3.7.2006
כאשר התקשורת נושבת עם הרוח ו"גשמי קיץ" אינם לרוחה,אני מפנה את תשומת הלב ל-איך נקרא לזה ?אולי "השלג דאשתקד".
אבא אבן אמר על הפלשתינאים ש"הם לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". נראה לי שככול שהזמן חולף אמירה זאת איבדה מתקפותה בהגדרת המציאות שבה נמצאים הפלשתינאים.הם לא מחמיצים את ההזדמנות.הם פשוט לא רואים אותה, מסיבה זאת או אחרת. לטעמי חלון ההזדמנויות נפתח פחות מדי ולעתים רחוקות מדי מצד ישראל.אך הוא נפתח,והפלשתינאים במקום לראות את החלון מבטיהם נעוצים בדלת הסגורה.
העם הזה,שאולי הוא האינטליגנטי מבין עמי ערב,השכיל ללמוד דברים רבים משכניו היהודים,מלבד דבר אחד. להסתכל קדימה ולא רק אחורה.העם השכן הזה,אמנם התרפק על עברו כאשר היה פעם עם עצמאי,אך מבטו היה נתון קדימה.אפילו מילות ההמנון שלו מעידות על כך."......ולפאתי מזרח קדימה עין יהודי צופיה.". בניגוד לעם היהודי הפלשתינאים מעולם לא היו עצמאים ומדינות ערב ששלטו בהם ומנהיגיהם שלהם ניצלו אותם והוליכו אותם שולל במקום להביאם ל"ארץ המובטחת".הם השתלטו עליהם כמו פיראטים בלב ים , טלטלו אותם,הונו אותם,כזבו ושעבדו אותם. בהקשר זה, הם גם לא למדו מצבורים רחוקים כמו השחורים בארה"ב,אשר לא השתוקקו לחזור למדינות שמהן נלקחו לעבדות.הם ראו את החרות בעתיד.באחד ה"ספיריצ'ואלס" הידועים והנוגים הם שרים:
Swing low sweet chariot ,coming for to carry me home .הם לא מתכוונים לארצות אפריקה שמהם הובא כעבדים .הם מתכוונים שהמרכבה האגדית תעביר אותם מעל לירדן שלהם,הוא נהר המיסיסיפי האדיר,אל הארץ המובטחת,הלא היא אותה ארץ בה הם חיים אך אמריקה אחרת,חופשית ושוויונית.במידה רבה מאוד הם השיגו זאת.
בעולם הפרוע והשסוע של המאה ה- 21 ,צבורים גדולים נקרעים מארצם כפליטים.אך בשוך גלי הצונאמי האנושי,של רצח, רדיפות,רודנות ,מגפות וכיו"ב, הם עושים הכול כדי להפסיק להיות פליטים.והנה הפלשתינאים מקפיאים את הפליטות שלהם,האומללות שלהם, כאשר במחנות כבר גדל דור רביעי.מה שהוא לומר עם יניקת חלב אימו הוא על "זכות השיבה" לעולם שלא קיים מזמן,על שנאה לאלה ש"גזלו" אותו מהם,במקום להכיר במציאות, לשקם את עצמו ולהיות עצמאי בארץ משלו.מחנות הפליטים הם אנדרטה משותפת לעמי ערב ולפלשתינאים עצמם,ונוח לשניהם,כל אחד מטעמיו שלו,להנציח את הזמניות,תוך תקוות שווא מצד שניהם.הארץ המארחת,בתקווה שתיפטר מהם, והם עצמם בתקווה שישובו למקום שמהם נעקרו או עקרו סביהם.
במשך יותר ממאה שנים הם לא השכילו להוציא מתוכם,איזה הרצל,בן גוריון,וייצמן,אשר יותר מכול הם הביטו נכוחה במציאות,והיו מוכנים למינימום,ובלבד לזכות בעצמאות.במשך מאות שנים גם לא קמה בקרבם אופוזיציה נחושה,כדי לשים קץ למסע הפתלתל והמסוכן שבו הוליכו אותם מנהיגיהם. ולעזרת אלה באה לא אחרת מאשר האליטה במדינות ערב ובראש וראשונה המצרית אשר,בשל קנאה,שנאה וטינה,עומדת בראש החץ האנטי ישראלי ולעתים האנטישמי.למזלם הרע של הפלשתינאים כאשר ניסו לפרוק את עולה של השחיתות שפשתה בקרב הנהגת הפת"ח ששלטה בהם שנים בראשות עראפת, הם נפלו מן הפח אל הפחת. זאת,בבחירת מנהיגות שבמקום להוציא אותם מן הביצה הטובענית, אלה מכניסים אותה לתוכה עמוק יותר. השטח כולו,הוא שטח הפקר שבו שולטות כנופיות,בשם זה או אחר.
זה לא אומר שהממשלות בישראל מאז 1967 , לא תרמו את שלהם בשפיכת מים רעילים לביצה הזאת שורצת תנינים למיניהם.אבל נחישותו של עם תלויה בראש וראשונה בתעצומות הנפש שלו.אילו מדינת ישראל הייתה סומכת על האו"ם שהחליט על הקמתה היא לא הייתה קיימת. באותה מידה רק במהופך ,אילו העם הפלשתינאי לא היה נגרר מסונוור אחר מדיניות מנהיגיו ומנהיגי מדינות ערב ,והיה מקבל את החלטת האו"ם,הוא היה היום עצמאי.זאת עובדה.
לצערנו,ולמזלם הרע,כמעט ואין הפסקת אש שבמהלכה ניתן לקיים דו שיח, לא של חרשים, בשל רעם הקאסאמים והטילים.אלה לא מוזות ששותקות.אלה בני אדם,כמונו כמוהם.
אשר לנו, אסור לנו ,חרף הכול,להיות אדישים לגורלם של הפלשתינאים ולו בשל הסיבה שרווחתם ועתידם חשובים לנו ולעניינינו בחלק זה של העולם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
