המונח "הסברה" לא זו בלבד שהוא ייחודי לישראל, אלא גם אופייני במישור התקשורתי עם העולם, שכן בהגדרה עצמה טמון גרעין הבעיה. בעוד שמונחים כמו "מידע", או "תעמולה", מטבעם תוקפים- הסברה- תכונתה ומשמעותה היא מגננה. זה ועוד. הבעיה שישראל נתקלת בה בהסברה, נעוצה לא רק במציאות אלא גם בעבר, מייד עם הקמתה. ומי שרוצה לנצל פרצה זאת לא זקוק ל"נכבה" מבית היוצר של הקהילה הערבית הוא יכול למצוא אותה גם ממקורות ישראליים מהימנים ביותר, כאלה שבאיחור של ששים שנה, חושפים עבר לא מחמיא. מכאן גשר רחב מאוד שמלמד שמה שקרה בעזה יש לו, אליבא דמבקרים, בפנים ובחוץ, מסורת של עשרות שנים.
שערו בנפשכם תחנת ביניים , בין ירושלים שאותה עזבתי לתל אביב שאליה חזרתי, והיא לונדון. רעיון מדהים של בנותיי לחסוך מאביהם את הטלטול הפיסי והנפשי שכרוך בהעברה כזאת. לונדון היא תמיד מקום נחמד לבוא אליו. זאת חרף העובדה שבחודש מאי השמש יוצאת מנרתיקה בשעה 19:15 ונעלמת מרוב בושה ב- 19:42 גם המצב בתחום הפוליטי הוא כבד כמו העננים מעל, כאשר מתגלים מעשיי שחיתות מצד שרים
וצירי פרלמנט משתי המפלגות הגדולות. אבל מתחת לעננים ששטים בגובה נמוך מתרחשים דברים רבים שיש בהם אור. מיותר לפרט מה שלונדון מציעה בשכיות החמדה שלה. גם בחושך זאת עיר מעניינת. לדוגמה בחצות כאשר אני מאזין לרדיו 4 של ה-בי בי סי, ב- 6 במאי 2009 ,אני שומע את קולו של שר הביטחון שלנו, אהוד ברק, על הסיבות להרג אזרחים רבים במבצע "עופרת יצוקה". "קאלטע לוקשן" שגם חובביי מקרוני קר לא מתלהבים מן התבשיל. כול כולו בא ל"אזן" את מדיניות שרות השידור הבריטי ממלכתי- הבי בי סי, אשר ( בהשפעת משרד החוץ האנגלי ) שומר לנו טינה מאז גרוש הבריטים מארץ ישראל.
בלונדון, בנסיבות משפחתיות, אני פוגש גם את אחייני הקטן, אלכס , שבא מסידני שבאוסטרליה לחגוג את יום הולדת ה- 80 של סבתו, שעברה אירוע מוחי קשה ומתאוששת ממנו. אלכס הוא נכד של גיסי שהגיע לארץ מהונגריה מיד לאחר מלחמת העצמאות והנסיבות הביאו אותו לצאת ללונדון( בשל ניתוח הוצאת כליה מבנו הפעוט) בשנות ה- 60 ולהישאר בה, לאחר התקף לב. כמו רבים כמוהו הוא נשאר ישראלי בנפשו, אף שחיי בארץ 15 שנה בלבד. אשר לאלכס הנכד, שנולד בלונדון, מייד לאחר הבר מצווה(בארץ) הוא יזם קבלת אזרחות ישראלית, שהיה מחזיק בה עד עצם היום הזה, אלמלא הבירוקרטיה המטופשת של משרדי הביטחון והפנים, שבכול ביקור, לאחר מלאת לו 18 , עיכבו אותו בנתב"ג שעות, על אי התייצבותו לצה"ל.
השתקפות ישראל בטלוויזיה האוסטרלית.
הבאתי עליו פרטים כדי לציין שמדובר באדם צעיר שאוהב את ישראל וקשור אליה ואל משפחתו הענפה בארץ. לא ברור לו מה קורה כאשר הוא צופה בטלוויזיה באוסטרליה ורואה תמונות ממלחמת העצמאות שלנו, מלווה עדים שחיים שמספרים כי חירבת חיזעא ודיר יסין לא היו מקרים חריגים. זה נכון? הוא שואל אותי. אני אומר לו. אינני יודע. במערכות שבהן אני השתתפתי לא זכורים לי מקרים של הרג במתכוון של אזרחים חפים מפשע או של שבויים שנכנעו. ואז הוא אומר לי. אני מאמין לך, אבל ההקשר שבו מובאים דיווחים או סרטי תעודה אלה הוא כי בעצם שהמלחמה בעזה לא הייתה יוצאת דופן בהרג אזרחים. מה שקורה במקרים כאלה שאדם כמוני אשר ביקורתי לגבי תופעות שונות בחברה הישראלית, לרבות תופעות פסולות בצה"ל, מוצא עצמי "מסביר" ומגונן על ישראל בלא שאחוש שאני טועה ומטעה. הסברתי לאלכס מה שאני מעלה מדי פעם במאמריי כאן כי מה שקרוי "טוהר נשק" הוא ביטוי מעוות. נשק טהור הוא קנה נקי ובריח משומן כדי שהכלי יירה, יפצע או יהרוג במערכה צבאית. לעומת זאת יש "טוהר מידות", אך לצערנו הוא לא תמיד בא לביטוי במלחמות. סיפרתי לו על לוחמי "סיירת אגוז" שזכו בצל"ש על שעשו הכול שביכולתם כדי שבפשיטה על בית פלשתיני ,לא ייפגעו אזרחים חפים מפשע. נפגשתי עם החבורה ביום הזיכרון לשואה וכייף היה לי להיות בחברתם.
ככה כותב משה גולדבלט - "רשימות" 21.3.2009.":אין מלחמות נקיות, בכל מבצע צבאי משתתפים לוחמים רבים, היא מתנהלת על בסיס פקודות והנחיות שאפילו הגיונן ברור ומוצק, לעולם אי אפשר לדעת כיצד יבצע אותן החייל הבודד בעמדה שנדרש לפעול. במהלך שרשרת הפיקוד כל אחד נדרש לתת פרשנות לפקודות ותמיד קיים החשש שביצוע לא נאות יגרום להרג מיותר אצלנו, או בצד שכנגד. כל שניתן לעשות הוא לנקוט באמצעים המרביים על מנת להקטין את הסיכון להרג אזרחים, כמו להרג של חיילנו.
בכל מלחמה ובכל מבצע צבאי יהיו חריגים וייגרם הרג מיותר. אם בכל פעם בשל תקלה מבצעית, או ביצוע לא ראוי של פקודה על ידי פרט זה או אחר, ייפתח ציד מכשפות על צה"ל וחייליו, כל שנשיג הוא צבא שאינו מכון יותר לצאת למשימות בידיעה שגם אם יעשה כל מאמץ לבצע אותן, גם מבחינה צבאית וגם מבחינת שמירת דיני המלחמה, עדיין הוא לא יוכל למנוע תקלות והוא יישפט אך ורק על פי התקלות. בעצם זהו הצבא העומד לרשותנו כיום"
.זה נכון. אבל זאת הטלוויזיה האוסטרלית, או , לצורך העניין שלנו, כול טלוויזיה זרה, לא מסבירה. גם הטלוויזיה שלנו אינה מסבירה את הרקע למלחמה בין ממשלת סרי לנקה לבין הטאמילים, מלחמה שנמשכה 25 שנה וגרמה להרג של עשרות אלפים ומאות אלפי פליטים ואשר השבוע הגיעה לקיצה. במגזין האחרון של "רואים עולם" ( 16.5.2009) שילב עורכו יעקוב אחימאיר כתבה של הסי אן אן על המלחמה של פקיסטאן נגד הטליבן שגרמה למנוסה של מיליון פליטים ולהרג של אלפים. בכתבה מספר אחד המרואיינים שאיבד את משפחתו כי לוחמי הטאליבאן משתמשים באנשים או במוסדות כדי להסתתר מאחוריהם באש שהם ממטירים לעבר הכוחות הפקיסטניים.
אבל זאת פקיסטאן, שלא ידועה כמוסרית ולא מתיימרת להיות כזאת, וודאי שלא במלחמתה בטליבן, ועוד בעידוד הממשל בארה"ב בראשות הנשיא אובמה, ולא בישראל שמתקשטת בנוצות של היות צה"ל הצבא המוסרי בעולם, כפי שציטט ה-בי בי סי את שר הביטחון שלנו. גם אני חושב שצה"ל, הוא ביסודו צבא ההגנה לישראל ולא צבא התוקפני לישראל. אבל לאלכס זק העניין לא נהיר, ואם לו המצב לא ברור בוודאי שהוא עוד פחות ברור לחבריו הלא יהודיים. הם יודעים,למדו או סיפרו להם, כי בתקופת המנדט האוסטרלים ששרתו בצבא הבריטי בארץ ישראל, העריכו את היהודים על מאבקם למען מדינה משלהם. אז למה- הם שואלים- הישראלים לא מבינים ללב הפלשתינאים שגם הם רוצים מדינה משלהם. ככה, הכול ביחד, מיזוג של היגיון וחמלה לחלש. בדיוק כמו אז.
משמעויות מעוותות להיסטוריה ולתיעוד.
במסגרת כנס של עדויות חיילים בכול הקשור לזכויות אדם שנערך ב-29.2.2004 מטעם מרכז מינרבה וזכויות אדם הוקרנו בסינמטק הירושלמי כמה סרטים ביניהם "חירבת חיזעא" ו"אנחנו לא כאלה" .סרט אחד שהוא אנטיתזה לשני, שכן ספרו של ס.יזהר "חירבת חיזעא" מלמד על הצד האפל של מלחמת השחרור. לא מדובר רק באותו כפר שעליו מספר יזהר, או בדיר יסין שבה נערך טבח, אלא בהריסת 500 כפרים ערביים שמהם ברחו התושבים או גורשו. כמי שהשתתף בכיבוש חיפה, המעורבת-יהודית ערבית, אני יודע שאחרי שהשתלטנו על רוב הגזרות בעיר, השתמשנו גם ברדיו וגם בניידות עם רמקולים וביקשנו מן הערבים שלא להימלט. מבחינה זאת זה היה יוצא דופן בהשוואה ליישובים ערביים אחרים. מאידך עשינו הכול כדי להקל עליהם את הבריחה. ולא אנו יזמנו את הסתירה אלא הנחיות שבאו מלמעלה.
ולמה להרחיק לכת למשמעויות שנותנים לאפיזודות היסטוריות במתן הסבר למציאות, אם נביא דוגמה מן המחזה "חירבת חיזעא"(בימוי רם לוי לטלוויזיה הישראלית )שמבוסס על הספר של ס.יזהר. זבולון המר שר החינוך בשעתו שהיה אחראי על ביצוע חוק רשות השידור( בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת) עיכב שידור של המחזה "חירבת חיזעא" בטלוויזיה הישראלית(ערוץ 1) מן הטעם שהקרנתו עלולה לפגוע בדימויה של ישראל כי צבאה ידוע במוסר הלחימה שלו. לאחר לחץ אדיר וחשש שבג"ץ יתערב, הסכים המר( בעצם מי שאמור היה לדחות את הרעיון של השר הוא הוועד המנהל של הרשות, כי לשר אין כול זכות התערבות בתכנים) שהמחזה ישודר ולאחר מכן ייערך דיון. לשם "איזון" כמובן.
המשמעות הייתה שגם דרמה, תיעודית או לא תיעודית, עלולה להשפיע על מציאות עכשווית. ואם ככה אצלנו מדוע נלין שבחו"ל משתמשים בזיכרונות של לוחמי תש"ח על הרג ערבים חפים מפשע בכפר זה או אחר.ואלכס זק יצפה ויתהה מה קורה בישראל אהבתו. זאת אפליקציה פוליטית מובהקת למי שמעוניינים לנגח את ישראל. ההבדל בינה לבין הפרוטוקולים של זקני ציון הוא בכך שהפרוטוקולים היו פיקציה, מבית היוצר של המודיעין של רוסיה הצארית. כאן זאת לא פיקציה, אך המציאות משתנה, הנסיבות שונות, אך תעמולה, יעילה, משתמשת בכול אמצעי, יהיה מופרך ככול שיהיה, בהנחה שהציבור יבלע את השרץ. אחר כך, כול סוגי הסברה שבעולם, טובים ככול שיהיו ,לא יצליחו למחוק את התודעה הקודמת. וכי מי האזין בחצות לרדיו 4 של הבי בי סי ובו התבטאות שר הביטחון אהוד ברק על מה שבאמת קרע במבצע "עופרת יצוקה" שנמסה מזמן. ואם אנגלי האזין, מן הסתם הוא לא ידע במה המדובר.הוא פשוט לא קישר בין השניים.אצלו בתודעה היה חרות שישראל הרגה הרבה אזרחים חפים מפשע בעזה ובסיבתה.
אבל גם במדיניות של הסברה, צולעת, כשלנו , יש לקחים. אני זוכר איך דובר צה"ל התבשם מן העובדה שהקרבות בעזה התנהלו בצורה החלקה ביותר מבחינה ציבורית, בין היתר בשל העדר סיקור עיתונאי בכלל ומסיבי בפרט. זה, כמו כול הטפיחות העצמיות על השכם בטווח הקצר, הן פועלות כבומרנג בטווח הארוך. התקשורת וודאי הייתה מדווחת על הפגיעה באזרחים, אבל הדעת נותנת שהייתה גם מדווחת, מנקודות תצפית ישראליות, ( החמאס לא היה מאפשר לה סיקור מקרוב) על העובדה שהאש של החמאס נורתה בחסות אזרחים תמימים או מוסדות כמו אונרא , הצלב האדום או מסגדים.
זה לא אומר בשום אופן שצריך להסתיר אירועים,היסטוריים או עכשוויים. להיפך. בז'רגון העיתונאי הישן סיקור בשפה האנגלית נקרא cover שהתרגום הוא כיסוי, בשעה שגילוי הוא discover- שזאת הדרך הנכונה. בהסברה ראוי לאמץ את העיקרון של נסיעה בדרכים: אל תהיה צודק, היה חכם. הסברה איננה יין. אסור לה להתיישן. היא מחמיצה.
