"הזוגיות צריכה לבא לפני הילדים", אומרת אמונה ברוורמן. היא מתארת איך הזוגיות היא הכח שעוזר לה לצלוח מצבי חיים מורכבים, כמו חופשה עם תשעה ילדים. ובאמת, כשיש תשעה ילדים, צריך איזה כח. משהו שיחזיק... אבל היא מדגישה שגם הילדים יוצאים מזה נשכרים. כי אם ההורים חזקים ומאושרים בזוגיות הטובה שלהם, זה בהכרח משפיע גם שקט ושלווה על ילדים.
בשלב הזה שבו אנחנו כותבים, המדגם הבלתי מייצג שבסוף המאמר של אמונה אכן מכריע ברוב גדול שהזוגיות צריכה לבא במקום הראשון, כמו שהיא חושבת. אבל הטוקבקים שהתקבלו מלמדים שלא כל הקוראים מסכימים איתה.
רבים מהטוקבקיסטים מרגישים כעוסים ופגועים אפילו לנוכח השאלה "מי צריך לבא במקום הראשון?", שמזכירה להם שאלה אחרת, מהסוג ש"אסור לשאול" ("את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?"). "אם ההורים שלי היו מעדיפים את הזוגיות שלהם על פני" כותבת אחת מהם "הם לא היו רואים את הפרצוף שיל יותר לעולם". ללמדנו עד כמה רבה הפגיעה וגבוהה הרגישות לגבי השאלה הזו...
אז הסוגיה "מי צריך לבא במקום הראשון, הזוגיות או הילדים?" היא טעונה ומעוררת מחלוקות ורגישויות. אבל בואו נסבך קצת את הדברים... איך תשיבו, ומה תחשבו, אם מדובר על ילדים שאינם הילדים הביולוגים של שני ההורים? או בעברית - מה אמורים להיות סדרי העדיפויות, כשמדובר על זוג בפרק ב', ועל היחסים שלהם עם הילדים שלו/שלה?
מי מהקוראים שלנו אומר שזה אותו דבר?
אם נשארים עם העקרון הקובע שהזוגיות היא הבסיס של הבית, ואם היא יציבה וטובה - גם הילדים ירוויחו מכך, אז אולי זה לא כל כך משנה אם מדובר בילדים של שני ההורים או רק של אחד מהם?
ההורים מאושרים, הזוגיות שלהם קרובה, עמוקה ואוהבת (לעיתים קרובות בניגוד גמור למה שקרה בסיבוב הקודם, לפני הגירושין) - והילדים מקבלים בית שקט, אוהב ורגוע. הזוגיות החדשה של אבא/אמא עם האיש/ה שבחר/ה משמשת מקור של תקווה לילדים. אולי באמת לפעמים חלומות מתגשמים? אולי באמת יש סיכוי לאהבה?
ילדים שחווים גירושין, במיוחד אם הם היו מסובכים וכאובים, (אבל גם אם הם לכאורה ידידותיים וברוח טובה) נושאים לעד בליבם את השבר הזה - שיברו של החלום על הבית "הנורמלי", שישברו של החלום על אבא/אמא/ילדים החיים להם באושר ועושר כמו בסרטים.
מעתה ועד עולם, ובמיוחד כשיחפשו בעצמם זוגיות, הם יתמלאו ספקות, חששות ותחושות פנימיות כבדות שזוגיות היא ענין מאד לא פשוט, שקשה להצליח בו. מעתה ועד עולם הם יהיו רגישים יותר מאחרים לריבים, מתחים וסכנות התפרקות של הקשר. יש מהם שלא יצליחו לייצר זוגיות יציבה ואוהבת אף פעם. אחרים יצליחו אבל יחששו תמיד מסופה. ואכן, הסטטיטיקה מראה שילדים להורים גרושים מתגרשים יותר מאחרים.
אז אולי בשביל הילדים האלה, זוגיות חדשה ומוצלחת של ההורים היא סוג של תיקון וסמן לתקווה? אולי זה עובד לטובתם שההורה שלהם שם את עצמו כרגע מעל לכל ומתרכז בזוגיות שלו, לפעמים אפילו על חשבונם, ועל ידי כך בונה את עצמו ומעודד אותם שלא תמיד הכל חייב ללכת לאיבוד כשקשרים נגמרים?
ומי מהקוראים חושב שזה לגמרי אחרת כשמדובר בפרק ב'?
אם ראינו תגובות נרגשות וסערות מילדים שמתייחסים להורים של עצמם, על אחת כמה וכמה, יהיה קשה להם להבין ולקבל שההורה שלהם מעדיף מישהו אחר, חדש ודי זר, שבכלל לא שייך למשפחה שלהם?
ילדים להורים בפרק ב' שואלים את עצמם הרבה פעמים מה מקומם בחיי ההורים שלהם, עד כמה הם חשובים, עד כמה נלקחו בחשבון בזמן פירוק הקשר? ילדה שאביה עזב אותה לטובת אשה אחרת ועבר ליבשת אחרת, לא יכולה, בבגרותה, להשתחרר מהשאלה איזה מין אבא זה, האבא שלה, שמוכן לוותר עליה (ולא רק על אמא שלה) וללכת כל כך רחוק? ילד שאבא שלו נישא מחדש ובביתו מתגוררים באופן קבוע הילדים של אשתו החדשה מנישואיה הראשונים, לא יכול להשתחרר מההרגשה שאין לו מספיק מקום בבית של אבא שלו (אפילו שסידרו לו חדר משלו) ותמיד הילדים של האשה איכשהו משיגים ומקבלים קצת יותר נתחים מאבא שלו, בהשוואה אליו. הוא לא מפסיק לחשוב, מה זה אומר על הקשר של אבא שלי איתי? על מה שהוא מרגיש אלי?
בפרק ב', הרבה פעמים, ההורים באמת שמים את הזוגיות כעת בראש סדר העדיפויות שלהם. עוד לפני הילדים. הם כבר חוו פירוק של קשר. הם כבר למדו שיעור כואב על כמה חשוב למצוא זוגיות טובה ומתאימה, וכמה הכרחי להשקיע בה ולא לקחת אותה כמובן מאליו. הם לא מוכנים לחזור על הטעויות שעשו בבית הראשון שלהם. הם נחושים, פעמים רבות, לתת הרבה תשומת לב והרבה מקום לזוגיות החדשה, ולעבוד עליה, ממש מההתחלה.
הילדים משלמים לא פעם את המחיר. אבל לא תמיד. אם ההורים ישכילו לתת הרבה מקום לילדים, במקביל למקום הרב שנותנים עכשיו לזוגיות, ויגלו רגישות ואחריות גבוהה כלפיהם - הסיפור יוכל להסתיים עם סוף טוב, למרות כל הקשיים: המשפחה המורכבת תהפוך בסופו של דבר למשפחה מורחבת אחת, הילדים שלו יסתדרו עם הילדים שלה, הסבים והסבתות יתייחסו לכולם שווה בשווה כאל נכדים לכל דבר, הבית יתמלא אהבה הרמוניה צחוק ושמחה. כן, יהיו גם כעסים, ריבים, עלבונות וקנאות - כמו שיש בכל משפחה נורמלית - אבל המאזן הכולל יהיה חיובי, ולטובת כל הצדדים.
אם תשאלו אותנו - גם כאנשי מקצוע, וגם כזוג בפרק ב' שהם גם אבא ואמא לחמישה ילדים ביחד - נאמר שזה אתגר בלתי פוסק למצוא את שיווי המשקל והאיזון העדין הזה, בין הזוגיות לבין הילדים שלו והילדים שלה. זה אף פעם לא פשוט וקל, ואף פעם לא מובן מאליו. אבל אם חשוב מאד להורים שיצליח להם, גם בגיזרת הזוגיות וגם בגיזרת ההורות, אז אולי זה אפשרי. כך לפחות אנחנו מקווים שימים יגידו.
ואם נדמה לכם שהתחמקנו מהשאלה של אמונה ברוורמן, מה צריך לבא ראשון, הזוגיות או הילדים - אז לא, אנחנו לא מתחמקים. הזוגיות בפרק ב' היא מאד חשובה. הכי חשובה. אבל המחויבות שלנו לילדים שלנו, ולתפקיד שלקחנו על עצמנו בתור ההורים שלהם, היא עם חשיבות עצומה עבורנו, ואנחנו משקיעים בה הרבה, זמן, מחשבה, אהבה ואנרגיה נפשית.
בשלב הזה שבו אנחנו כותבים, המדגם הבלתי מייצג שבסוף המאמר של אמונה אכן מכריע ברוב גדול שהזוגיות צריכה לבא במקום הראשון, כמו שהיא חושבת. אבל הטוקבקים שהתקבלו מלמדים שלא כל הקוראים מסכימים איתה.
רבים מהטוקבקיסטים מרגישים כעוסים ופגועים אפילו לנוכח השאלה "מי צריך לבא במקום הראשון?", שמזכירה להם שאלה אחרת, מהסוג ש"אסור לשאול" ("את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?"). "אם ההורים שלי היו מעדיפים את הזוגיות שלהם על פני" כותבת אחת מהם "הם לא היו רואים את הפרצוף שיל יותר לעולם". ללמדנו עד כמה רבה הפגיעה וגבוהה הרגישות לגבי השאלה הזו...
אז הסוגיה "מי צריך לבא במקום הראשון, הזוגיות או הילדים?" היא טעונה ומעוררת מחלוקות ורגישויות. אבל בואו נסבך קצת את הדברים... איך תשיבו, ומה תחשבו, אם מדובר על ילדים שאינם הילדים הביולוגים של שני ההורים? או בעברית - מה אמורים להיות סדרי העדיפויות, כשמדובר על זוג בפרק ב', ועל היחסים שלהם עם הילדים שלו/שלה?
מי מהקוראים שלנו אומר שזה אותו דבר?
אם נשארים עם העקרון הקובע שהזוגיות היא הבסיס של הבית, ואם היא יציבה וטובה - גם הילדים ירוויחו מכך, אז אולי זה לא כל כך משנה אם מדובר בילדים של שני ההורים או רק של אחד מהם?
ההורים מאושרים, הזוגיות שלהם קרובה, עמוקה ואוהבת (לעיתים קרובות בניגוד גמור למה שקרה בסיבוב הקודם, לפני הגירושין) - והילדים מקבלים בית שקט, אוהב ורגוע. הזוגיות החדשה של אבא/אמא עם האיש/ה שבחר/ה משמשת מקור של תקווה לילדים. אולי באמת לפעמים חלומות מתגשמים? אולי באמת יש סיכוי לאהבה?
ילדים שחווים גירושין, במיוחד אם הם היו מסובכים וכאובים, (אבל גם אם הם לכאורה ידידותיים וברוח טובה) נושאים לעד בליבם את השבר הזה - שיברו של החלום על הבית "הנורמלי", שישברו של החלום על אבא/אמא/ילדים החיים להם באושר ועושר כמו בסרטים.
מעתה ועד עולם, ובמיוחד כשיחפשו בעצמם זוגיות, הם יתמלאו ספקות, חששות ותחושות פנימיות כבדות שזוגיות היא ענין מאד לא פשוט, שקשה להצליח בו. מעתה ועד עולם הם יהיו רגישים יותר מאחרים לריבים, מתחים וסכנות התפרקות של הקשר. יש מהם שלא יצליחו לייצר זוגיות יציבה ואוהבת אף פעם. אחרים יצליחו אבל יחששו תמיד מסופה. ואכן, הסטטיטיקה מראה שילדים להורים גרושים מתגרשים יותר מאחרים.
אז אולי בשביל הילדים האלה, זוגיות חדשה ומוצלחת של ההורים היא סוג של תיקון וסמן לתקווה? אולי זה עובד לטובתם שההורה שלהם שם את עצמו כרגע מעל לכל ומתרכז בזוגיות שלו, לפעמים אפילו על חשבונם, ועל ידי כך בונה את עצמו ומעודד אותם שלא תמיד הכל חייב ללכת לאיבוד כשקשרים נגמרים?
ומי מהקוראים חושב שזה לגמרי אחרת כשמדובר בפרק ב'?
אם ראינו תגובות נרגשות וסערות מילדים שמתייחסים להורים של עצמם, על אחת כמה וכמה, יהיה קשה להם להבין ולקבל שההורה שלהם מעדיף מישהו אחר, חדש ודי זר, שבכלל לא שייך למשפחה שלהם?
ילדים להורים בפרק ב' שואלים את עצמם הרבה פעמים מה מקומם בחיי ההורים שלהם, עד כמה הם חשובים, עד כמה נלקחו בחשבון בזמן פירוק הקשר? ילדה שאביה עזב אותה לטובת אשה אחרת ועבר ליבשת אחרת, לא יכולה, בבגרותה, להשתחרר מהשאלה איזה מין אבא זה, האבא שלה, שמוכן לוותר עליה (ולא רק על אמא שלה) וללכת כל כך רחוק? ילד שאבא שלו נישא מחדש ובביתו מתגוררים באופן קבוע הילדים של אשתו החדשה מנישואיה הראשונים, לא יכול להשתחרר מההרגשה שאין לו מספיק מקום בבית של אבא שלו (אפילו שסידרו לו חדר משלו) ותמיד הילדים של האשה איכשהו משיגים ומקבלים קצת יותר נתחים מאבא שלו, בהשוואה אליו. הוא לא מפסיק לחשוב, מה זה אומר על הקשר של אבא שלי איתי? על מה שהוא מרגיש אלי?
בפרק ב', הרבה פעמים, ההורים באמת שמים את הזוגיות כעת בראש סדר העדיפויות שלהם. עוד לפני הילדים. הם כבר חוו פירוק של קשר. הם כבר למדו שיעור כואב על כמה חשוב למצוא זוגיות טובה ומתאימה, וכמה הכרחי להשקיע בה ולא לקחת אותה כמובן מאליו. הם לא מוכנים לחזור על הטעויות שעשו בבית הראשון שלהם. הם נחושים, פעמים רבות, לתת הרבה תשומת לב והרבה מקום לזוגיות החדשה, ולעבוד עליה, ממש מההתחלה.
הילדים משלמים לא פעם את המחיר. אבל לא תמיד. אם ההורים ישכילו לתת הרבה מקום לילדים, במקביל למקום הרב שנותנים עכשיו לזוגיות, ויגלו רגישות ואחריות גבוהה כלפיהם - הסיפור יוכל להסתיים עם סוף טוב, למרות כל הקשיים: המשפחה המורכבת תהפוך בסופו של דבר למשפחה מורחבת אחת, הילדים שלו יסתדרו עם הילדים שלה, הסבים והסבתות יתייחסו לכולם שווה בשווה כאל נכדים לכל דבר, הבית יתמלא אהבה הרמוניה צחוק ושמחה. כן, יהיו גם כעסים, ריבים, עלבונות וקנאות - כמו שיש בכל משפחה נורמלית - אבל המאזן הכולל יהיה חיובי, ולטובת כל הצדדים.
אם תשאלו אותנו - גם כאנשי מקצוע, וגם כזוג בפרק ב' שהם גם אבא ואמא לחמישה ילדים ביחד - נאמר שזה אתגר בלתי פוסק למצוא את שיווי המשקל והאיזון העדין הזה, בין הזוגיות לבין הילדים שלו והילדים שלה. זה אף פעם לא פשוט וקל, ואף פעם לא מובן מאליו. אבל אם חשוב מאד להורים שיצליח להם, גם בגיזרת הזוגיות וגם בגיזרת ההורות, אז אולי זה אפשרי. כך לפחות אנחנו מקווים שימים יגידו.
ואם נדמה לכם שהתחמקנו מהשאלה של אמונה ברוורמן, מה צריך לבא ראשון, הזוגיות או הילדים - אז לא, אנחנו לא מתחמקים. הזוגיות בפרק ב' היא מאד חשובה. הכי חשובה. אבל המחויבות שלנו לילדים שלנו, ולתפקיד שלקחנו על עצמנו בתור ההורים שלהם, היא עם חשיבות עצומה עבורנו, ואנחנו משקיעים בה הרבה, זמן, מחשבה, אהבה ואנרגיה נפשית.
מכון זוגות למכון זוגות ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי וזוגי, לצד אימון אישי ממוקד למציאת זוגיות ואימון למציאת קריירה. המכון משלב סינטזה של אימון ופסיכולוגיה בטיפול קבוצתי ממוקד בנושאי זוגיות, יחסים ותקשורת בין אישית. http://www.zoogot.co.il