רבים מתלמידינו מצויים כיום בפחדים ובחרדות יש מי שפוחד להיכנס לאוטובוס או למסעדה, יש מי שנמנע מללכת לשוק או לקניון ויש מי שחושש אף להישאר לבדו בביתו-מבצרו, מחשש שמחבלים יפלשו לתוכו, כפי שכבר חווינו לצערנו.

מתעוררת לפיכך בתלמידים ואפילו בהוריהם השאלה הבלתי נוחה:

• 

האם הפחד ליגיטמי?


• 

האם "יפה" לפחד ולהביע זאת?


• 

כיצד בעצם יש לנהוג עם התחושה הכבדה של החרדות המכרסמים בך?

הרב שלמה אבינר מנסה להדריך אותנו בנדון ומאד ראוי להעמיק בדברים הארוכים אותם מעלה בארבעה גיליונות של "באהבה ובאמונה" (346-349), להלן חלק מדבריו:

התקופה שלנו איננה קלה. יש מחכמי ישראל שפחדו להימצא בה. וכך אמרו על בוא
המשיח: "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא המשיח, אבל לא ראה אותו! כלומר, אני מוותר על
זכותי להיות נוכח כשזה יקרה). מדוע? בגלל חבלי משיח. חבלי הלידה של המשיח מלווים

בייסורים וכאבים בתחומים רבים: נפילות רוחניות, חולשות פנימיות, ואף עימותים עם
עמי הסביבה. לעומתם, קם רב יוסף והכריז שהוא מוכן נפשית לבוא המשיח "ייתי
ואחמיניה", אפילו אם יזכה רק לשהות בצילום של גללי המשיח, רב יוסף לא השלה את
עצמו, הוא היה מודע היטב שיהיו גללים בעת חבלי המשיח - סרחונות ומשבים מסוגים
שונים. אבל הוא לא נפחד מהם.

אותנו, בני דורנו, אף אחד לא שאל האם אנו מפחדים או לא, ריבונו של עולם לא העניק לנו
את זכות הבחירה אם להיוולד בדור של חבלי משיח או לא, מדוע? נראה שה' השליך אותנו
בדורות אלו כיוון שיש בנו מספיק כוחות נפשיים להתמודד עם הקשיים והפחדים
שיתעוררו בהם. אין ה' מנסה את האדם אלא אם כן הוא מסוגל לעמוד בניסיון, וכך אין ה'
מעמיד את האדם בפני פחדים וקשיים אלא אם כך הוא מסוגל להתגבר עליהם.

הרב אבינר דן בחרדות ברמה הלאומית ובפחדי היחיד:

בחרדה ברמה הלאומית, המסקנה הפשוטה היא שאין כל הצדקה לחרדות לאומיות, מפני
שהטרור הערבי והפיגועים אינם מסכנים את הגוף לאומי של עם ישראל. אמנם, עם בריא
מפחד מטרור ומפיגועים, אבל פחד זה צריך להוביל אותנו לתוספת גבורה ועוז, ולא
לייאוש ולשיתוק לאומי.

כאומרה כך היחידה - הפחד נועד להניע את האדם לפעול למען הצלתו. על חרדות
המשתקות את האדם ומשבשות את חייו, צריך האדם להתגבר ולא לשקוע בתוכן הגמרא
(סנהדרין ק"ב) מביאה אמרה מספר "בן סירא:" לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל
דויא" תרגום: "אל תכניס דאגה (ופחד) בלבד, מפני שהדאגה הורגת אפילו גיבורים.

וכך לימדנו הראי"ה קוק זצ"ל: "הפחדים הם פתיות (=שטות) גמורה. אין לאדם לפחוד
כלל כי אם להיזהר. יותר שהוא פוחד הוא נופל וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו
המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל, לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד" (מידות
ראי"ה עמ' קמד).

בהמשך מדריכנו הרב בהרחבה כיצד להתגבר על חרדות אישיות וקורא להקרין בבית ובביה"ס כאחד, אוירה של תקוה, שלוה וביטחון בה'. (ראוי לעיין)

ל ס י כ ו ם

כל המובא לעיל הוא בבחינת מדגל של סוגיות נכבדות וכבדות העולות לדיון בדיאלוגים חינוכים במוסדות החינוך השונים.

כדי להתמודד כראוי עם החינוך האמוני בשעה זו, על המנהיגות החינוכית לשלב כוחות תורניים פנימיים וחיצוניים כרבני בית-הספר, רבני שכונות, רבני ערים ראשי ישיבות ההסדר ור"מים ולמצוא יחדיו את הדרך כדי לסייע לנוער להתמודד עם דילמות אמוניות המצטרפות לתחושות הפחד וחוסר הוודאות עליהם עמדנו לעיל.

ככל שנעביר את המסרים בנחישות, מחד ומתוך אמפטיה, ראיה אופטימית, חום ויחס אישי, מאידך - נצליח יותר במשימותינו.

במקביל, אנו עדים בימים אקשים אלו לגילויים נפלאים של התנדבות, של נתינה, של אחווה יהודית בארץ וגם לגילויים מרשימים של אהבת ישראל, הזדהות, ערבות הדדית ועזרה מצד יהודי התפוצות. "כל ישראל אחרים" חזר והפך למעשית חיה.

חובתנו כמערכת להמשיך את התנופה של ההזדהות הנתינה, "היחד" הלאומי המלבב ותחושת השותפות הומחויבות ובזאת מצטרפים אנו לקריאתכן של שר החינוך הגב' לימור לבנת ומנכ"לית המשרד, הגב' רונית תירוש להעמיק הקשר בין תלמידי ישראל לבין הנושאים בנטל הביטחון וההצלה ולקיים בכל מוסד חינוכי פעילויות חינוכיות ערכיות ליישומו של המסר החינוכי - "הלב אומר תודה".

מרחב הפעולה הוא רב והוא מזמן מגוון עצום של אפשרויות עשייה, ככל שיעלה כוח הדמיון והיצירה של התלמידים והמורים.

ככל שהמנהיגות החינוכית - ראשי ישיבות, מנהלים, ר"מים , מחנכים ובעלי תפקידים - ידעו לתווך ולפרש את המציאות המורכבת ולעיתים הקשה ע"י מתן משמעות רוחנית וערכית כך יצליחו להשפיע, לחזק, להרגיע, לנתב ולהוביל את התלמידים לצמיחה אישית, לגיבוש זהות אמונית ולפיתוח חוסן נפשי ולאומי.

ויחדיו כולנו "חזק ונתחזק למען ארצנו ולמען ערי אלוקנו וה' יעשה הטוב בעיניו"