גוש אמונים ומשבר האמונה השבתאי 

 גוש אמונים ומשבר האמונה השבתאי

6/3/2005

 פרופסור יוסף דן בפרק על השבתאות  בספרו המשיחיות היהודית המודרנית טוען, כי גרשם שלום חוקר הקבלה הגדול לא קיבל את התפיסה שרווחה במאה ה-19, לפיה המשיחיות היהודית אינה אלא תגובה על גזרות ורדיפות. "הניסיון לקשר בין רדיפות לבין משיחיות נובע מנימוקים אפולוגטיים ונועד, בעיקרו, להכחיש את רציפותה של הכמיהה המשיחית ואת מרכזיותה במרקם הדתי של היהדות לדורותיה".

"ההסבר העיקרי להתפשטות המהירה של השבתאות ולאמון שבו נתקבלה בשורתה טמון ביניקתה מקבלת האר"י שהיוותה באמצע המאה ה-17 אידאולוגיה שאיחדה את העולם היהודי, כמעט בשלמותו, שנמצא באותה תקופה  באווירה סוערת של התעוררות וציפייה בלתי רגילות".

הסיפור של נתן העזתי, שהיה מקובל לוריאני ומשנתו הנבואית כולה התבססה על קבלת האר"י, וראה בדמותו של שבתאי צבי את המשיח הגיבור המשלים את תיקון העולם ומביא את הגאולה השלמה, הצית תוך חודשים אחדים, את דמיונן של קהילות ישראל כולן. "רווחה האמונה כי שבתי צבי עומד להיפגש עם סולטן הקיסרות העות'מנית, ליטול מעל ראשו את כתרו ולהנהיג את עם ישראל כולו לעלייה לארץ ישראל, בה ייבנה המקדש ויחיו המתים כפי שנאמר בכל הנבואות המסורתיות".

שבתאי צבי אכן נמפגש עם הסולטן, לאחר ששמע על התסיסה שהתעוררה בין היהודים שבממלכתו וביקש לחקור את המתרחש. אולם, במקום ליטול את הכתר מעל ראשו של השליט המוסלמי, יצא שבתאי צבי מפגישה זו כשלראשו כובע מוסלמי, ומכאן ואילך הוא מוסלמי נאמן. כך החל המשבר הרוחני העמוק ביותר בתולדות היהדות בראשיתו של הזמן החדש, משבר שהדיו ותוצאותיו ניכרים עד היום. גרשם שלום ראה בשבתאות את נקודת המוצא להתפתחויות שבנו את תמונת העולם המודרנית של עם ישראל, מן החסידות ועד ההשכלה.

המשבר השבתאי נוצר, לפי גרשם שלום, כתוצאה מהניגוד החריף בין המציאות הארצית החיצונית לבין החוויה הרוחנית הפנימית והאמונה שבלבות המאמינים. דבר לא השתנה מאז הופעתו של שבתאי צבי במצבם של היהודים תחת שלטונם של הגויים ומצד שני האמונה הפנימית כי עידן הגאולה אמנם הגיע לא התערערה.

בחקר הדתות, בניסיון להבין את המערכת הדתית והמנטליות של האדם המאמין, האדם הדתי הוא בחזקת נושה כלפי המציאות. חייבים לו משהו אחר, מציאות יותר טובה מזו שהוא נפל אליה. זה לא מה שהוא נועד לו.

בילדותי בקיבוץ לא תמיד הבנתי את הרוח הנגדית החזקה של אבי זכרונו לברכה, וחבריו החלוצים בני העליה החמישית, נגד הדת. אבא למד בחיידר עד גיל שבע ואחר כך עבר לבית הספר היסודי החילוני תרבות בעיירתם. את התיכון עשה בגימנסיה העברית בקובנה שבליטא. בעוד הורינו היו ספוגים בתרבות יהודית, נטועים במחזור החיים היהודי, ומצויים היטב בטקסטים ובסמלים היהודיים, מאתנו הם מנעו זאת.

כשבגרתי הבנתי שהוויכוח הגדול של הורינו עם הדתיים אינו על עצם הצורך האנושי-אוניברסלי בדתיות, אלא על מעורבותם בפוליטיקה. הורינו החלוצים אימצו את התפיסה שהיהודות היא תרבות, היא ציביליזציה, ועל בסיס עושר תרבותי יהודי אירופאי הם השקיעו מאמצים רבים כדי לעצב תרבות ישראלית-יהודית-חילונית בארץ. הם לא נרתעו בפני הדת והדתיים ולא הרגישו שעגלתם ריקה.

"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור / שירה חדשה את-בוקר חייהם הרנינה / ואני גוזל רך, נשתכחתי מלב / תחת כנפי השכינה", במילים אלה פותח ביאליק את שירו לבדי ומתאר את מצב האומה היהודית בגולה בפיתחה של תקופת ההשכלה, הנאורות והמודרנה. באחת, מאות שנים של דיכוי חיצוני מחד והתרכזות בדת מאידך הגיעו אל קיצם. פרץ של אנרגיה אנושית-יהודית יצא לחופשי. קמה התנועה הציונית, הוקמה מדינת ישראל, והיהודים בארה"ב ובארצות המערב האחרות הגיעו להישגים אישיים וקהילתיים מרחיקי לכת.

הציונות והלאומיות המודרנית, כתנועה המהפכנית של העם היהודי בעת החדשה, באה לתת תשובה הולמת לאקזיסטנציה היהודית בגולה שלא על דרך הדתיות. חזרה להיסטוריה ולמציאות החיצונית, להיות עם נורמלי ככל העמים - זו היתה הבשורה החדשה. "הציונות דגלה בעיקרון שהאדם הוא היסוד המרכזי של המציאות הן בהכרתו והן בשליחותו המוסרית. בעקבות זאת סירבה הציונות להעניק למתכונת הקיימת של העולם משמעות מחייבת, והגדירה לעצמה מטרות שינוי גורפות שיתאפשרו הודות לפעולתו הרצונית והאותנטית של האדם הציוני והודות ליכולתו לקבוע מחדש את המציאות החברתית והמדינית. בעיני האידיאולוגיה הציונית יכול היהודי החדש, היהודי הציוני, ליזום בעצמו את גאולתו ולממשה במו ידיו. הציונות האמינה כי שיקומו האמיתי של העם היהודי דורש בראש ובראשונה התנערות כוללת מהמטאפיזיקה הקיבעונית והפסימית שהעיקה עליו במשך מאות בשנים" (צביה גרינפילד, הם מפחדים).

"ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקראטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, והמדע עושה אותנו חופשייים. על כן לא ניתן כלל לדחפים תיאוקראטייים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים" (הרצל, מדינת היהודים).

המשבר החברתי-לאומי-פוליטי הפוקד כיום את מדינת ישראל מקורו בחולשת הציבור הנאור וחולשת המערכת הפוליטית, המתלווה לה. חמישים ושש שנים מאז קום המדינה וכמחצית השנים מזה מאז העלמות האבות המיסדים, ובעוד זקני החלוצים עדיין חיים בקרבנו - ממשיכיהם, דור הבנים והנכדים, כאילו שכחו את ההיסטוריה הציונית, כאילו דבר לא קרה בעם היהודי במאה שנים האחרונות. לא רק שציבור גדול זה נוכס מערכי היהדות מסמליה ומתרבותה, הוא גם אינו מכיר את התופעה הדתית ככלל, את התנהגות המערכת הדתית ואת המנטליות של האדם הדתי. מעל לכל רבים בציבור החילוני בישראל לא זכו לקבל חינוך יהודי-חילוני ראוי לשמו וככך מרגישים עצמם לא בטוחים בחילוניותם ומוחלשים מול הציבור הדתי. וכשמול הדתיות לא ניצבת חומה בצורה חילונית, עשירה בתרבות יהודית-ישראלית-אוניברסלית, המערכת הדתית תפעל נגדה ללא רחמים ללא גבולות וללא רסן.

דלדולה של המערכת הפוליטית, תהליכי ההמוניזציה המשתלטים עליה, חוסר יכולתו של הציבור הנאור להתלכד סביב הסכמה לאומית רחבה בשאלות היסוד של חיינו, המלחמה השיבטית בין הליכוד לעבודה תוך כדי פזילה תמידית לשותפים הדתיים וויתורים בלתי פוסקים לדרישותיהם, גורמים להפסדים עצומים למדינת ישראל ומדרדרים אותה אל פי התהום.

אם הסחף הזה לא ייעצר יהיה זה סופה של הציונות וסופה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. נצחון המיעוט הימיני-הדתי-לאומי-הקיצוני במאבק על ההתנתקות מרצועת עזה, תוך איום על כללי המשחק הדמוקרטיים, משמעותו קץ הדמוקרטיה בישראל, קץ שלטון החוק בה והשתררות מצב של אנרכיה. על אף המצב הקשה רב הסיכוי שתבונת הרוב תגבר ואולי ייהיה זה פתח לשינויים חיוביים מרחיקי לכת במפה הפוליטית. מאידך גוש אמונים בתבוסתו, ומקור הכוח הגאולי משיחי שלו בקרב הציבור, קרוב לודאי ישקעו למשבר אמוני-רוחני גדול בדומה למשבר שהתרחש ביהדות בעקבות התאסלמותו של שבתאי צבי. משבר שנוצר כתוצאה של הניגוד החריף בין המציאות הארצית החיצונית לבין החוויה הגאולית-משיחית הפנימית שבליבות המאמינים.