* מאת: עו"ד אברהם פכטר
אין מלחמות יפות - אין אפשרות במלחמה מתמשכת ועקובה - לשמור כל הזמן על כללי מלחמה, על כללי המשפט הבינלאומי, ולהתנהל בהתאם לספר החוקים או דרישות המוסר והאתיקה של ציבורים נאורים, דורשי טובתנו וגם משמדינו.
כאשר התעורר הוויכוח הציבורי, על ספיחים אפשריים של הנסיגה מגוש קטיף/עזה, היו שטענו שזה יגביר את הטרור לעומת הטוענים, שנסיגה לגבול הבינלאומי, תיתן לממשלה לגיטימציה משפטית בינלאומית לפעול ולהגיב במסגרת "הגנה עצמית", לה זכאית כל מדינה ריבונית. להדגיש, תגובה צבאית, לרבות "חיסול ממוקד" - היא נגזרת, מוכרת מעקרון ההגנה העצמית.
בשקלול הנימוקים בעד ונגד - נראית לי הנסיגה העדיפה בהרבה, על המצב הקפוא הקודם בו 5000 ישראלים מתנחלים ברשות, נשמרו ע"י 10.000 חיילים שהגנו עליהם ועל עצמם, בצורה שוטפת, תוך הקרבה ופגיעות בנפש.
נכון, שעם הנסיגה גל הקסאמים והפיגועים עבר לעוטף עזה - אבל לעמוד מול הדילמה במי עדיף להשקיע מבחינת הביטחון, בגוש קטיף, שהיה מיועד בכל הווריאציות ואצל כל המפלגות לנסיגה - בכפוף להסכמים או כפי שהחליט שרון, נסיגה חד צדדית בלי הסכם - עדיף המצב הנוכחי. חייהם וגופם של אנשי "הגוש" אינם עולים בחשיבותם הקיומית על אנשי שדרות. העדפה ובחירה זאת משמעותה - שעל ממשלת ישראל לדאוג שהחיים בשדרות ובעוטף עזה, יתנהלו כסדרם, תהיה תחושת ביטחון לתושבים, שמא יפרשו זאת בצד השני כחולשה, כנקודת שבירה על כל משמעותיה הביטחוניות פוליטיות.
הממשלה לא יכולה לדרוש מתושבים אזרחים, ילדים, לסבול לשאת בעול, ולגלות הזדהות עם החלטות הממשלה. חוסר הביטחון, אי השקט, אי מתן תשובות הולמות חברתיות וצבאיות - מתפרשות ככישלון הממשלה ומנהיגותה. אם נגזר בשלב זה על איזור שדרות, לחיות כישובי "ספר", צריך להושיט להם עזרה כלכלית וחברתית עד יעבור זעם.
אני חוזר על דברים שכתבתי ואמרתי כבר בעבר, הממשלה לא מיצתה את יכולת התגובה שלה מעבר ל-50% עד כה. זה לא אומר שבמקביל לא צריך לנהל מו"מ עם אבו מאזן, כדי לתת לספקנים אשליה של אופק מדיני - ולאחרים אליבי על שלא מוצתה הדרך המדינית.
דיבורים איומים והצהרות נוסח - נגיב בצורה כואבת, לא ניתן למצב להמשיך, איבדו את משמעותם ותקפותם.
פעולות קרקעיות "חיסולים ממוקדים" מהאוויר ומהיבשה, עם כל הצער על פגיעה בחפים, לרבות ילדים, הם חלק בלתי נפרד ממלחמה מתמשכת. מצער, כואב אבל את האחריות יש להטיל על יורי הקסאמים, שולחיהם, החמאס, הרשות הפלסטינית, תבחרו בעצמכם. אפילו נשיא הרשות, אבו- מאזן שרוצה ולא יכול, הבין את המשוואה המתמטית הצבאית הפשוטה הזו - וקרא לחמאס ולגופים המתנגדים למיניהם, להפסיק את הירי או לשאת בתוצאות הקשות, הן כגוף ממשלתי והן באחריות כלפי האוכלוסיה האזרחית המקומית. אין מלחמה, לאורך ההיסטוריה שהיתה נקייה מפגיעה בחפים או טעויות או טרגדיות, זו מחירה של מלחמה.
באופן יחסי עלי להודות שאבו-מאזן הבין טוב יותר ומהר יותר, את מהות הבעיה בינינו לבין הפלסטינאים כולל את התגובה המתבקשת - טוב יותר מהרבה ישראליים, הרוצים את טובת המדינה, אבל משיגים תוצאות הפוכות, בשל תלישותם מהמציאות וחיים באופוריה של כללים הלקוחים מעולמות ומדינות שאינן מוקפות באויבים, הרוצים להשמידנו, לזרוק לים ובמקרה הטוב, להעביר אותנו, נוסח הצהרת נשיא איראן, לקנדה או אלסקה.
הישראלים, כמו חותמי "העצומה" בעיתון הארץ החודש - שהם מהאליטה האינטלקטואלית הספרותית, אמנותית - רואים בממשלה את האשם העיקרי בלי לתת למציאות העובדתית לבלבל אותם.
לא אתפלא שיום אחד גם תפורסם מודעה הקוראת להנהגה לחזור ולחשוב על פתרון יצירתי נוסח "תכנית אוגנדה".
במלחמה בטרור, נוסח חמאס - ג'האד, אין צורך לצפות ולשאוף לחיסול הטרור. יש להסתפק בהורדת הלהבות, בהורדת מפלס הביצוע והיכולת למינימום, במרדפים יום ולילה, אחרי המנהיגות ובהמשך לחץ, תקיפה בלתי פוסקים.
יש לרדת מהשיטה של ירי תותחים, לשטחי השיגור שזאת "אוננות" לשמה, לא יעילה, לא רצינית ועולה הרבה כסף. לעומת זאת - יש לפגוע ולהרוס באופן שיטתי, (אפשר גם לאחר הודעה מראש ואזהרה מתאימה) את בנייני הממשלה ברצועת עזה, את המשטרות, מחנות אימונים, משרדים ובניינים המשרתים את החמאס הג'יהאד ויתר הארגונים.
בשלב ב' לפגוע בתשתיות כמו כבישים, גשרים, תחנות כוח, מפעלים לייצור קסאמים.
בשלב ג' - נמל עזה, שדה התעופה שאמנם לא פועל - אבל מתוכנן להפעלה בעתיד כאשר התשתית כבר קיימת.
במקביל לפגוע ולהחרים את כל צינורות הזרמת הכספים לרצועה מבפנים ובחו"ל.
כל הפעולות האלה ניתן לבצע במינימום של פגיעה באזרחים - כאשר הנזק הכלכלי והכספי הוא גבוה - שיקח שנים כדי לתקנו. כפי שאמרתי ניתן להבהיר ולהסביר, גם לממשלת חמאס וגם לעולם הנאור, שישראל כמדינה ריבונית, לא תשלים עם מצב, בו עריה, קיבוציה ומושבותיה יהיו מטרה לקסאמים. לדעתי - זה יכול לעבוד, יכול להשפיע, ובעיקר יחזיר לישראל את כוח ההרתעה והביטחון לאזרחים.
ובאשר לפיגוע האחרון, במוצב צה"ל בקרם שלום בו נפגעו חיילים ואחד נחטף לעזה, הדברים מדברים בעד עצמם - ככישלון צבאי צורב. ככל ששואלים יותר שאלות לגבי האירוע, כך יש פחות תשובות ענייניות שפירושן: רשלנות, שאננות, ואי נקיטת אמצעים הולמים עם או בלי התראה ממוקדת. יחידה צבאית שלא מגוננת על העורף והאגפים שלה, מתרשלת בתיפקודה הצבאי. כאשר המחבלים התוקפים, נמלטים עם חייל חטוף רגלי - מבלי שנפגעים, הכישלון צורב עוד יותר.
הפיתרון - כפי שנאמר לעיל, נעוץ בהרתעה בפעולות מתמשכות וכואבות - ומספיק עם קלישאות צבאיות ופוליטיות, הגיע העת למעשים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
