אני מגשר מודאג 

 אני מגשר מודאג

אני מגשר מודאג. זו היתה התחושה שליוותה אותי אמש (19.05.2009) בעקבות דבריו של כבוד שר המשפטים החדש, פרופ' יעקב נאמן, במסגרת קבלת פנים שנערכה לכבודו, בבית הפרקליט בתל אביב, ע"י מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל.

בדבריו התייחס פרופ' נאמן להיקף הבעיות הכבדות והלוחצות המונחות על שולחנו עם כניסתו לתפקיד. בין יתר הבעיות של מינוי שופטים, טיפול בתחימת הסמכויות של ערכאות בתי המשפט, רמת מקצוע עריכת הדין, מנה כב' השר גם את הבעיה הבוערת של עינויי הדין הנגרמים לאזרחים עקב התמשכות ההמתנה ליומם בביהמ"ש ולהתמשכות הדיונים בו.

בין שאר הפתרונות הנשקלים על ידו הזכיר השר את הנושא של בוררות חובה. גישור חובה? הס מלהזכיר.

בפרק של שאלות ציבור עורכי הדין שנכחו ותשובות השר המכובד, חזר אחד השואלים, הפחות מרוכזים, ושאל על התייחסות השר לפתרון אפשרי לשאלת העומס הבלתי נפס בבתי המשפט שלנו בדרך של בוררות חובה.

פרופ' נאמן חזר ואישר את העובדה, שזה אחד ממגוון צעדים להקלת המצוקה בבתיהמ"ש הנשקלים על ידו.

בשלב זה עבדכם הנאמן ראה לנכון להתרומם מכיסאו, ומחשש שלא תהיה עוד הזדמנות באותו מעמד להעלות את השאלה באותו ההקשר, ללא קבלת רשות מוקדמת, שאלתי את השר הנכבד האם גישור, אף הוא נכלל במסגרת הפתרונות האפשריים לאותה סוגיה כבדה, כפי שהדבר אמנם מתרחש במדינות הים הנחשבות לעניין, לומר- אירופה וארה"ב.

הסתייגותו של השר המכובד היתה ברורה הן מנימת קולו והן מתוכן תשובתו. פרופ' נאמן ציין שהוא עצמו פעל כמגשר עפ"י מינוי מביהמ"ש. באותה הזדמנות הוא טרח לא מעט לשכנע את הצדדים או מי מהם ביתרונו הברור של הליך הגישור על הבאת הסכסוך בפני ביהמ"ש, אולם ללא הועיל. אולי בשל תרבות ההתדיינות בארץ כמעט בלתי אפשרי להביא בעלי דין להסכים להשתתף בהליך זה.

עם זאת השר ציין, שידוע לו כי באנגליה (שכנראה, השר מודע לא מעט למתרחש במערכת המשפטית שם) יש התרחבות רבה להליך הגישור והוא אף ער לעובדת היות ההליך שם הליך חובה במספר הקשרים.

מדוע לא יהיה גישור חובה בארץ? מדוע להסתפק בבוררות חובה? מדוע להמשיך בפרויקט המהות, שהינו פתרון כלאיים, שמן הסתם נועד לכישלון שכנראה מסתמן כבר עתה ( ראה דבריו של ד"ר משה וינברג, עו"ד, משנה לראש לשכת עורכי הדין, ביום 7.5.2009, בכנס היכרות מטעם המוסד הארצי לגישור - גירושין בשיתוף פעולה בישראל![1])?  שאלות אלה כבר לא היה בידי לשאול באותו מעמד וממילא הן גם לא נענו.

המסקנה העגומה מהאמור לעיל, מבחינת ציבור המגשרים ברורה. עם היכנסו של שר המשפטים החדש לתפקידו, לא נראה באופק שוני בהתייחסות הממסד המשפטי לנושא הגישור. כלי זה, שמוכר בהרחבה הולכת וגוברת בארצות ההתייחסות שלנו, בארצנו הוא ימשיך להתמסמס ולהתנוון, לפחות בעת הנראית לעין.

רגע לפני שאנו באים בטענות לעולם ומלואו מן הראוי שנפשפש בכלינו ונחפש בנו, בציבור המגשרים, את האשם ליחסם זה של רשויות המשפט בארץ לגישור. מבלי לפגוע בעמיתים רבי ידע וניסיון בתחום הגישור ללא קשר למקצועם, הרוב הגדול של מגשרים בארץ אינם בעלי מקצוע אמיתיים בתחום הגישור. הארכיטקט, הפסיכולוג, המהנדס, השמאי והאחות הרחומה יכול שהם שולטים ללא מיצרים במטריה המקצועית שלהם. אבל מה להם ולגישור? לא הקורס הבסיסי  ולא הפרקטיקום, כפי שהם נערכים כיום, אין בהם די בכדי להכשיר מגשרים אמיתיים. בהעדר ידע ורקע ביחס לנורמות וכלים המשפטיים בתחום המסוים שברקע  נשוא הליך הגישור ובאין הבנה בתורה ובמקצוע של המשא ומתן - ונודה שזה המצב לאשורו ביחס לרוב המכריע של המגשרים - אין סיכוי שרשויות המשפט יפקידו בידינו ניהול הליכים סבוכים יותר מאשר אלה הנידונים בתיהמ"ש לתביעות קטנות.

[1] . באותו מעמד, שעניינו היה הצגתו בישראל של ההליך החדשני של גירושין בשיתוף פעולה (Collaborative Divorce),

     התכבד המעמד בדברי פתיחה מפי ד"ר משה וינברג, עו"ד, המשנה לראש לשכת עורכי הדין,  שהרחיב והתייחס בדבריו גם

     למעמד מוסד הגישור בארץ בכללו. הדובר הנכבד קבל על מיעוט הטיפוח, ההכרה והחשיבות לו זוכה מוסד הגישור בארץ. 

      לדבריו הוא עצמו התנגד לפרויקט המהו"ת, שהינו מעין יציאת חובת כלום, שאין בה כדי לקדם כלל את מוסד הגישור      

     ואולי אף לפגוע  בו ולעכב את התפתחותו.  כבר עתה, ככל שידוע לו, פרויקט המהות רחוק מלנחול הצלחה ובכך נוצרה

     אבן נגף נוספת לפתחו של הליך חשוב זה.