לקפוץ למים 

פעם אמרתי לאדם קרוב כי הוא משול לאיש העומד על שפת הבריכה ורוצה מאוד לקפוץ למים אבל לא מעז. שנים שהוא עסוק במציאת העמידה המתאימה, בתנוחת הגוף, בטמפרטורת המים המיטיבית, כמעט קופץ אבל לא.
"תקפוץ כבר למים", אמרתי לו, "אתה יודע לשחות, מה כבר יכול לקרות".
לפני כמה שבועות הבנתי שהפעם אני היא זו העומדת על שפת הבריכה, רגע לפני שאני קופצת למים, ואינני מעיזה. אמנם לא שנים אלא חודשים ספורים, אך ההכרה בכך היתה עבורי מכריעה.
אל תישארי על שפת הבריכה, אמרתי לעצמי, מגיע הרגע הזה שבו עליך פשוט להחליט לקפוץ והרגע הזה הגיע, הוא כאן כעת.
בדומה לתובנה שלי בעניין החביתה, גם כאן, זהו הרף העין של ההחלטה. אחרי שבודקים את טמפרטורת המים, את העומק שלהם, בוחרים מקפצה, אחרי ששוקלים את "הבעד והבנגד" ולוקחים בחשבון גורמים מתערבים ועושים תרחישים שונים, אחרי כל השיקולים הרציונליים הללו, מגיע הרגע הזה של לקפוץ או לא לקפוץ. לעשות או לא לעשות? זהו הרף העין של קבלת ההחלטה, הרגע בו מניפים את המחבת ומעיפים את החביתה באויר, או מה שמכונה בדרך כלל "אומץ". הרף העין של ההחלטה הינו רגע אמוציונלי לחלוטין. כן או לא. שינוי או עמידה במקום, פריצה או הנצחת הקיים.
זיהוי הרגע הזה הינו מכריע משום שהוא מביא להכרה שהדבר היחיד בנקודת הזמן הזו, שמונע ממך לעשות שינוי, הוא את.






© כל הזכויות שמורות לדפנה שדה