לתת שיניים למועצת העיתונות 

אנשים רבים בתחום התקשורת מתייחסים בחומרה לכל הגבלה על חופש הביטוי. רואים הם בהגבלות פגיעה בערך אשר מהווה את אחד מיסודות הדמוקרטיה. ואולם, לעיתים מגבלות על חופש הביטוי נדרשות על מנת להגן על ערכים ליברליים מרכזיים אחרים כגון הזכות לפרטיות. היסודות המעגנים את השיטה הדמוקרטית הם העלולים לפתוח דרך לקעקועה. לכך קראתי "המלכוד הדמוקרטי" (ראו כהן-אלמגור, גבולות הסובלנות והחירות וכן Speech, Media and Ethics). החופש להדפיס ולפרסם אינו כולל את החופש להכפיש את שמו של אדם באופן לא מוצדק או לפגוע בכבודו. בישראל, כמו גם בדמוקרטיות אחרות, יש עיתונאים רודפי סנסציות אשר אינם מתייחסים כמעט לעבודתה של מועצת העיתונות ומדפיסים כל סיפור אשר צפוי להגדיל את מכירות עיתוניהם. שיקולים כלכליים אינם עולים בקנה אחד בהכרח עם שיקולים אתיים. על מנת להבטיח הישמרותם של סטנדרטים מסוימים זקוקה העיתונות למועצת עיתונות יעילה ועצמאית, אשר לה סמכויות משמעותיות ויכולות להטיל סנקציות אפקטיביות. מועצת העיתונות צריכה לפרסם את דבר קיומה, את סמכויותיה, עבודתה והפסיקות שלה על מנת לחשוף את הציבור לקיומה ולזכות באמונו. התקציב העומד לרשות המועצה צריך להיות גדול משמעותית מתקציבה הנוכחי. התקציב המוגבל מאוד של המועצה כיום אינו מאפשר לה למלא את חובותיה באופן ראוי.
נותני החסות המרכזיים של מועצת העיתונות הם איגוד העיתונאים והמוציאים לאור. המועצה אמורה להיות עצמאית לחלוטין. ואולם, משום שהעיתונים עלולים לא לשלם את מסיהם למועצות במידה שלא יהיו שבעי רצון מפסיקותיהן, המועצות חייבות להיות מודעות לצרכי הגופים אותם הן אמורות לבקר - קשה לנשוך את היד המאכילה אותך. כפי שאמר לי צ'רלס מור (Moore), עורך ה"דיילי טלגרף", בראיון שערכתי עימו, בהתייחסו לוועדה המטפלת בתלונות הנוגעות לעיתונות הבריטית (Press Complaints Commission), ועדת התלונות חוששת מבעלי ההון. בעלי ההון יכולים להפחיד את ועדת התלונות. הם יכולים לנקוט בעיתוניהם קו שתוקף את הוועדה. הם עלולים לאיים לעזוב את הוועדה ואף לעזבה בפועל ובכך לעקר את מהות קיומה.
התקשורת תופסת את מועצת העיתונות כחלון ראווה (אשר לא תמיד מעיד נאמנה על תוכן החנות שמאחוריו) וככולאת ברקים. המועצה קיימת על מנת להראות כי אנשי התקשורת מייחסים חשיבות לאתיקה, כי הם מתמודדים עם דילמות אתיות, וכי הם מתעניינים במה שהציבור חושב; לפיכך אין כל צורך בחקיקה מגבילה. מועצות עיתונות בעולם נועדו לקבל תלונות מהציבור ולהתמודד עימן כמו גם להרגיע את נטיותיו הלא סובלניות של המחוקק.
הסמכות המרכזית הקיימת בידי מועצת העיתונות היא פרסום הפסיקות כנגד העיתונים. זוהי סמכות מוגבלת ביותר המראה כי המועצה זוכה לתמיכה מועטה מצד תעשיית התקשורת. כתוצאה מכך, מועצת העיתונות כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור. מגזרים גדולים באוכלוסייה אינם מודעים לקיומה ורבים מאלו אשר מודעים לקיומה אינם מעריכים את עבודתה. אוסיף ואומר כי לתקשורת נוח שהציבור לא יודע על קיום המועצה, שכן באמצעים העומדים כיום לרשות המועצה אין ביכולתה לטפל בפניות רבות של הציבור. תעשיית התקשורת מעוניינת שהמועצה תפעל כגוף מונע חקיקה, אשר יקדים תרופה לאמצעים אשר מאיימים לנקוט בהם במטרה לפגוע בחופש העיתונות. התעשייה אינה באמת מעוניינת במועצת עיתונות אשר תייצג את האינטרסים של הציבור. היא מממנת את עבודת המועצה ובאמצעות כך מבטיחה את תלותה בה. התוצאה היא שחלקים ניכרים מקרב הציבור שיודע על המועצה תופס את עבודתה כ"משחק מכור", ורובו שווה נפש ואדיש ביחס לעבודת המועצה.
חלק מהעיתונים, לצד תמיכתם בחופש העיתונות, מנצלים לרעה חופש זה. קיים הכרח שמועצות העיתונות יקבלו את הסמכות להעמיד על מקומם עיתונאים תאבי סנסציות, ולגנות פרסומים שכל מטרתם היא פגיעה בלתי מוצדקת בזולת. הסמכויות הבאות צריכות להימנות על הסמכויות שבידי המועצה:
? פרסום הפסיקות. כל עיתון אשר תלויה ועומדת נגדו תלונה צריך לפרסם את החלטת מועצת העיתונות במלואה. הפרסום צריך להופיע במקום בולט בעיתון. במידה שהמועצה אינה מרוצה ממיקום הפרסום, יש לאפשר לה לדרוש מהעיתון לשוב ולפרסם את הפסיקה בעמוד מסוים. יש להתיר למועצה לקבוע היכן, באיזה עמוד, תפורסם הפסיקה, וזאת על מנת למנוע מעיתונים "לקבור" את הפסיקה באותיות קטנות בעמוד פנימי בין הודעות על מכרזים להודעות על לוויות. פרסום פסיקות בתי הדין לאתיקה הוא הסמכות היחידה המצויה כיום בידי מועצת העיתונות, וסמכות זו אינה מספקת בכדי לפקח ביעילות על עבודת התקשורת. על כן יש להעניק למועצה סמכויות נוספות, להלן.
? יכולת להטיל קנסות משמעותיים על עיתונים בעקבות עבירות חמורות. קנסות אלו ישולמו אך ורק לארגוני צדקה, זאת בשל חשש ניגוד האינטרסים. אין להתיר כי הקנסות יממנו את עבודת מועצת העיתונות.
? יכולת להשעות עיתונאים מתפקידם לפרקי זמן קצובים על פי חומרת העברה האתית אותה בצעו.
? יכולות להשעות את פרסומם של עיתונים למשך פרק זמן מוגבל בעקבות עבירות חמורות. זוהי סנקציה חמורה במיוחד בעידן של תחרותיות ומנויים. קוראים המחפשים את העיתון הקבוע שלהם לא ימצאו אותו, ירכשו עיתון אחר ועשויים בעקבות זאת להעביר את נאמנותם לעיתון זה.

מועצת העיתונות צריכה להיות מורכבת, כשם שאכן זהו המצב, מנציגי ציבור, נציגי תעשיית התקשורת, נציגי בעלי ההון ונציגי העורכים. ועדת מינויים מיוחדת ועצמאית, אשר תיבחר על ידי עורכי העיתונים המובילים ועיתונאים בולטים, תחליט מי יכהן במועצה מבין אלו אשר יציעו את מועמדותם. נציגי הציבור צריכים להוות את הרוב בקרב גוף זה ולכלול את יו"ר המועצה. דבר זה נועד למנוע רוב של אנשים בעלי אינטרס אשר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, וכמו כן למנוע מינוי יו"ר מועצה אשר ידאג יותר לאינטרסים של תעשיית התקשורת מאשר לאלו של הציבור. יו"ר המועצה צריך להיות דמות ציבורית הנהנית מהכרה וזוכה לכבוד הן מצד החוגים המקצועיים של תעשיית התקשורת והן מצד חוגים פוליטיים; אדם שיהיה מסוגל להביע את דעתו/ה בגלוי ובאורח אמין, ולשמש כמתווך בין עיתונאים, בעלי הון, עורכים ופוליטיקאים.
חברי מועצת העיתונות צריכים לכהן תקופה בת חמש שנים. הם יוכלו להיבחר מחדש על ידי עמיתיהם לחמש שנות כהונה נוספות במידה שהנציגים עצמם חשים שהם יוכלו להמשיך ולפעול באורח מחויב, ובמידה שרוב חברי המועצה חשים שהללו יוכלו להמשיך ולמלא את תפקידם. לאחר תקופה שלא תעלה על עשר שנים, חברי המועצה צריכים לפרוש על מנת לאפשר את כהונתם של חברים חדשים.
חברי מועצת העיתונות צריכים לקבל תשלום עבור כל פגישה בה הם משתתפים. אחת הבעיות האינהרנטיות של עבודת מועצת העיתונות נוגעת לאופי ההתנדבותי שלה. המועצה בישראל, בדומה למועצות בבריטניה ובקנדה, מורכבת מדמויות ציבוריות בולטות למדי, אשר אין להן זמן ו/או רצון על מנת למלא את התפקיד באופן אחראי. התנדבות הינה רעיון נשגב, אולם היא פוגעת ביעילות העבודה. שירות במועצת העיתונות צריך להיתפס כאחריות כבדה אשר צריכה לזכות להכרה כלכלית מסוימת. בכל מקרה, התשלום לא צריך להיתפס כמשכורת אלא כאות הערכה על המחויבות, הזמן והמאמץ שמשקיעים חברי המועצה. חברי בית הדין לענייני אתיקה (בעולם, הוועדות העוסקות בתלונות) צריכים להתכנס מדי חודשיים או שלושה למשך סופשבוע, אשר במהלכו יוכלו לשמוע תלונות ולפסוק ביחס אליהן. חברי הגופים הללו זכאים לתשלום משמעותי בעבור חברותם. בהקשר זה תואמת הצעתי את הדפוס שגיבשה המועצה הבריטית לקביעת סטנדרטים בשידור (British Broadcasting Standards Council), גוף עצמאי הפועל בשם הצופים, אשר תפקידיו הינם לבחון תלונות, לערוך מחקר, לפקח על התקשורת האלקטרונית, ולהוות פורום בו יידונו נושאים רחבים יותר. שנים עשר חברי המועצה זוכים לתשלום עבור עבודתם (כל חבר מועצה מקבל 14,000 ליש"ט לשנה, סכום משמעותי שהינו יותר מאשר אות הערכה), והם נועדים מספר פעמים בשנה למשך ישיבות מרוכזות של יומיים או שלושה על מנת לבחון תלונות.
תלונות למועצת העיתונות צריכות להיות מוגשות בכתב ובאמצעות הדואר - הרגיל או האלקטרוני. הגשת התלונות אל לה להיות כרוכה בתשלום, כפי שאכן כך הוא המצב היום. ההליך צריך להיות מהיר, לא פורמלי וזמין גם לאנשים מן השורה. אין הכרח בייצוג על ידי עו"ד.
מימון הינו תנאי מקדים הכרחי לעצמאותה של כל מועצת עיתונות. מועצת העיתונות צריכה להיות ממומנת על ידי גוף עצמאי - קרן או ארגון צדקה - אשר מייחס חשיבות לתקשורת ומבין את תפקידה בחברה דמוקרטית. גוף זה נדרש להיות אפוליטי וללא כל זיקה לתקשורת. גופים קיימים כגון הקרן החדשה לישראל, קרן אב"י, קרן פורד, המכון הישראלי לדמוקרטיה או קרן מקארתור עשויים להעניק תמיכה. אפשרות אחרת היא הקמת אגודות מיוחדות (שם מוצע: "אזרחים למען תקשורת אחראית"). יש לשנות את המצב הנוכחי בו בעלי ההון מממנים את עבודת המועצות אשר אמורות לפקח על מעשיהם. קיים מקום לחשד כי האינטרסים של הציבור אינם משורתים עת המימון כולו מגיע מצד תעשיית התקשורת.
פסיקות מועצת העיתונות צריכות לעלות בקנה אחד עם הקוד האתי כפי שהוא כתוב. הקוד האתי לא צריך לעסוק בתחומים אשר החוק מכסה אולם הוא צריך להציב סטנדרטים נורמטיביים לדיווח אתי ומקצועי. יש להפיץ את הקוד האתי בקרב חוגי מקצוע התקשורת ובקרב הציבור ככלל על מנת שהציבור יהיה מודע לקיומו. העורכים צריכים לוודא כי הקוד נמצא על שולחנו של כל כתב.
פסיקות מועצת העיתונות צריכות להיות מדווחת בכתב באופן סדיר מדי מספר חודשים. ניתן להניח כי היה וההמלצות שפורטו לעיל יתקבלו, אזי יהיה מספיק חומר על מנת לפרסם דו"ח מדי כחודשיים. דוחות אלו צריכים להישלח לכל האנשים המעורבים בעבודת המועצה: עיתונאים, מוציאים לאור, עורכים ונציגי הציבור. כיום אין למועצה היכולת הכספית והארגונית לפרסם באורח סדיר ושוטף את הכרעות בתי הדין לאתיקה. קיים חשש כי הרכבים שונים של בתי הדין יוציאו תחת ידם הכרעות שונות בנושאים דומים.