מכתב דחוף מכנרת לרגל יום העצמאות ה- 61 למדינת ישראל 

שנים רבות אני חלק מהנוף, כתבו עלי שירים לרוב .על זריחותי ושקיעותיי , דיברו בלי סוף.
בשעות הבוקר אני רגועה. בשעות צהרים סוערת וגלי קצף מייצרת . לעת ערב נרגעת,
מתכסה בנצנוצי זהב ותכלת משתדלת להקסים את העוברים והנופשים .

כולכם מכירים אותי אך ורק מבחוץ , עולמי הפנימי נסתר. והגלוי לעין אינו משקף את כולי .
לפני חמישה עשורים הכרתי את "ארצי",הוא מכיר מקרוב את סערת הרגשות שמלווה אותי בשנים האחרונות. "ארצי", הוא חבר טוב, מקשיב לי ושואב , מקשיב ושואב. מייעץ לי לדבר , לא להסכים , לעשות מהלכים, ואפילו הציע שאכאיב לנופשים, הוא חשב שכך הנופשים יבינו, שאני סובלת ,רומזת שאני מאוכזבת. ושלשום הוא ביקש ממש התחנן , שלא אשתף פעולה, הוא מרגיש שתכף הוא מגיע לקו השחור הוא יודע שהקווים גורמים לי לכאבים וזה מצב חדש, שגורם לשנינו ייאוש ממש .

אם לא הבנתם עד עכשיו מי אני שמי כינרת. אני אגם, לא ים ,אני נחשבת לימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם. נחלים זורמים לתוכי ונהר הירדן גם .אבל הם לא מצליחים למלא אותי כלל.
מדובר במצב בלתי נסבל. בתוכי מתגלים איים חדשות לבקרים, כמו פרונקלים גדולים ,אני מתייבשת , מתאדה, מתייסרת ,מתכווצת. חשה שקסמי נמוג מתרחק מהחוף .אחרי אלפי שנים בהן הצלחתי לשמור על עצמי. העשור האחרון מציף בתוכי רגשות שטרם הכרתי .אני חשה געגועים עזים לימים אחרים .


רציתי לשתף אתכם במתחולל בתוכי, במפלסים העמוקים,מקום אותו אתם הנופשים לא רואים לא מכירים . משדרת הרגשות , פינת רחוב המצפון אני צופה בכם מתווכחים. יודעים שאין ברירה , שזה הזמן לשינוי אמיתי. במקום להחליט שמפסיקים לשאוב אותי , אתם משנים את הקווים ,מחליפים צבעים, הקווים האדומים השחירו .אתם מותחים אותי עד הקצה וזה קשה .

אני יודעת שבקרוב אשלם מחיר גבוה בשל שתקתי .המים הנהדרים שלי יאבדו מערכם,
יגרם לי נזק בלתי הפיך , הדגים שלי ימותו. אני חשה לראשונה בחיי סכנה קיומית . נאלצת לשפוך את ליבי בפני "ארצי "זה שם החיבה שהענקתי ל"מוביל הארצי" .בזמן שהוא שואב אותי ,אנחנו מדברים על החיים, אנחנו מחוברים כבר שנים, משתפים פעולה למען מטרה נעלה. שתפתי אותו בעבר בעונג הרב שגורמת לי היכולת להעניק את שפע המים שלי.אך לאחרונה העונג הפך לעינויי.

ו"ארצי ", הוא לא אשם ,עושה מה שאומרים לו . עובד קשה ,כל היום שואב. לעיתים קרובות מתלונן בפני, שבכל שנה שחולפת הוא נאלץ להתאמץ יותר, והגוף שלו, גליל רחב ואפרפר שהיה רגיל להיות מכוסה במים צוננים, מים שהקלו עליו בימים חמים, עכשיו,גופו חשוף מתקלף והשמש צורבת!
הוא לא צעיר , מתקרב לפנסיה. הוא מיומן מקצוען משתדל לשאוב בעדינות ,למרות עדינותו עוברים עליי ימים קשים .

החלטתי לדבר אל לבכם,למדתי בחיי הארוכים שניתן לשנות, אם לא מוותרים וממשיכים לנסות.
את נאום הרגשות שלי שנולד במעמקים אתם מוכרחים לקרא , מטרתו לעזור לי לשרוד, לגרום לכם להתחיל ולשנות הרגלים , כי כמוני איין.אותי לא ניתן לייצר,או למצוא בקניון ,אני לא רק ימה מתוקה ויפה .אני הנשמה של המדינה ואבוי למדינה עם נשמה מיובשת .

שלווה נפשית ליוותה אותי שנים, האמנתי שיהיה בסדר,שאתם יודעים שאני לא כתמול שלשום ותכף תעצרו .אבל לאחרונה הבנתי שאין לי ברירה .אני מוכרחה לדבר, לצעוק את צעקתי .

ולכן על אף האהבה הרבה שאני רוכשת לכולכם אני מבינה היום, ששתקתי ארוכת השנים הפכה מתכון לאסון.בימים בהם המפלס שלי היה גבוה גאווה מילאה אותי . ידעתי שאני חיונית, תורמת את חלקי למאמץ הלאומי .אך העובדה שנתתי מעצמי שנים לכל דורש לא עוזרת לי היום . דאגות מציפות אותי הן מובילות לדכדוך. כל יום מחדש אני דרוכה ,מתפללת שירדו גשמים .וכשקורה הנס וענני גשם כבדים נתלים מעליי שמנמנים ומלאים תוכן , ההתלהבות שלי לא יודעת גבול . בימים בהם הנס לא מתרחש, אני חשה חוסר אונים. לצערי הרב לאחרונה גם חוסר ביטחון משתלט עלי וזאת למרות העובדה שאני מכירה אנשים ממש מפורסמים. והייתי חלק מאירועים הסטורים מרגשים . זה לא באמת עוזר בימים קשים. הזיכרונות לא יעזרו לי לשרוד ,אבל התרפקות על העבר גורמת הנאה גדולה ,אני זוכרת שהנביאה דבורה משבט נפתלי הייתה מגיעה לטבול במימי,אשת לפידות קראו לה חבריה לשבט היא הייתה באמת מיוחדת . ואיזו התרגשות אחזה בי בזמן שישו הצליח לצעוד על מימי,זה היה לא יאומן כי יסופר .
.
וזעם אחז בי כל פעם מחדש שראיתי את הלכלוך הרב שהשאירו מטיילים ונופשים על גדותיי .מתעלמים לגמרי מצרכיי,חונקים אותי עם בקבוקים, שקיות , קופסאות שימורים .כאילו איין מחר,והעתיד לא מעניין בכלל .למרות כל זאת אני ממשיכה לעטוף באהבה ובמים צוננים כל נופש ונופשת שאותי מבקרים, גדולים וקטנים אצלי נהנים.

אין בליבי חרטה על תרומתי הגדולה ,רק חשש גדול מהעתיד לבוא . ו"ארצי"שמכיר אותי אחרת , מאושרת, הוא ממש מתוסכל, מנסה לדגדג, להצחיק, מספר לי בדיחות שפעם היו גורמות לי לבכות מרוב צחוק .אבל הבדיחות כבר לא מצחיקות בא לי רק לבכות .

שחיברו את ארצי אליי ,מצאנו מיד שפה משותפת ,לא האמנו שנינו שזה יהיה המצב שכך אראה אחרי חמישה עשורים. וארצי יודע שזכיתי בחיי הארוכים לחוות מקרוב אירועים רבים ,ליווית מלחמות קשות. תמיד עזרתי לכל הצבאות, השתדלתי להקל,ידעתי שהכול עובר, אבל אני נצחית.
עכשיו אני לא בטוחה בחיי נצח , ולכן החלטתי לצאת לקרב על חיי.

לפני כמה עשרות שנים החליטו כך פתאום , לייבש את אחותי הקטנה, חשבו שיצליחו לגדל גדולים חקלאיים על הקרקעית שלה .אבל לא לשם כך אחותי נוצרה .והייבוש גרם לכל העמק היפה של "חולה" אחותי לחלות. אני זוכרת את הגמא העשיר שהקיף אותה והחיות הרבות שחיו בתוכה .היא הייתה ממש יפה. שהובן שטעות נעשתה, החליטו למלא את אחותי חזרה הבינו שזו הדרך היחידה לרפא את הסביבה .זה מרגש אותי מאד שאחותי הוחזרה, היא הפכה לאגמון והמון ציפורים נודדות , חזרו ליהנות ממנה אבל היא השתנתה , כבר לא מה שהייתה.

לא הספיק מה שקרה לאחותי , בעשור האחרון אני צופה מרחוק במה שקורה לאחי הקטן , ים המלח זה שמו .כולנו נולדנו באותו זמן אבא שלנו סורי ואמא שלנו אפריקאית ,אני דומה לאמא שלנו ,היא הייתה מתוקה כמוני .ואחי ים המלח מתכווץ,מתאדה , חם לו מאד. מוציאים ממנו את כל המלחים, בלי רחמים .הוא ספר לי שהוא סובל מאד ,הוא חווה עלייה משמעותית בכמות הבולענים , ובדיקות מראות שהוא חולה מאד הוא התמקם במקום הכי נמוך בעולם לאט לאט גם הוא נעלם .אני מדברת בשם אחיי ובשמי,שם משפחתנו הוא שבר,כאילו מישהו ניבא לפני מיליוני שנים, ששבר ייצר אותנו ומשבר יעלים אותנו. שאני צופה באחיי ברור לי שאם לא אזעק את זעקתנו אנחנו כולנו לא נאריך ימים .


ו"ארצי" חברי הטוב, מבקש ממני כל הזמן , לא לדאוג מנסה להרגיע .אבל אייך אפשר להישאר רגועה ומתוקה - שתחושות קשות מציפות ושוברות את הלב "ארצי" מסביר לי שהמתח לא בריא. הוא מנסה לעודד, לא מאמין , שאני כנרת המפורסמת מקשיבה לו הרי הוא רק צינור, שמוביל אותי לברזים. אבל עם השנים הוא היחיד שנחשף למצולות נפשי . "ארצי" יודע שאני חולמת על הימים בהם אני ואחיי היינו בריאים ."ארצי" רואה שאני מיואשת והפכתי עצבנית. ולאחרונה מהבוקר אני סוערת .
הוא שמע שהאחראים, כבר מבינים שהם צריכים לשנות את הגישה ,בזמן שתיקנו לו סתימה במשאבה. ולמרות הדיבורים ,הוא עדין ממשיך לעבוד קשה כל היום שואב,ושואב, לעיתים קרובות מתלונן בפני שבכל שנה שחולפת הוא נאלץ להתאמץ יותר כי אני מתרחקת .
ולכן כל מי שעתידי חשוב לו ראוי שיתעורר .כי אני כנרת שבר , בת סורי ואפריקאי, מתכבדת בעצב לכבוד יום העצמאות ה61 למדינת ישראל את להצית את שק הדמעות שלכם . משום שהדמעות שלי, כבר לא מצליחות להעלות את המפלס . יחדיו נוכל להוסיף דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה . כולכם יכולים להשתתף. כולכם יכולים לחשוב פעמים לפני שאתם מבזבזים מים .ויקיריי, את כולכם אני מכירה כמעט ערומים, מכירה אתכם מאז שאתם קטנים , לוויתי אתכם גדלים ,מתבגרים. ולכן נראה לי שמותר לי לבקש שתעשו כל מה שנדרש כדי שאמשיך להיות אותה כנרת נהדרת, שמקסימה את העוברים והנופשים ,בבוקר רגועה, בצהריים סוערת. ובשעות הערב מתגנדרת, לובשת עבורכם את גלימת נצנוצי הזהב והתכלת.

שלכם בעבר בהווה ועתידי בידכם .

כינרת.


כל הזכויות שמורות - דלית גלעדי 2009