כיצד תשנו דפוסי חשיבה מגבילים 

במאמר זה אתייחס לנושא של שחרור מחסמים מנטאליים על פי השיטה הקוגניטיבית-התנהגותית, שבעולם הפכה לשיטה המובילה שנלמדת ברוב האוניברסיטאות, אך בארץ לא רבים מכירים אותה או עובדים עמה.

אני מאמינה שהכבלים הכי חזקים שכובלים אותנו הם אותם כבלים שאנו שמים על עצמו. לכן, אנו גם היחידים שבאמת יכולים לשחרר עצמנו מהם. התנאי הראשוני וההכרחי לכך: להחליט שאנו רוצים להשתחרר מהם, שאנו רוצים להיות אנשים חופשיים! אנשים חופשיים במובן זה שהבחירה שלנו תהיה בחירה חופשית, שאינה מונעת מפחדים או מאמונות מגבילות.

הכבלים האלו הינם, למעשה, אותם דפוסי חשיבה, אמונות ותפיסות עולם, אשר השתרשו אצלנו במהלך החיים, ובייחוד בתקופת הילדות, וכיום מגבילים אותנו או מונעים מאיתנו להיות מי שאנו באמת רוצים ויכולים להיות. היה לי פעם מתאמן, בחור צעיר בן 21, שהחליט שהוא כישלון עם בנות כי אף פעם לא היה לו קשר עם בחורה. עם הזמן הוא גם הפסיק לנסות, כי הוא כבר ידע מראש שייכשל. עד שהגיע למסקנה גורפת שלעולם לא תהיה לו חברה, ואפילו השלים עם זה! רק אחרי עבודה קשה וממושכת, יש לומר, שכללה בחינת דפוסי המחשבה וההתנהגות שלו, תפיסת העולם שלו לגבי כישלון והצלחה, בחינת אמונות בסיס וכו', הוא הצליח להשתחרר מהקיבעונות המחשבתיים שחסמו אותו וליצור לראשונה קשר זוגי.


הכוונה החיובית שמאחורי הדפוס המזיק

מאחר שההנחה הבסיסית בגישה הקוגניטיבית היא שדפוסי החשיבה הם שמשפיעים על ההתנהגות, נשאלת השאלה מה עושים על מנת להשתחרר מאותם דפוסים מגבילים, במטרה להשיג שינוי במחשבות, ברגשות ובהתנהגות.
לאחר שישנה מחויבות אמיתית לבחירה הראשונית והבסיסית אשר הזכרתי בראשית דבריי, לפיה אדם מחליט שהוא אינו רוצה יותר להיות עבד לאותן תפיסות ואמונות מגבילות, ישנם מספר שלבים נוספים:

1. עלינו להיות מודעים לכך שאנו אלה שכובלים את עצמנו, באופן בו אנו חושבים.
2. זיהוי המחשבות האוטומטיות שלנו ובחינתן. מחשבות אוטומטיות הן למעשה עיוותי חשיבה, דהיינו דרכי חשיבה המשפיעות באופן בלתי יעיל על האופן בו האדם תופס סיטואציה מסוימת ומגיב אליה. בחינת המחשבות האוטומטיות שלנו מביאה בדרך כלל לזיהוי דפוס נרחב של הנחות בסיסיות מוטעות.
3. זיהוי הכוונה החיובית שעומדת מאחורי אותם דפוסי חשיבה והתנהגות. ההנחה הינה שבכל דפוס התנהגות, מזיק ככל שיהיה, יש לנו רווחים סמויים מכך. לכן, על מנת להשתחרר מהם, עלינו קודם כל לזהותם. בסדנאות הרזיה שאני מעבירה, למשל, אני פוגשת אנשים אשר סובלים מאכילת יתר ומאכילה רגשית. תוך כדי תהליך אימון, הם מבינים שמאחורי השומן בו הם עוטפים עצמם, אכן עומדת כוונה חיובית. עבור רבים השומן מהווה מעין אהיל שהם לובשים על עצמם כדי לא לראות את עצמם באמת, כדי שאחרים לא יראו אותם, כדי להסתיר קשיים אחרים; לפעמים השומן נועד לומר לסביבה 'אל תתקרבו אלי'; קושי להתקרב לזולת, פחד מאינטימיות, פחד להיפגע, פחד מדחייה או נטישה - יכולים פעמים רבות לגרום לאדם לשים מלכתחילה גבול מאוד ברור, במקרה זה השומן, בינו לבין הסביבה. אצל אחרים, תחושת סלידה/האשמה עצמית יכולה לגרום להשמנת יתר כצורך תת-מודע להעניש את עצמם. זה יכול לקרות כתוצאה מחוויה של התעללות פיזית/מינית, בעיקר בתקופת הילדות, ותחושות אשמה שהתעוררו בעקבות כך. אצל אחרים, הצורך באכילה כפייתית בא מרצון לפצות על חסך רגשי אחר, על קושי בתחום אחר בחיים, על ריקנות שהם חשים; לעתים, תחושת הריקנות יכולה להיות מאוד כואבת כך שהם מרגישים צורך נואש למלא אותה במשהו שבכל זאת יגרום להם לאיזושהי הנאה, ולו רגעית. ואז הם מנסים למלא את חוסר הסיפוק - מאופי היחסים הזוגיים, התסכול מהקושי ליצור זוגיות, הכעס על ההורים, הצורך להעניש אותם וכדומה - באוכל.
4. עלינו ללמוד למלא את אותם צרכים וחסכים שהכוונה החיובית באה למלא באמצעים אחרים מקדמים יותר.
5. אימוץ דרכי חשיבה חדשות ומקדמות, מתוך מודעות ואחריות ליכולת הבחירה שעומדת בפנינו, בכל מצב ומצב.
6. כתוצאה משינוי באופן החשיבה, יושג גם שינוי ברגשות ובדפוסי ההתנהגות.


פרשנות שונה, רגשות שונים, תגובה שונה

בתהליך הקוגניטיבי שאני מעבירה, הדרך לחשוף את אותם דפוסי חשיבה מגבילים, אותם חסמים מנטאליים, נעשית במידה רבה על ידי שמיעת הסיפור האישי של האדם. בשלב זה יכול להיות שרבים מן הקוראים יאמרו בתמיהה או אף בהתקוממות: "אבל אימון אינו טיפול!"
נכון מאוד. אימון אינו טיפול! אבל בשלב הזה מותר שיהיה דמיון. אני כמאמנת שומעת את סיפור חייו, על פי שאלות מנחות מסוימות, לפרק זמן מוגדר, לא על מנת לשהות בעבר ולדון במשך שנים בחוויות הילדות, כמו בטיפול, אלא על מנת לזהות את חוויית התפקיד שאותו אדם חווה בתור ילד, מתוך הנחה שאותה חוויית תפקיד שחווינו במהלך הילדות, נמשיך להעתיק לכל מערכות היחסים שלנו, גם בחיינו הבוגרים; ועל מנת לזהות ולחשוף את אותן אמונות ותפיסות חוסמות, הנעוצות בתבנית נוף ילדותנו.

לאחר מכן, אנו מתחילים לתרגל זוויות הסתכלות ודרכי התבוננות נוספות על אירוע מסוים, תוך הבחנה בין עובדות לפרשנות, וחשיפת הקשר שבין הפרשנות שלנו לרגשות ולהתנהגות.
ניקח לדוגמה סיטואציה שאני בטוחה שכל אחת מאיתנו התנסתה בה: היה לנו דייט, הבחור מבטיח שיתקשר ובסוף לא שומעים ממנו. עד כאן העובדות. השאלה היא, איזו פרשנות נעניק לאירוע, לכך שהוא לא יתקשר. יש כאלו שיאמרו "הוא לא התקשר בגלל שאני שמנה מדי", אחרות יאמרו "מניאק כמו כל הגברים" או שייתלו את הסיבה ב"שטויות" שהן אמרו במהלך הפגישה ביניהם. כמובן שפרשנויות אלה יגרמו לרגשות קשים כמו הלקאה עצמית, אשמה, אכזבה, תחושה של חוסר ערך וכו'. לעומת זאת, אחרות יתנו פרשנויות אחרות לגמרי: "הוא בטח עסוק, יתקשר מחר", "אולי קרה לו משהו", "לא נורא, במילא ההפסד כולו שלו" וכדומה. מובן מאליו שפרשנויות אלה יעוררו תחושות אחרות לחלוטין.
הפרשנויות השונות יגרמו לא רק לתחושה כזו או אחרת, אלא גם לתגובה שונה כלפי המצב. כאשר הפרשנות שלנו הינה כל הזמן מאותו סוג, זה כבר הופך לדפוס ואפילו לתפיסת עולם.
כך, למשל, אנו יכולים לבקש מהמתאמן לבחור אירוע שארע לו, לבחון את המחשבות האוטומטיות שהתלוו לאותו אירוע ואילו רגשות הן עוררו, ואז לנסות לתת פרשנות אלטרנטיבית ולראות כיצד זה משפיע על הרגשות שלו ועל תגובתו לאותו אירוע.

כפי שניתן לראות, קיים קשר עמוק בין דרכי החשיבה להתנהגות שלנו, ולכן נהוג כיום להסתכל על הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית כעל מקשה אחת.

אז אל תתנו למי שאתם היום, להפריע למי שאתם יכולים להיות!