הנה מצב מוזר: שני אנשים נשואים כמה שנים אוהבים אחד את השני, מגדלים שני ילדים, מצבם הכלכלי יציב, ובעצם קיימים כל התנאים שהם יהיו מאושרים. אבל בכל מצב שבו יש ביניהם אי הסכמה, הם הופכים מאוהבים לאויבים. כמו שתי חיות טרף הם מאשימים אחד את השני בדברים האיומים ביותר, וכל אחד משוכנע שהשני רשע מרושע.
מה קרה לנו שאנחנו לא מסוגלים להתווכח בלי שנאה?
מדובר כמובן במשחק הזוגי הפופולרי מאוד שכולנו התמחינו בו: "מי אשם יותר". ברמה שטחית נדמה שמדובר בסך הכל בתרבות ויכוח לא מפותחת. אבל ברמה עמוקה יותר, מדוע כל כך חשוב לנו להציג את השני כאשם וטועה ורשע? איזה סיפוק נפיק מהידיעה שאנחנו חיים עם בן זוג חסר תקנה?
הסיבה היא אצלנו. כולנו מלאי פחד לגלות שאולי אנחנו לא נהדרים כפי שאנחנו חושבים, והתעסקות ברוע של בן הזוג מאפשרת לכל אחד מאתנו להרגיש שהוא שייך לטובים.
כולנו נחמדים מאוד כאשר מסכימים אתנו, כאשר אוהבים אותנו, כאשר מעריכים אותנו. אבל מה קורה לכל הנחמדות הזאת ברגע שדעתו של בן זוגנו שונה והוא לא מקבל את דעתנו? או ברגע שבן זוגנו רוצה משהו אחר והוא לא נכנע לרצוננו?
זה הרגע שבו נלחץ הכפתור האדום, והאגו שלנו נכנס לפעולה עם תביעות ודרישות, עם כעסים ועלבונות. האגו הזה, שהוא בסיס הקיום של כולנו, לא סובל שמתנגדים לו. הוא קיים כדי להבטיח ציות מוחלט לרצוננו. הוא מוכן להרוג כל מי שלא נותן את הכבוד הראוי לצרכים שלנו. וכבוד פירושו להעדיף את הצרכים שלנו.
להתבגר מהר
אכן, כולנו התבגרנו מבחינה פיזית ומנטלית. גדלנו, התחזקנו, למדנו את החיים, החכמנו. אבל לא בגרנו. בגרות אמיתית לא נמדדת בכמות הידע שצברנו, וגם לא בהישגים שאספנו. בגרות אמיתית חייבת לחול גם על עולמנו הרגשי והרוחני, והיא נמדדת ביכולת שלנו לפתח מודעות מעל האגו.
הכוונה היא למודעות גם לצרכים של הזולת, למודעות גם לשליליות שלנו, למודעות לממדינו האמיתיים, למודעות לכך שהצרכים שלנו לא חשובים יותר מ הצרכים של הזולת, מודעות שמבינה שאושרנו כרוך תמיד באושרו של הזולת.
האגו התפתח בנו מעצמו, כחומר בסיסי של אישיותנו. המודעות, לעומת זאת, איננה מתפתחת מעצמה. אנחנו צריכים לפתח אותה. ובאופן פרדוקסלי אנחנו צריכים מודעות כדי לפתח מודעות. לכן זה כה קשה, לכן החלק הזה כל כך הוזנח בתהליך ההתפתחות שלנו, לכן נשארנו בדרגת התפתחות רגשית ורוחנית כפי שהיינו בגיל שמונה ותשע ועשר, לכן בכל מצב שבו הדברים לא מסתדרים כפי שאנחנו רוצים, אנחנו מתנהגים כפי שהתנהגנו אז: אנחנו בוכים, צועקים, מסתגרים, כועסים, מסרבים להקשיב, ומשתדלים להכאיב למי שלדעתנו אשם בסבל שלנו.
איפה זה מתחיל?
כשהיית ילד קטן עשית דברים רבים שילדים עושים: לכלכת את השטיח, צבעת את הקירות, חנקת את אחותך התינוקת. לא היתה לך כוונה לגרום נזק. בסך הכל רצית ללמוד, לגלות, לחדש. ובכל זאת הוריך האשימו אותך פעם אחרי פעם שאתה ילד רע, ואולי גם שלחו אותך לחדרך כדי שתהרהר במעשיך המגונים.
וכך, רובנו הגענו אל חיינו הבוגרים עם צורך נצחי להוכיח לעצמנו שאנחנו ילדים טובים. אבל מה לעשות ואכן לפעמים אנחנו באמת ילדים רעים, ואנחנו פוגעים ופוצעים ומכאיבים? לצורך זה הכשרנו את עצמנו להשתמש במנגנוני הגנה מתוחכמים שיסתירו מצבים אלה מעצמנו, ויסייעו לנו לראות בעצמנו יצורים חביבים ונחמדים בלי קשר למעשינו הנפסדים. ואמצעי ההגנה היעיל ביותר הוא התרכזות בחסרונות של הזולת.
האשמת בן הזוג היא אם כן תרגיל ממולח וערמומי, שמשמש אותנו במאמץ להפוך אותו לצד הרע, ואת עצמנו לצד הטוב. זה פותר לנו את הבעיה, כי זה מבטיח שאנחנו נהיה תמיד בסדר.
אבל יש כאן בעיה כפולה: הבעיה הראשונה, אנחנו משתכנעים לאט לאט שאנחנו חיים עם יצור רשע מרושע, עד שבסופו של דבר אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים לצדו. הבעיה השניה, אנחנו כל הזמן בדריכות שלא יתפסו אותנו "לא בסדר", וזה הופך אותנו ליצורים הגנתיים.
אם אנחנו משתמשים בציוד כבד כזה לעתים קרובות, ההגנתיות הופכת לדרך חיים, ומאלצת אותנו להיות מוכנים כל הזמן להגן את הצד הטוב (אנחנו) ולתקוף את הצד הרע (הוא). ואין-סוף להזדמנויות להגן ולתקוף.
הקשיים שלנו בזוגיות, ברוב המקרים, אינם תוצאה של הרשעות והאטימות של בן זוגנו, אלא הסירוב שלנו להכיר בשליליות שלנו. אנחנו רואים אותה בקלות אצל זולתנו, אבל לעולם לא מבחינים בה אצלנו, כי רוב משאבי הנפש שלנו מושקעים במאמצים לא לדעת שכל דבר שאנחנו רואים בו, קיים גם אצלנו. ומכיוון שכמעט כולנו משחקים במשחק המטורף הזה, קרוב לוודאי שגם בן זוגנו משקיע את המאמצים שלו באותה משימה: להוכיח שאנחנו הרעים והוא הבחור הטוב.
איך יכול להתקיים דיאלוג בין שני אנשים, שכפויים כל הזמן להאשים איש את רעהו על מנת להצדיק את עצמם? איזה סיכוי יש להם לפתוח את לבם איש אל רעותו, אם הם עסוקים כל הזמן בהגנה על צדקתם וחפותם?
כדי להשלים את תהליך ההתבגרות שלנו אנחנו חייבים אם כן לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת. הדיאלוג שלך עם שותפך ישתנה אם תזכור את הכלל הבא: כל תכונה שלילית שאתה מזהה אצלו היא תכונה מוכחשת אצלך. הוא הראי שלך. אם אתה מזהה אצלו רגזנות, חפש את הרגזנות שלך. אם אתה מזהה אצלו אנוכיות, חפש את האנוכיות שלך.
במקום לכעוס על התכונות השליליות שאתה מזהה אצלו, השתמש בתכונות אלה כדי ללמוד על אותן תכונות אצלך. זוהי הדרך למודעות עצמית, זוהי הדרך להיפטר מתכונות שאינך אוהב בעצמך, וזוהי גם הדרך להפסיק להאשים אותו. ואם אתה לא תשתמש בו כקולב לתלות עליו את השליליות שלך, הוא לא יצטרך להשתמש בך כקולב לשליליות שלו.
ועוד דבר רצוי לך לזכור: אתם יכולים להפוך את הברית הקדושה שלכם למשחק כדורגל שבו כל אחד בועט את השליליות שלו למגרש של רעהו. אבל כשהנשמות שלכם בחרו זו את זו, הן רצו להתאחד בדיוק למטרה ההפוכה: כדי לאפשר לכם להפוך כל מה ששלילי בכם לחיובי: את הכעס להפוך לסליחה, את העלבון להפוך להבנה, את הפחד להפוך לאהבה.
אני מציעה ניסיון רב שנים בטיפול ביחידים ובזוגות. אני משלבת בהכשרתי הפסיכולוגית גם התפתחות רוחנית, להבנה עמוקה ומקיפה יותר של עצמנו, של חיינו ושל היחסים שלנו. על מודעות עצמית ועל נושאים נוספים תוכלו ללמוד ממגוון המאמרים המוגשים באתר שלי.
