נדמה שאף פעם לא לימדו אותנו כיצד לאהוב את עצמנו, כיצד לנהוג בעצמנו בחוכמה, כיצד לטפל בעצמנו במסירות. לא לימדו אותנו גם כיצד לנהוג בזולתנו בקרבה, כיצד לשים אליו לב, לאהוב אותו בפשטות, להניח לו להיות חופשי, לקרב אותו אל עצמו.
מהיכן בכלל אמור אדם לדעת כיצד לנהוג במפגש מיני. מהיכן אמור גבר לדעת כיצד לענג אישה. מהיכן אמורה אישה לדעת כיצד לענג גבר. נדמה שקיימת ציפייה כלשהי שפשוט נדע. אבל האם זה באמת כך. האם אנחנו באמת נולדים עם הידע הזה ופשוט אמורים להיזכר או שמא עלינו ללמוד את הנושא, כמו כל נושא אחר שאין לנו מושג בו. אנחנו לומדים נהיגה כדי לנהוג.
והלמידה, כיצד מתרחשת. האם באמת ניתן ללמוד מספרים, מסרטים, מדיבורים. נראה שכיום עיקר המידע מגיע ממקורות תקשורתיים כמו הטלביזיה, סרטים, עיתונים ובעיקר סרטים כחולים. אבל הרי ברור שמה שמתרחש בסרטים הכחולים אינו קרוב ולו במעט למציאות. זהו עיוות חולני של גוף האדם, של התנהגות אנושית, והכול מדגים שקר, זיוף והכאבה. היא לא באמת נהנית. לא, זה לא באמת עושה לה טוב ככה.
בעבר, נראה שהלימוד היה מתרחש מתוך התבוננות, מתוך לימוד משותף בתוך קהילה וחצר. היום, כביכול אמורים לבוא יודעים. יש הרי כל כך הרבה מידע זמין, אינטרנט, פורומים, מיליון ערוצי טלביזיה, סרטים, ספרים. אבל האם באמת אנשים מגיעים יודעים יותר? אולי דווקא הידע מתעוות במעבר דרך המדיה ומרחיק אותם מהידע האמיתי, הנרכש ע"י עשייה והתנסות אישיים, ע"י חוויות וסקרנות, תקשורת וכוונה ללמוד. אולי דווקא עודף המידע גורם להם להניח שהם יודעים כבר, לפעול באוטומטיות, לא לראות, לא להרגיש, לא לנסות, לפחד לטעות.
השינוי בגישה יכול להתרחש כשאדם נפתח לאפשרות לא לדעת, כשהוא מסכים לראות שההתנסות המינית שהוא עומד מולה היא שער אל ידע חדש ומדהים, ידע שניתן לרכוש בעצם רק דרכה. לעמוד מול הפרטנר שלו חשוף, סקרן, מוכן, ללמוד בכל שנייה, לשים לב ולהיות באמת נוכח.
להסכים ללמוד.
