דברים על הקונפליקט הישראלי-ערבי 

"... כל עוד הערבים אינם משלימים עם קיומה של מדינת ישראל ומקפידים לשמור על נצחיותה של הבעיה הפלשתינאית ככלי לניגוחה המתמיד של מדינת ישראל ולהחלשתה, לא יהיה פתרון לסיכסוך. במצב עניינים זה כל שנותר לישראל לעשותו הוא להתמקד בניהול נבון של הסיכסוך מצד אחד ובהגברת חוסנה ובטחונה של המדינה מן הצד השני".

אני סבור שכל בר דעת בישראל יכול לגבש, ברמת העקרון של הדברים, דעה איכותית על מצבה של ישראל ביחס לעולם הערבי שסביבה. גם אם קראנו רק שניים וחצי ספרים על האיסלם ועל הערבייות ואין אנו מומחים לכך ביכולתנו, כמי שחיים פה שנים רבות ושומעים את הקולות ורואים את המראות, לגבש השקפה בעלת משקל סגולי רב.

במפגש קיימפ דויד האחרון בו גובש מטווה קלינטון ברק, גם אם כ'נון פייפר', סיימה בזאת ישראל למעשה, ברמה העקרונית, את חלקה בכל הסדר אפשרי עתידי עם הפלשתינאים. באופן כללי ניתן כיום לומר שמרבית הציבור בישראל מסכים עם התפיסה המדברת על שתי מדינות לשני העמים, ובתנאים עתידיים מתאימים ובמסגרת הסכם שלום ראוי ובר קיימא הוא יהיה נכון לאמץ את פתרון ההתכנסות סביב גושי התיישבות בסמוך לקו הירוק ואף פתרון הולם בירושלים. בכך מסתיים בגדול הויכוח ההיסטורי על ארץ ישראל והכדור הועבר לצד הערבי.

את תמונת המצב באולם הערבי והמוסלמי כולנו רואים ויודעים. אנו מבינים שלאיסלם ככללו קשה עד מאוד לקבל את מציאות החיים המודרנית. הוא אימץ אל חיקו את הטכנולוגיה המערבית אך מסרב בכל תוקף להתאים את תרבותו וערכיו לחיים המודרניים. אף כי מדינות ערב השונות נהנות משטחי מחייה נרחבים וממשאבי טבע וסביבה רבים הם חשים עצמם נרדפים ומקופחים. הם חיים באופן מאוד מוחשי ואינטנסיבי את ימי גדולתה של האימפריה האיסלמית שהתפרסה על שטחים נרחבים של העולם הישן.

בעוד העולם נהפך לכפר גלובלי ואנו חיים במציאות של משאבי טבע וסביבה מוגבלים ושל נשק להשמדה המונית, המחייבים את כולנו לאחריות הדדית, העולם הערבי והאיסלמי מדמה את עצמו לפלגות של המוני סוסים וגמלים על רוכביהם חגורי החרבות הדוהרים ושועטים במרחבי המדבריות, כבימי הנביא מוחמד ויורשיו. זו חברה גברית המסרבת להתבגר ולקחת אחריות למעשייה. איש לא מפריע לאף מדינה ולאף חברה ערבית ומוסלמית לחיות את חייה בשלווה ובנחת, להבטיח את רווחת תושביהם ולקיים את תרבותם. כנראה שמשהו בתרבות הערבית ובאיסלם מונע מהם את זאת. אנו נמצאים כיום, כידוע לכל, בעיצומו של גל איסלמי פונדמנטלסיטי בראשותה של אירן ואל קאידה המאיים על המערב וגם על מדינות ערב המתונות, ואנו צפויים עוד לגלים נוספים שכאלה בעתיד הנראה לעין.

אשר לבעיה הפלשתינאים, הכדור נמצא כיום, כאמור, בידיהם של מדינות ערב. העולם הערבי חייב לקבל על עצמו את האחריות לפתרונה. כל עוד הערבים אינם משלימים עם קיומה של מדינת ישראל ומקפידים לשמור על נצחיותה של הבעיה הפלשתינאית ככלי לניגוחה המתמיד של מדינת ישראל ולהחלשתה, לא יהיה פתרון לסיכסוך. במצב עניינים זה כל שנותר לישראל לעשותו הוא להתמקד בניהול הסיכסוך מצד אחד ובהגברת חוסנה ובטחונה של המדינה מן הצד השני.

אני מאלה הסבורים שגם באשר לתפיסתו של השמאל בישראל - הרואה ב'כיבוש' את חזות הכל, וסבור שרק אם נצא מן השטחים כולם ואולי אף נחזיר מכסה כלשהי של פליטים, יסתיים הסכסוך הערבי ישראלי - לא תפתר הבעיה הפלשתינאית ללא מעורבותן של ירדן ומצריים ונטילתן חלק פעיל בפתרונה. ניתן כמובן להתחיל בהקמת מדינה פלשתינאית זערורית במסגרת הסכם שלום עם ישראל, כאמור לעיל, אך תהליך זה חייב להסתיים בשילוב עתידי כזה או אחר עם ירדן. גם מצריים תצטרך להקצות במסגרת זו שטחי מחייה נוספים בסיני מדרום לרצועה שיאפשרו לפלשתינאים את הקייומיות הלאומית הנדרשת.

אשר למצב דהיום בעזה, ברמה העקרונית ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה את קיומה של יישות עוינת ולוחמתית שכזו בגבולה הדרומי, ועליה לעשות כל שלאל ידה כדי למוטטה ולגבש תחתה הסדרים מדיניים ובין לאומיים שימנעו את חזרתו של המצב לקדמותו. ישראל נמצאת בחזית הראשונה מול הקיצוניים האיסלמיים והיא איננה יכולה עוד להמתין ולהמשיך ולספוג הפסדים. כל הפגנת חולשה צבאית, מדינית או חברתית בנדון תתורגם באחת להתגברות ההתנגדות כלפיה. כולם רואים לנגד עיניהם את התגבשות הציר אירן, סוריה, חזבאללה, וחמס. כיום אירן מאמנת ומתחזקת את החמס והחיזבאללה ובעתיד היא תפרוס מעליהם גם מטריה גרעינית. אסור למצב עניינים זה להימשך. ואם נדרשת פעולה קרקעית לצורך כך, יש לעשותה. כמובן שהשיקולים המקצועיים והמורכבים ומובנים יותר ייקבעו את שצריך לעשות, וזה מה שמוטל על הצבא ומערכת הביטחון ובעיקר על הפוליטיקאים.