לפני שהיו לי ילדים הייתי בטוחה שאהיה אמא מושלמת: חמה, סבלנית, מסוגלת להתמודד עם כל בעיה, יודעת להרגיע כל התפרצות, תמיד מבינה, תמיד רגישה, אף פעם לא עייפה, כל הזמן בריאה, ותמיד תמיד פנויה.
ההנחה הבסיסית היתה כמובן שיהיו לי שלוש בנות בלונדיניות, מתולתלות, תמיד נקיות ותמיד מסודרות. כל תלתל במקומו, כל בגד צח ונקי. ובדמיוני פינטזתי שאנחנו יושבות יחד וגוזרות בובות מנייר, או מורחות זו לזו לק על הציפורניים.
אין לי מושג איך נתקעתי עם שני בנים ובת אחת, כולם מרושלים, רעשניים, נוטפי דם, שוחרי שלוליות, מטפסי גגות וקורעי מכנסיים. כל יום היה מתחיל במהומה, וכל יום הסתיים בנס. אם לא חנקתי אותם, זה רק הודות לנטייה החמקנית שלהם.
מאוד רציתי ליצור יחסי קירבה ואמון בינינו, ומאוד חשוב היה לי לדעת כל מה שקורה אצלם. אבל זה לא עבד. כשהם היו חוזרים מבית הספר, למשל, הייתי מציגה בפניהם סדרה של שאלות אינטליגנטיות, שהביאו לי כמובן את התשובות המתאימות:
"איך היה היום"?
"בסדר".
"מה היה בבית הספר"?
"כלום".
"מה עשית"?
"שום דבר".
"מה למדת"?
"כל מיני".
הלו, ילד, מי אתה?
לעומת זאת, התברר לי בשלב מוקדם למדי שהם הרבה יותר מוצלחים בתקשורת על-מילולית של ידיים ורגליים. פעם, בעיצומה של מלחמה בגלל כדור או משהו, שאלתי אותם למה הם לא יושבים ומשוחחים כדי לפתור את הבעיה בצורה יעילה. ויובל, הצעיר מכולם, השתומם על טיפשותי: "אמא, את לא רואה שזה בדיוק מה שאנחנו עושים?
"
יום בהיר אחד גיליתי שבעצם אני לא יודעת עליהם כלום, חוץ מהשמות שלהם וסוג הדם למקרה חירום. לא ידעתי מה הם חושבים אם הם חושבים בכלל, ולא ידעתי מה הם מרגישים אם הם מרגישים בכלל.
היום אני מבינה שהייתי אמא לא יעילה ולא נבונה. ואם הם יצאו מהפוגרום שפויים בכל זאת, זה למרות החינוך המפוקפק שנתתי להם, לא בזכותו.
הטעות שלי היתה בכך שלא עמדתי בכללים הבסיסיים ביותר:
1. לא להיכנס לעימות עם הילדים, אבל אם נכנסים לעימות – לעולם לא להפסיד.
2. להתנהג בדיוק באותה צורה שבה אני רוצה שהם יתנהגו כאנשים מבוגרים.
3. ללמד אותם אך ורק דברים שאני עצמי צריכה ללמוד.
ועכשיו ברצינות
הנוער של ימינו נחשף להשפעות שליליות רבות וקשות: אלימות, סמים, אלכוהול, חוסר פרגון, יריבות. והורים רבים חושבים שיצליחו לשמור על הילדים מפניהן אם יציבו בפניהם גבולות, ויטילו עליהם אחריות. אבל אין תועלת לא בזה ולא בזה. גבולות כפויים הם תמיד מטרה להתמרדות, ואחריות מעצם טבעה היא התחייבות שרק האדם עצמו יכול לקבל.
נסו לשכנע ילד בהיגיון שסמים צולים את המוח, או שאלכוהול עושה אותו אידיוט, או שסיגריות פוגעות בבריאות שלו. מה הקשר להיגיון? אמנם ילדי לא נגעו בסמים ובאלכוהול. אבל זה לא בזכותי, כי גם אני חשבתי שבכל נושא ניתן לשכנע אותם עם נימוקים הגיוניים. הייתי צריכה ללמוד בדרך הקשה שלא מדובר במשחק היגיון. שם המשחק הוא חקיינות. וחקיינות היא הסיבה היחידה שהם עושים כל דבר שהם עושים.
למה המוני נערות צורחות במופעי זמר? כי המוני נערות צורחות במופעי זמר. למה המוני נערים מסתובבים עם סכין בכיס? כי המוני נערים מסתובבים עם סכין בכיס. למה נער מוכן לחנוק את עצמו בעשן סיגריות? כי המוני חברים חונקים את עצמם בעשן סיגריות.
עצמאות או תלות
אילו היו ילדי היום בגיל העשרה הייתי מוותרת על שכנוע הגיוני, ובמקום זה הייתי פונה לכיוון שונה לגמרי: הייתי משתדלת להציג בפניהם את האמת שמאחורי כל ההתנהגויות החברתיות, כדי שייווכחו שזאת בכלל לא הפגנת עצמאות. להיפך, זוהי הפגנה של תלות חברתית. כי מה שהם עושים בעצם הוא העתקת מחשבות של אנשים אחרים.
הייתי מראה להם שהם מוקפים בהמוני צעירים שעושים מה שכולם עושים כי כולם עושים את זה, ואז הייתי משאירה להם את הבחירה אם לעשות מה שכולם עושים, או אם לעשות מה שמצפונם אומר להם לעשות.
הייתי מספרת להם שבהיותי ילדה בקיבוץ שבו גדלתי נהוג היה לתת לנו פעם בשבוע בארוחת הצהרים אורז בחלב וקינמון. בעיני לא היה תבשיל טעים מזה, ואני חיכיתי בקוצר רוח ליום האורז. אבל שאר ילדי הקבוצה תיעבו מאכל זה וסירבו לגעת בצלחת שלהם. ומכיוון שלא היה דבר מפחיד יותר לגבי מאשר להיות יוצאת דופן, הצטרפתי לחבורה שנתנה את הטון, והעמדתי פנים שנקעה נפשי מאורז בחלב. עד היום, כראוי לתופעה פוסט טראומטית, קשה לי לגעת בתבשיל הזה.
בקיצור, הייתי ממקמת במרכז ההוויה המשפחתית את הנושא החשוב ביותר: איך להבחין בין בחירה אמיתית ובין בחירה קבוצתית. לשם כך הייתי מקיימת אתם קבוצות עבודה ופורום משפחתי, ובדרכים יצירתיות הייתי מעודדת אותם ליצור דיון בנושא הזה.
להיות כמו כולם כדי להיות מיוחד
שאלה גדולה היא למה כולנו נוהים אחרי הצאן. מי רוצה להיות כבש פועה בעדר הגדול? והרי כל אחד רוצה להיות אינדיווידואליסט, מובחר, שונה, מיוחד, מקורי, ייחודי, בלתי שגרתי. אז מה ההיגיון בחקיינות?
אבל זאת טעות אופטית. ההשתייכות לקבוצת התייחסות מסוימת אמורה להשיג לנו דווקא את המטרה ההפוכה. אכן, חיקוי הקבוצה "שלנו" מאפשר לנו להרגיש: "אני אחד מהם". אבל בעצם ההרגשה שאנחנו מחפשים היא: "אני שונה מהם".
נשמע פרדוקס. איך אנחנו יכולים להיות גם "אחד מהם" וגם "שונה מהם"? ובכן, זה הפטנט: אנחנו נטמעים בתוך סגנון של קבוצה מסוימת ומאמצים את הסגנון שלה, והשייכות הזאת מאפשרת לנו לתעב את הסגנון של כל מי שאיננו שייך לקבוצה שלנו.
כלומר, הדמיון לקבוצה מסוימת מאפשר לנו להרגיש שונים מקבוצות אחרות. והשוני הזה הוא הדבר שאנחנו מחפשים, בעודנו מתאמצים כל כך להיות דומים.
חיקוי העדר לא נועד אם כן לטשטש את זהותנו העצמית, אלא להיפך, הוא נועד דווקא לאפשר לנו לענוד על דש בגדנו את סמל "המיוחדים", בעודנו מלחכים עשב באחו יחד עם הכבשים האחרים.
כדי להשיג את האינדיווידואליות המדומה הזאת אנחנו מוכנים לאמץ כל מנהג של קבוצת ההתייחסות שבחרנו, גם אם זה מנהג מוזר, הרסני, מגוחך, אכזרי ובלתי שפוי. ובלבד שהמנהג הזה יהיה שונה ממנהגי קבוצות אחרות.
זאת הסיבה שאנשים בוחרים להשתייך לקבוצות פשע, לקבוצות בליינים, לקבוצת ספורט, ולכל מגזר חברתי אחר.
אם למשל בחרת להזדהות עם קבוצת פריקים מתוכשטים ומקועקעים, אתה בדיוק כמוהם. אתה חושב כמוהם, אתה מרגיש כמוהם, אתה מדבר כמוהם, אתה מבלה את זמנך כמוהם, אתה אוהב את המוזיקה והאוכל שהם אוהבים. אבל מה שחשוב לך הוא שאתה מרגיש שונה למשל מהחנונים של ההיי-טק, או מרודפי החיים הנוצצים. עכשיו אתה יכול לענות על דש בגדך אות של אינדיווידואליות.
רבים מבני הטיפש-עשרה מגדירים את עצמם על ידי השתייכות לקבוצות שמורדות בערכים של הוריהם. זה עושה אותם שונים מהוריהם, ואז הם יודעים מי הם. כך היה מאז ומעולם, כך נהגנו גם אנחנו כשהיינו בגילם.
בסיס טירונים להורים
רק מעטים בינינו נותנים ביטוי לאינדיווידואליות האמיתית שלהם. ואילו היתה לי הזדמנות שניה לחנך את ילדי, הייתי מנסה להראות להם שמחיר החקיינות העדרית הוא טשטוש זהותנו המקורית, עד שאין לנו מושג מי אנחנו מעבר לתדמיתנו.
הייתי מספרת להם שזהות אמיתית אי אפשר למצוא על ידי חיפוש. היא מתגלה מעצמה למי שמזהה ברעיונות שלו את הד הרעיונות של הקבוצה, ומבין שהקבוצה מדברת מתוך גרונו. הקבוצה היא אם כן המקור, לא הוא עצמו. ואם אנחנו רוצים לתת ביטוי למקור שבנו, עלינו לאטום אוזניים בפני הרחשים מבחוץ. אז נוכל לשמוע את הקול המקורי שלנו מבפנים. וברגע שנזהה את הקול הפנימי שלנו, לעולם לא נרצה עוד לדקלם את המיית העדר.
אילו הייתי יכולה לחזור אל הימים שבהם חיפשתי את ילדי על העצים, לא הייתי מטיפה להם מוסר על מכנסיים קרועים. במקום זה הייתי מדברת אתם על המנגנון הרגיש שיצוק בתוך המבנה הפנימי שלנו, המצפון, שמאותת לנו כל הזמן מה באמת נכון ומה לא נכון, אם רק נקשיב לו.
תמיד תהיו ממוצע של האנשים הקרובים אליכם ביותר, הייתי ממשיכה ואומרת. יהיה לכם סגנון החיים הממוצע שלהם, ממוצע המחשבות שלהם, ממוצע הציפיות שלהם מהחיים, ממוצע הערכים שלהם. בסופו של דבר אתם תאכלו את מה שהם אוכלים, תאמרו את הדברים שהם אומרים, תצפו בסרטים שהם צופים, תריעו לזמרים שהם אוהבים, תתייחסו אל אנשים בדרך שהם מתייחסים, תתלבשו כפי שהם מתלבשים.
ועוד הייתי אומרת להם: חשבו שאתם הולכים בצדו של אדם אחר. לאחר כברת דרך אתם מתאמים את עצמכם בלא יודעין לצעדים שלו. אם תלכו בצדו של אדם שהולך לאט תאטו את צעדיכם, ואם תלכו עם מישהו שנחפז בדרכו תאיצו את הקצב שלכם כדי להישאר יחד אתו. זה כוחה של השפעה חברתית. במשך הזמן תמיד תתאימו את עצמכם לדרך החיים של מקורביכם.
הכלל הזה חל על גישות, ציפיות, נקודות ראות, אמונות, דעות, ולמעשה על כל תחומי חייכם. אחרת זה לא יעבוד והדרכים שלכם ייפרדו, אם לא היום אז מחר ואם לא מחר אז מחרתיים.
אכן, המוני צעירים ומבוגרים הולכים לאן שכולם הולכים, ועושים מה שכולם עושים. אבל יש בינינו יותר ויותר כאלה שמקשיבים לקול המקורי שלהם. אלה מצטרפים לזרם הולך וגובר, שמתחיל לתת למהלך החיים כיוון חדש. ואילו הייתי היום אמא לילדים שהולכים אל מציאות של אלימות ודיכאון וסמים, הייתי עושה הכל כדי שילדי יהיו חלק מהזרם הזה.
ואז לא היה דבר אחר שהייתי צריכה לבקש בשבילם.
אני מציעה ניסיון רב שנים בטיפול ביחידים ובזוגות. אני משלבת בהכשרתי הפסיכולוגית גם התפתחות רוחנית, להבנה עמוקה ומקיפה יותר של עצמנו, של חיינו ושל היחסים שלנו. על מודעות עצמיתועל נושאים נוספים תוכלו ללמוד ממגוון המאמרים המוגשים באתר של
