דת הקבלה, ומדינה למען מימוש עצמי. 

נהוג לראות ביהדות, דת בעלת מצוות ואמונות מוגדרות, שמחייבת את פרטיה לקיים ולהאמין. אוליי זה נכון אם אנו מתיחסים ליהדות כפי שקויימה באלפיים שנות הגלות. אך למעשה, מסורת ישראל, ממנה עוצבה היהדות להיות מה שהיא, כמסגרת לשימור היהודי בגלות, היא מסורת של 'קבלה עצמית'.
מונח זה משומש על ידינו היום משום שבימינו, מודעותינו לעצמינו נפוצה, גם בקרב האדם ה"פשוט". בעבר המודעות ל 'עצמי' היתה נחלת בודדים, והם היו אלה שהיו מחוברים להנחייה הפנימית גם עבור הכלל. בימינו ישנה מודעות עצמית רחבה המאפשרת לפרטים להיות מונחים אל יעדם ומימושם דרך עצמם. ללא צורך, או עם פחות צורך, בתיווך של רבנים, נביאים, כוהנים וכדומה..
העקרון העברי אומר שה 'עצמי', ה 'יש' מגיע אלינו מרצונו החופשי. ואנו רק מקבלים אותו. בזאת אנו מאפשרים את מימושו, הווה אומר את מימוש החיים. הוא מגיע אלינו בכל צורות ה 'יש'. בגופינו, ברגשותנו מחשבותנו רצונותנו, בידע...ובכל דבר..
כשאנו מקבלים את 'עצמינו', את ה 'יש' המיוחד לנו . אנו מאפשרים את מימושו. ובזה אנו חווים את החיים דרך מימוש 'עצמי'.
זו הסיבה לכך שמצד אחד המדינה חייבת להיות מחוברת למסורת העברית, משום שהיא נולדה מיתוך ה 'עצמי' הישראלי, היא מימוש של ה 'עצמי' בצורתו הישראלית..
יחד עם זאת, עניינה להיות כלי המאפשר לכל אחד מפרטיה להיות מקבל 'עצמו', ומממש 'עצמו' מיתוך 'עצמו'.