עניין תיקון ליל שבועות והאם שייך גם לנשים 

ב"ה

שאלה שנשאל רבינו ה"בן איש חי", ומופיעה בספרו "עוד יוסף חי", הלכות שנה ראשונה, פרשת וישלח [המופיע בתוך הסוגרים הוא הסבר שלנו המבוסס ע"פ ה"מתוק מדבש"]:
ילמדנו מורינו, אם ראוי לנשים ללמוד סדרי הלימוד של ליל חג השבועות, וליל הושענא רבא, הנדפס ב"קראי מועד" או לא ושכמ"ה [ושכרו מן השמים].
והשיב:
"הנה המנהג פה בביתינו, שהנשים אין אומרות הלימוד של ליל חג השבועות והן ישנות, אך בליל הושענא רבא הן נעורות ולומדות משנה תורה [ספר דברים מן חמשה חומשי תורה] ותהלים, והתפילות של "כורתי ברית", כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר, והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה, ולומדות עמנו בפני עצמן.
ונראה לי בסיעתא-דשמיא, הלימוד של ליל חג השבועות לא יאות אלא לזכרים,
חדא משום שהם התחילו בתיקון בתחילתו ב"ספירת העומר", והנשים לא נתערבו בתיקון זה של הספירה,
והשנית כי הלומדים הלימוד הקדוש הזה של ליל חג השבועות, נחשבין ונקראים: "שושבינין דמטרוניתא [שושביני הכלה שהיא השכינה הקדושה]" ואין ראוי להשתמש במעלה זו אלא רק הזכרים, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.
ונראה לכך אמר רבי שמעון בר יוחאי לחברייא [אחרי שרבי שמעון וכל החברים למדו כל ליל שבועות], על ליל חג השבועות בזהר בראשית דף ח' [עמוד א, בהקדמת הזהר]: זכאה חולקכון בגין דלמחר לא תיעול כלה לחופה אלא בהדייכו[אשרי חלקכם, כי מחר לא תכנס הכלה שהיא השכינה לחופה להתיחד עם דודה אלא עמכם]עיין שם [חלק מהדברים מובאים בהמשך], כי רק הזכרים יהיו שושבינין דמטרוניתא,
ברם הלימוד של ליל הושענא רבא שאני [שונה], שהוא תיקון החותם [הגמר, הסוף], שיש בו תועלת לאיש ואשה השבים בתשובה, דלכן תיקנו בו סליחות ותפילות, ונקרא: "כיפור קטן", ולכך גם האשה ראוי שתתערב בלימוד, וכמו דגברי בעו חיי [צריכים חיים] כך נשי בעו חיי;
ושוב-ראיתי בזהר הקדוש פרשת ויחי דף רמ"ה ע"ב וזה לשונו: "תא חזי אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קודשא בריך הוא [בא וראה, התעוררות האהבה של השכינה אל הקדוש ברוך הוא], נשמתהון דצדיקיא לתתא מתערין לה [נשמות הצדיקים שלמטה, העולות בשכינה, הם מעוררים אותה], בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא [לפי שנשמות הצדיקים באות מצד המלך ברוך הוא מצד הזכר], ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא [התעוררות זו מגעת אל הנקבה (המלכות) מצד הזכר (ז"א)] ואתער רחימותא [ועי"ז מתעוררת האהבה], אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא [נמצא שהזכר (ז"א) מעורר חביבות ואהבה לנקבה (מלכות)], וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא [ואז הנקבה (המלכות) מתקשרת באהבה לזכר (ז"א)]" עד כאן לשונו,
ופירש ב"מקדש מלך" וזה לשונו: "זהו מסקנא דתירוצא [זהו מסקנת התירוץ] למה שהקשה לעיל [עמוד א] דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדוכרא [שאין שבח לנקבה לרדוף אחר הזכר], ומתרץ דכיון דנשמות הצדיקים שהם מסיטרא דדוכרא הם מעוררין אותה, אם-כן אדרבה דכורא רדיף בתר נוקבא, שהוא המעורר אותה על ידי נשמות הצדיקים שהם ממנו", עד-כאן-לשונו עיין-שם;
והנה בטעם היקר הזה שאומר בזהר הקדוש על הקושיא שהקשה "דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדוכרא" פרשתי בזה בס"ד מאמר רבותינו ז"ל במדרש במדבר רבא פרק ג: "כבודו של הקדוש-ברוך-הוא עולה מן הזכרים", והבן היטב;
והשתא [ועכשיו] מדברי זהר הקדוש הנזכר נמצינו למידין שפיר טעם נכון, מה שלא נהגו הנשים בלימוד של ליל חג השבועות, אלא רק האנשים בלבד, יען כי הלימוד הנעשה בלילה הכל הוא הכנה לצורך הזווג של הנוקבא הנעשה בתפילת מוסף בבוקר, וכמו שאמר בזהר הקדוש בהקדמת בראשית דף ח' עמוד א [לפני הקטע שהביא למעלה]: "רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא [רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה] בליליא [בליל שבועות], דכלה אתחברת בבעלה [שאז מכינים את הכלה שהיא השכינה בתקוניה ותכשיטיה, כדי שלמחרת תתחבר עם ז"א בעלה], דתנינן [כי למדנו] כל אינון חבריא דבני היכלא דכלה [שכל החברים שהם בני היכלה של הכלה], אצטריכו בההוא ליליא דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה [צריכים באותו הלילה שהשכינה מזמנת עצמה להיות ביום המחרת בחופה עם בעלה ז"א, כי בליל שבועות אין יחוד עליון, אלא ביום עולים זו"ן לחופה שהיא בחיקה של אימא עלאה, לכן צריכים] למהוי עמה כל ההוא ליליא [להיות נעורים עם השכינה כל אותו הלילה, כי על ידי שעוסקים בתורה השכינה שורה עליהם כדלקמן], ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת [ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת, פירוש שעל ידי התורה שלומדים בליל שבועות השכינה הקדושה מתקשטת, לכן צריכים] למלעי באורייתא [לעסוק בתורה] מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים [כמבואר הסדר ב"שער הכוונות" בדרוש השבועות], ובמדרשות דקראי [ובדרשות הפסוקים], וברזי דחכמתא [ובסודות של חכמת הקבלה], בגין דאלין אינון תיקונין דילה [לפי שאלו הם התיקונים שלה, והם הכ"ד צירופי שם אדנ"י שמכוונים בסוף כל ספר מהכ"ד ספרי תנ"ך צירוף אחד מהם], ותכשיטהא [והתכשיטים שהם השמות היוצאים מהתיבות שבסוף כל ספר וספר, וכשלומדים כך אז] ואיהי ועולמתהא [פירוש השכינה עם נערותיה שהם המלאכים המעלים אותה], עלאת וקיימת על רישיהון [היא נכנסת בבית המדרש ושורה על ראשי הצדיקים העוסקים בתורה], ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא [ומתתקנת ומתקשטת על ידם, ושמחה עמהם כל אותו הלילה], וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו [וליום המחרת אינה נכנסת לחופה אלא עמהם, כי הם השושבינים שלה על ידי שנשמותיהם שעולות בה]" וכו' עיין שם,
ועל כן לפי טעם זוהר הקדוש הנזכר זהו כבודה דמטרוניתא, שיהיה התעוררות זו והכנה זו שלה ע"י הזכרים, שהם מסטרא דדכורא בעלה, כדי שלא יהיה נראה נוקבא רדפה בתר דכורא, אלא דכורא רדיף בתר נוקבא;
מיהו [אבל] ליל הושענא רבא אינו בכלל זה, כי בלימוד הושענא רבא נעשה בחינת החותם, ואין הזווג נעשה למחרתו אלא נעשה ביום שמיני עצרת, אחר גמר הקפות של הושענא רבא וחבטת הערבה שעושין הזכרים לבדם ולא הנקבות ודוק היטב.
והשם-יתברך יאיר עינינו באור תורתו אמן-כן-יהי-רצון.